כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

פסטיש היא מילה מצחיקה

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל ×”× ×” תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, ×–×” הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה ×›×” רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט ×”×–×”, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, ×–×” לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה ×”× ×¢×”, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר ×”×–×” הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו ×—×’ כל ×–×”. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ×–'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד ×›×” מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ×–'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט ×”×–×” שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. ×›×™ מהלך הציטוט הכפול ×”×–×” לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל ×–×” רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.

אני לא יפּנוֹפוֹבּ!

אני קורא עכשיו, במקוטע ובחוסר סדר, מבחר שירי הייקו, שתורגמו לעברית על פי "מבוא להייקו" של הרולד ג. הנדרסון. המתרגמת, יהודית כפרי, לא שמרה על מבנה ההברות המסורתי, והרשתה לעצמה לחרוג ממנו. שזה די בסדר, לטעמי. כך או כך, פוסט מורחב יותר יגיע (אולי) אחרי שאלמד קצת יותר על העסק. בינתיים, קבלו שיר של מַטְסוּאוֹ בָּשוֹ, שמזכיר מאוד ציור מפורסם של מגריט: אָבִיב שֶׁאִישׁ לא רָאָה עֵץ שָׁזִיף פּוֹרֵחַ בַּצַּד הָאַחוֹרִי שֶׁל הַמַּרְאָה ונדמה לי שבשו עושה משהו יפה בהרבה. הוא לא רק מצהיר "זו לא מקטרת" (זה ייצוג של וכו'), הוא קובע עמדה. בצד האחורי של מראות יד יפניות (כך בהערת שוליים בספר) היה בדרך כלל ציור. אחד מהנושאים המועדפים על הציירים היה ענפי שזיף. בשו אומר "זה לא אביב", אולם הוא אומר זאת בעצב. השלילה שלו, שלא כמו מגריט, אינה שלילה ישירה, הצהרתית. הוא מכריז על האביב, ואז שולל את אפשרותו. אני לא בטוח שאני מצליח לשים את האצבע על הסיבה שבגללה כל זה מעציב כל כך. ניסיון נוסף (וכאן אני פוסע בזהירות לתחום שאני בקושי מכיר): אחת הקונוונציות העיקריות בשירי הייקו היא אזכור עונת השנה, בין אם במפורש ובין אם באמצעות סימן (נניח, פריחת הדובדבן לאביב, שלג לחורף). אבל השיר הזה לא מתייחס לאביב, הוא מתייחס לייצוגו. המרחק של הדובר מפריחת עץ השזיף אינו גדול בהרבה מהמרחק של הקורא מפריחת הדובדבן בשירים אחרים שלו. בשיר הזה, כמובן, המרחק הוא כפול. ועדיין, עץ שזיף "פורח" בהווה מתמשך ומוארך.

קמצוץ של רגע 2

לאחרונה אני ואפרת דיברנו על הפוסט האחרון של פלאי, והעלינו שתי פרשנויות נוספות לקטע ההוא בשיר. את מה שאפרת אמרה היא תאלץ לכתוב כאן לבד ובפוסט אחר, מהסיבה הפשוטה שאני מן הסתם אסבך את זה ללא הכר. אי לכך, אכתוב רק את החלק שלי בשיחה, וכך אולי אצליח לאלץ את אפרת לכתוב פוסט נוסף. ולהלן השורות הנידונות:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

כזכור, פלאי טען שהשיר לוקח אמירה כללית, שהפכה לנדושה (הדור שזועק למה להוריו לא אכפת), והופך אותה לאמירה קונקרטית (האח שזועק על ההורים הספציפיים שלו). אבל התמורה הזו, הוא טען ובצדק, הופכת בחזרה לאמירה תמטית כללית. הילד, שלהוריו לא אכפת, הופך לשופר הדור, לסינקדוכה, חלק שמייצג את השלם.

אבל, וכאן השוס, המקרה מורכב עוד יותר. ×›×™ איך זועק האח "למה ההורים שלנו לא דואגים לנו"? הוא עושה אוסף שירים. כל אחד מהשירים הללו, יש להניח, לא מדבר על הוריו הקונקרטיים של האח. במקום זאת, סביר להניח שכל אחד מהשירים משמיע את אותה זעקה נדושה – מדוע ההורים לא דואגים לילדי הדור ×”×–×”. האח משתמש בשירים, שמבטאים אמירה כללית, כדי לבטא אמירה קונקרטית, שהופכת בחזרה לסינקדוכה, ×›×™ היא ממוסגרת בעצמה בתוך שיר. מה שנקרא: האח!