כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

קול קורא



כחלק מפרויקט "משעמם לנו", החליטו הכוחות שעל הבלוג להתחיל בפרויקט וולטר בנימין. הרעיון, כפי שנהגה ע"י מיטל שרון, הוא כדלקמן: אנו כותבים "וולטר בנימין", אתם כותבים פוסט בנושא, הפוסט מפורסם כאן, ובסוף יעלה פוסט מסכם עם קישורים לכל הפוסטים הקודמים. את הפוסטים יש לשלוח, עדיף בוורד, לאימייל של הבלוג. תנו כבוד לוולטר.

 

מה מה מה מה

ראשית, צפו בסרטון ההדרכה הזה.

 

 

יצא לי לראות את הסרטון הזה (דרך פלאי הטכנולוגיה) קצת אחרי שאיה שאלה לגבי ההבדל שמותחת זיוה בן פורת בין סאטירה לפרודיה. אני לא יודע אם מדובר בפרודיה, אבל זו יופי של דוגמא בכל מקרה.

אז מה יש כאן: סרט הדרכה מופרך על תרבות יפנית מופרכת או פרודיה על סרטי הדרכה מופרכים, שהיא גם סאטירה על תרבות יפנית מופרכת?

זה די מדהים, כי אם לא מכירים את התרבות היפנית, קשה לדעת מה התשובה. לסרטי הדרכה מהסוג הזה יש נטייה להיות מעט מגוחכים. אני מנסה לחשוב, למשל, על סרט הדרכה לתוך תוכה של התרבות הישראלית. אולם בעוד שסרט כזה יבצע הזרה למוכר, ויתמלל את המובן-לנו-מאליו, כאן יש הזרה לזר. כל דבר שיכול לסמן כאן הלעגה מכוונת יכול להיתפס כאלמנט אמיתי בתרבות היפנית או, לחילופין, כאמצעי בסיסי של סרטי הדרכה.

בסרטי הדרכה, למשל, נהוג להשתמש בצירוף "נהוג ל". בסרט הזה, לעומת זאת, נוטים יותר לשימוש ב"חייב". אפשר לפרש זאת כבעיית תרגום. אפשר גם לומר שהמילה "חייב" מתארת טוב יותר תרבות עם מסורת נוקשה. אפשר גם, אם רוצים, לראות בכך סימן להגזמה, הקצנת המודל של סרט ההדרכה לדבר מה מגוחך.

יש עוד. בסרטי הדרכה נוטים להשתמש בחזרות כדי לסייע לצופה ללמוד מלים קשות או מנהגים מוזרים. כאן, השימוש בחזרות סלקטיבי מאוד. הסרט חוזר שוב ושוב על נוהג מזיגת הבירה. איש א' מוזג לאיש ב'. המוזג אומר לנמזג "מה מה מה מה", והנמזג עונה "הו טו טו טו". שוב ושוב, ושוב. או, למשל, אכילת הסושי. יש להטות את הראש 45 מעלות לאחור (כך בדיוק), לאחוז בסושי באופן מסוים, ולהטיל אותו אל תוך הפה. שוב, ושוב ושוב. אנשים אוכלים זה לא דבר יפה (אלא אם הן נשים, והן אוכלות בננות, כמובן), אבל זה כבר מגעיל.

קשה להחליט. אם זו פרודיה סאטירית, הרי שהיא מבריקה. היא משתמשת במודל של סרטי ההדרכה כדי לבצע חזרות על אלמנטים מופרכים וכדי להקצין אלמנטים אחרים. אם זו לא פרודיה ולא סאטירה, הרי שהעסק מדהים קצת יותר, ואומר משהו על המופרכות הטבעית של יפן מחד וסרטי הדכה מאידך. זוהי דרך הסמוראי. הו טו טו טו.

 

הבוז והפחד

השבץ השני של אריאל שרון, ראש ממשלה בפוטנציה, נפל בבום, והתפוצץ שבוע. שבוע שאף אחד לא העז, מפאת כבודו של ראש הממשלה, להוריד את שרון מהפרונט. בעיתונים היומיים זה עוד נראה סביר, איכשהו. באינטרנט, לעומת זאת, הכותרות הראשיות נעשו לרישום מדוקדק של כל עווית והנשמה. מפאת כבודו ומפאת זכות הציבור לדעת. ומתוך כבוד וזכות הציבור, זכינו לכותרות נוסח "שרון הזיז את רגל ימין" (ציטוט מן הזיכרון).

אבל די מהר, כבר ביום השני, זו כבר לא באמת היתה זכות הציבור לדעת. האירוע המוחי נטל את שרון מהחיים הציבוריים, וקיים חשש קטן מאוד שהוא יחזור אליהם. אם ירצה, הבו לי את תיקו הרפואי. בינתיים, מנכ"ל הדסה עין כרם , שלמה מור-יוסף, יודע לספר יום-יום שדגימות השתן של שרון היו תקינות. רבאק ערס.

אפשר לטעון, כמו בני ציפר (הרננה מלמלשטיין של "הארץ"), שמדובר בסוג של פורנוגרפיה. זה ודאי נכון. אבל נראה לי שהיה כאן בעיקר פחד. החשש של "מי יחליף ראשון את הפרונט". כך, כשסטלין היה נואם לא העזו החברים להפסיק למחוא כפיים. אף אחד לא רצה להיות הראשון. ומפאת כבודו של שרון, יודעים כולם על מצב בדיקות השתן שלו.

בפוסט אחר השוויתי את התקשורת לגירוסקופ, שמרכזו הוא נמען מדומיין, הציבור. מדמיינים את העם, וכותבים למדומיין, מנסים לא לעורר את חמתו. עכשיו אני רוצה להוסיף:

ב'קיל ביל' טוען ביל שסופרמן אינו התחפושת של קלארק קנט, קנט הוא התחפושת של סופרמן. סופרמן מתחפש לבני האדם, למה שהוא תופס כבני אדם: פחדנים, חלשים ומגמגמים. קלארק קנט הוא התגלמות הבוז של סופרמן. כך, התקשורת מתחפשת לעם, ומצב דגימות השתן של שרון הן הבוז שלה. הבוז והפחד.

אם לשפוט על פי מצב כניסות הגולשים לכתבות הללו, הבוז והפחד מוצדקים.