כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

נוֹ לוֹגוֹ

יש תחושה, זיכרון כאב עמום, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "הארץ" הוא הקטליזטור העיקרי, שלא באשמתו. מוּתרות ל"הארץ" מוֹתְרות כותרות ארוכות, והוא עושה בהן מעשים, שלא באשמתו.

לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן היא משיכת הקורא לקרוא והבלטת עיקר הכתבה. אבל במוספי תרבות הפונקציה הזו עיקרית פחות – לשם כך סולסלה כותרת המשנה – ובמקומה × ×—×” פונקציה אחרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. אנסח זאת כציווי: ×”×™×” פואטי, לא אינפורמטיבי.

כל זה אינו אומר דבר. מותר למוסף לקרוא "אני תרבות", מותר לו לקרוא בכותרותיו. אלא שמה שמרגיש למוסף פואטי מעלה תחושת זיכרון כאב עמום. לא בגלל איזה פגם, אלא דווקא בגלל חוסר הפגם. בגלל שניתן לסמן כך פואטיקה באיזו תבנית לשונית, פשוט כך. כי התבנית פואטית, כי כך מרגיש יפה.

*

ובתיאורטית (לא יכולתי להתאפק) (שודרג בעצת איה): תבנית יצרנית שגוררת עמה רגיסטר לשוני "פואטי", ולשם כך גם הועלתה (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) או מבנה יצרני שגורר הקשר רגיסטריאלי "פואטי" (אם כי זה נדיר יותר בכל מה שנוגע לכותרות). אוף.

*

ויותר אין לי מה לומר. אבל זה מטריד עדיין (ולמה לא: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה לא: "מעקר את הכתיבה"? ולמה לא בתבנית דקדוקית אחרת: "עדיין מטריד, מעקר את הכתיבה"?). כתיבה לעולם אינה מהלך מודע לגמרי. יש דברים שמרגישים יפה, וזהו. וככה. אבל כל המצלולים שפיזרתי קודם, כל המבנים, שלוקח לי שעה להניח, כבר לא אומרים "אני יפה", רק "אני סימן". וככה אי אפשר לכתוב.

ציפור קטנה עם שפם

מזמן מזמן, הראתה לי איה עבודה שעשתה לאיזה קורס על לאומיות בגרמניה, שהתמרכזה לאנלוגיה בסיסית אחת – היטלר ובאטמן. שניהם, טענה איה, נתפסו כשגרירים של צדק עליון, שמעל לחוק, גדולים ממנו ומהקטנוניות המשפטית לאין שיעור.

היא לא קראה אז את "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר, כך שהיא זוכה עדיין בניקוד על מקוריות (אם לא על אמת). באטמן של מילר, בשנות ה-50 לחייו, הוא הצד האפל של היטלר. היטלר הטוב.

שזה, בעצם, לומר כל מה שאין צורך לומר על הקומיקס הזה. אבל יש לומר, ולו כדי לומר "אמרתי", ולהתפלש קצת במצלול הזה. טוב. לא מצחיק.

אבל ×”×™×” שם עוד משהו, מעבר להתעסקות הרגילה בוויג'ילנטים, שנעשית טוב יותר ב-"Watchman" של אלן מור. באטמן אינו רק הקצה האפל של סקאלת פורעי החוק, כשבצד השני ניצב סופרמן (שניהם מנוגדים לא רק בתפיסת הצדק שלהם, אלא גם בכוחותיהם: סופרמן הכל-יכול ובאטמן המיליונר); הוא לא רק מקרה מבחן של ויג'ילנטיזם – עד לאן ניתן למתוח את החבל הפאשיסטי ×”×–×”; הוא מיתוס, וככזה הוא נבחן.

בודריאר קלאסי

הקומיקס, מתחילתו עד סופו, עמוס במסכי טלוויזיה קטנים, שמשדרים כל הזמן. אם תרצו, באטמן נראה כמעט בו זמנית יחד עם הדיווח על באטמן. באטמן וגותהם-סיטי מתרחשים זה לצד זה, זה בתוך זה, ומשתקפים בטלוויזיה.

וזה מדהים. ברוס וויין חוזר לחליפת באטמן שלו, והתקשורת מגיבה מיד. יוצרת דיונים, ופאנלים (יש אפילו הופעת אורח של הארלן אליסון), וריאיונות. מסכי הטלוויזיה הקטנים מקיפים את באטמן, דנים בבאטמן, מנתחים את באטמן, ובולעים אותו. ברגעים מסוימים – הרגעים החזקים פחות של הקומיקס – האירוניה בולטת. הקורא יודע מיהו באטמן, ויודע עד כמה הדיונים שמסביבו דומים לפרכוס רגל צפרדע שהתחשמלה. עווית מחוייבת קונוונציה.

אבל לא כל הרגעים כאלה. לפעמים אפשר להרגיש איך המיתוס של באטמן גדל מעל למידותיו של ברוס וויין עצמו, של באטמן עצמו, ונעשה עצמאי. אחת הדמויות הבזויות בסיפור, פסיכואנליטיקאי של ההמון, טוען שבאטמן נושא באחריות לפשעי ×”×’'וקר ושאר נבלי הקומיקס. הוא טועה בעניין האחריות, אבל צודק בניתוח – באטמן מוליד את ×”×’'וקר. ×›×™ אם הופעתו של באטמן מחייבת את הופעתו של סופרמן על סקאלה אחת, סקאלת הסופר-גיבורים, הופעתו גם מחייבת את הופעת ×”×’'וקר על סקאלה אחרת.

ניסיון שני: באטמן גדול מדי. באטמן כל כך גדול עד שהוא מחייב נבלים גדולים כמותו. בקומיקס, יש לכך הנמקה פסיכולוגית, שהיא אפילו לא מחורבנת מדי. באטמן גורם לאנשים לחוש את קטנותם, וחלקם לא מוכנים לעמוד בזה. ואם אין לך כוחות על-טבעיים או מיליונים בבנק, הדרך הפשוטה ביותר היא לחסל אנשים באלגנטיות.

איכשהו, למרות שזה כך, אפשר לחוש שלפרנק מילר לא באמת אכפת. הוא בעד באטמן, גם אם זה אומר הופעת אורח של הג'וקר. באטמן, בעיני מילר, אכן גדול מדי. גדול מכדי שישפטו אותו.

ומילר מוכן ללכת עם זה עד הקצה. עד לאזרחים שנהרגים, ושוטרים שנפצעים, ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית תמידית וחסרת רחם. ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית, אתה מוכן ללכת עם מילר. רק בסוף זה מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאזרחים נהרגו, ונשברו עצמות, אלא בגלל המודעות העצמית הזאת. בגלל שהיית מעדיף את באטמן כאל אמריקאי טהור, שגריר של צדק עליון, ציפור אפילה.

 

פינוקים הם

1.

מגדלי סטארק לא גמורים עדיין, אבל בלילה הם זוהרים בגאון. פיליפ סטארק לא חסך בהוצאות. עוד לפני שהושלמו, הפיגומים הם פרסומת למה שיהיה כאן, בתל אביב, קצת אחרי רכבת צפון. מגדלי הדירות של סטארק הגיעו תל אביבה. דעו.

2.

ולא רק אורות. הפיגומים מגודרים היטב, ועל כל גדר אמרת כנף, סטארק-אפוריזמים. בהתחלה היה כתוב בגדול, שחור על לבן, "פינוקים הם לא מותרות". מתחת לכיתוב הודפסה חתימה: פיליפ סטארק. וכבר אפשר היה לחשוב שאם רק תלך לאחד הסטימצקים, תוכל לצאת משם, ידיך מצמידות לחזה ספר סטארק קטן. מעין "סטארק: ציטוטים".

אבל זה לא שרד. מישהו צבע בלבן את ה"לא", ונותר רק "פינוקים הם מותרות (פיליפ סטארק)". השלט הוחלף.

3.

אגב, לחשוב שיש משפטים כאלה, שאי אפשר באמת לשפר. הנה, הפרדוקסליות הקלילה של סטארק התקדרה לפולניות חצי-טאוטולוגית.

4.

השלטים הוחלפו בשלטים אחרים. מדגם:

"Warning: design affects your life"

"It’s not a stark apartment, it’s your apartment"

"Be realistic: dream"

הפונטים מתחלפים, מלים צבועות אדום מומרות במלים בשחור. סטארק אוהב סתירות למחצה. הוא "מזהיר" מפני הטריוויאלי; הוא מתכחש למגע ידיו, רק כדי להפוך אותו למשמעותי (זו לא " a stark apartment", זו הדירה שלך, שיכול להרשות לעצמו דירה של סטארק); הוא חולם, לריאליסטים שבינינו.

5.

ב"הפואטיקה", אריסטו מגדיר קשר סיבתי כקשר של "סבירות או הכרח". אריסטו לא מדבר באמת על קשרים סיבתיים, הוא מדבר על קשרים שנתפסים כסיבתיים, ומכאן ה"סבירות". כלומר, על מנת שקשר בין שני אירועים בעולם יראה כקשר סיבתי על אירוע א' להוביל לאירוע ב' באופן סביר או הכרחי.

הדירות של סטארק אינן מיועדות לשכמותי. הן מיועדות לאנשים שיכולים. לאנשים, שבין חלומותיהם לבין המציאות מתקיים תמיד קשר היפותטי של סבירות או הכרח.

6.

"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" (בראשית פרק א', פס' ג')

בין האמירה האלוהית לבין השינוי בעולם מפרידה רק ו'. כמו בהרבה מקרים אחרים בתנ"ך, מה שנראה כקשר אדטיבי, קשר של הוספה, הוא למעשה קשר סיבתי מובלע. הקורא לא יודע כמה זמן עבר בין הציווי לבין התוצאה, אבל מותר להניח שלא היה זה זמן רב מדי. כמה זמן עבר בין החלום האלוהי לבין הציווי, קשה לנחש. אבל אלוהים חלם, ואלוהים החליט, ואלוהים אמר, ויהי אור.

7.

שנה שעברה גרתי בנווה שרת. איפשהו בצפון תל אביב, 5 דקות הליכה מצהלה. תל אביב קטנה, ובחמש דקות אתה יכול לעבור מהנרקומנים והדוסים לילדות השמנת החמוצה. סטארק לא מדבר אל העניים, אבל הוא בהחלט מדבר לידם.

8.

אגב, סטארק מעדיף לדבר באנגלית.

9.

כאשר רבשקה מגיע לשכנע את בני ישראל להיכנע למלך אשור, רבשקה נושא נאום בעברית אל מול חומות ירושלים. השרים מבקשים ממנו לדבר ארמית. הם מבינים:

"דבר נא אל עבדיך ארמית כי שמעים אנחנו; ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החמה. ויאמר אליהם רבשקה העל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה; הלא על האנשים הישבים על החמה לאכל את חריהם ולשתות את שניהם עמכם" (מלכים ב' פרק יח', פסוקים כו'-כז')

10.

בקשר של סבירות להכרח, חלומותיך גדלים ביחס ישר לקשר הסבירות שבינם לבין יכולת הביצוע שלהם. ואז אתה חולם איך תממן טיפול שיניים לילד או איך תמצא את הזמן לחופש של סופ"ש באיזה בית מלון בטבריה או אילת (לא מומלץ, למי שמתעניין). אבל סטארק לא מדבר אל האנשים האלו, הוא מדבר לידם ולאנשים אחרים. הוא מדגדג להם את אותו מקום שיכול להרשות לעצמו לחלום על דירת-סטארק. ואלו שיושבים על החומה, שידברו יהודית, שיחלמו ריאליסטית.

[התמונות כולן: יוסי גורביץ]