עד לא מזמן קראתי את "The Good Soldier" של פורד מדוקס פורד. מסיבות אישיות לגמרי, עצרתי באמצע. כל הקצוות חשופים מדי עדיין, והספר מדגדג את כולם בנייר זכוכית. בכל זאת, ולא בלי הרהור שני – – כמה נקי כל ×–×” נראה, כשזה מסודר תחבירית, עם כל המלים המוקפדות הללו – אכתוב כאן משהו. ×–×” לא ספוילר: זוג אחד פוגש זוג שני, והם דשים ×–×” בזה במשך שנים. בסוף אותם שנים מסתבר שאחד מהזוג האחד שכב עם אחת מהזוג השני. האחת מתה. האחד מת. איני יודע עדיין איך. אחד מהזוג השני מחליט לספר את הסיפור המחליא ×”×–×”. הוא יושב לבד, לבד מאוד, ומנסה לכתוב את הכל. אם תרצו, ×”× ×” התשתית העלילתית כולה. מנסה. הוא מנסה ממש. הוא אפילו כמעט מתחיל בהתחלה, איך שני זוגות נפגשים. אבל אז הוא כותב על מבט בעיניו של אחד מהזוג האחד, ולאחר מכן הוא כבר לא בהתחלה, אלא באיזה רגע אחר, עם אותו מבט, ועם אותו אחד, ולאחר מכן הוא ברגע אחר גם, עדיין לא בהתחלה, ואז הוא חוזר. כל הספר משובץ כך, בקרעי עלילה, שמשתלחים לקרעי עלילה אחרים. באקדמית, סדר המסירה הוא סדר הזיכרון. כשקראתי את ×–×”, השיטה נראתה לי נכונה מאוד. ×›×™ אנשים אינם נרטיב, אפילו לא בתודעה. המספר מנסה לספר נרטיב, שיש בו אנשים, ויוצא לו, בקושי, אנשים שיש בהם נרטיב. ×›×™ אחרי שאתה מכיר מישהו זמן מספיק, הוא כבר לא מסתדר כך, בעלילה צרופה. הוא מתפזר בך. הוא נדחס למושגים, מסרטן אותם. אתה קם בבוקר, ומנסה לספר סיפור, אבל כל הזמן נזכר ונזכר ונזכר ונזכר. אתה אומר "×”×™×™", ונזכר שפעם לא אמרת. אתה רוכב על האופניים, ונזכר לשם מה הם נקנו. כל ×–×”, בעצם, דומה מאוד להפסקת עישון. למרות שהיא בגדה בו, המספר לא שופט, לא באמת. הוא שונא אותה כשהוא נזכר, כשכל העסק נרקם לרגע לחתיכת סיפור, אבל אחר כך נרגע. לא בהכרח מבין, אבל נרגע. קשה לשפוט מישהו שהתפזר אצלך כך, ולמען האמת, אין בזה הרבה טעם. כל ×–×”, בעצם, דומה מאוד להפסקת עישון.