כל הפוסטים של שחר אבן דר מאנדל

הספרות והחיים! מסרבים להיות אויבים!

שנים שלא פרסמתי כאן כלום. אתמול נברתי במייל שלי עוד יותר שנים אחורה כדי לשחזר את שם המשתמש ואת הסיסמא שלי כאן. יצא לי לראות לרגע את רשימת הפוסטים שלי כאן, האחרון היה "עשור לבורגנות הקצף ובורגנות ובורגנות הדל", אחד לפניו היה פוסט קצרצר במסגרת "כך הרסה הספרות את חיי", שניהם בני חמש שנים בערך.
הפוסט הזה פורסם במקור שם, אבל עם כותרת אחרת.

המינגוויי פיצג'רלד

ביקום מקביל, כך נודע לי, ארנסט המינגוויי הוא מתווך נדל”ן בפאריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מציג דירות ציוריות בפני מהגרים אמריקאים, סקוט פיצג’ראלד הוא סוחר תכשיטים באותה עיר.

“הסופרים”, נאנח סקוט בייאוש, “הם שונים מאיתנו”.

“כן!”, משיב לו המינגוויי בנחרצות גסה, “יש להם יותר הון סימבולי!”.

*****

יש באותו יקום מקביל גם יצירה גנוזה, המינגוויי משרבט אותה בדפי פנקס המולסקין שלו, בשעות המתות בהן הוא ממתין ללקוחות שמבוששים לבוא בפתחה של דירה פאריזאית קטנה.

“איך הרסה הספרות את חייך?” שאל ביל.

“בשתי דרכים”, השיב מייק, “לאט לאט ואז בבת-אחת”.

******

התחבולה

יש ברוקולי שאתם לא מאמינים כמה הוא פריך וטרי ומרענן באנטיפסטי שלנו!

התחבולה המעורטלת

קח ברוקולי צעיר ורענן, עטוף אותו בשמן זית ובמיץ לימון, השלך אותו לתנור בחום גבוה, המתן עד שניחוח משכר יתפשט בכל הבית.

ערטול התחבולה

זה בסך הכל ראש ברוקולי בתנור, אבל אתם תשלמו עליו המון כסף כשאגיש לכם אותו בפיתה!

תקשיב לברוקולי שלך! תקשיב!

******

אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש, ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו לפרסם ספרים; במהירות, בטירוף; ההוא וההיא וההיא וההוא, בספיד, בקצב! רצתי החוצה, הכי החוצה שיכולתי, צעקתי: “הלפ! הלפ!!!” אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרנציפ! צעקתי “הלפ, קרה משהו!” מישהו צעק: “מה, מה קרה?” “מפרסמים שם ספרים,” צרחתי, “מפרסמים.” "איפה?" שמעתי צעקה. “שם, שם!" מיתרי הקול שלי הלכו להתפקע. "תקראו למישהו, שם ,שם!" תוך כמה אנשים התיישבו לידי, ביקשו שאני אראה להם. לקחתי אותם והראיתי להם. לא האמינו! עמדו שם ולא האמינו- או שהם עשו את עצמם- אבל לדעתי, הם לא האמינו, כי זה היה לא יאומן בכמה רמות, לא רק באחת. בחורה בלונדינית- ואני מדגיש, משום מה, בלונדינית- אמרה בקול מתוח: "צריך לעשות ערב השקה או משהו". "כן, צריך לפתוח איוונט בפייסבוק!", שמעתי קול מאחורי, "צריך להגיד משהו. שמישהו יגיד משהו, יגיד משהו, יגיד משהו". אנשים צחקו. צחקו, ולא סתם: צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו גוף. גם אלה שפרסמו וגם אלה שלא. הרגשתי שעובדים עלי. שאלתי: "עובדים עלי? מה קורה?" צעקתי. צחקו; צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו רעידות- צחקו בקשת, בצבע, בלחץ. שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זאת בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר…

טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא "כותב במחשב" והוא עוסק ברגע המנטלי-חברתי שמתשתרע בין הפוסטים בבבלוגים ובפייסבוק לספרות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא משותף לכולם.
עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג ואם רוצים את כל התסריט אז יש חוזה ותנאים ואנחנו נהיה שותפים באחוזים…

*******

ראינו את מיטב המוחות של דורנו…

שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש. שניסו להוציא את ספר שירתם פעם אחר פעם ולשווא, וויתרו ונאלצו לפתוח חנות בגדים יד שניה וחשבו שזהו הם מזדקנים ובכו.

*******

יש כאן איזו קנאה שקשה לי להסתיר אותה או להתמודד איתה, ברור שיש. ויש כאן רצף של מחוות ורפורים, כי זה מה שאני יודע לעשות.

ויש כאן גם איזה זנב הכרה שהאנשים האלה, כלומר אנחנו, כלומר הם, כלומר “ההם”, בגרו והבשילו, שאין איזה המינגוויי ופיצג’רלד שמחכים מעבר לפינה כדי לשים את הכל ללעג ולעוף על עצמם עם “הרומן הישראלי הגדול” שישאיר מאחוריו אבק.

וזה מוזר ומפחיד באותה מידה שזה מעודד.

לא. לא נכון. ממש לא באותה מידה, דווקא הרבה הרבה יותר.

*******

אין לינקים.

מי שצריך לדעת יודע.

עשור ל”בורגנות הקצף ובורגנות הדל”–מבט לאחור

קונטקסט, למקרה שפספסתם.

את ההבחנה המשועשעת והקלילה בין בורגני קצף לבין בורגני דל ניסח חוקר התרבות הבריטי ריימונד שפילד בימים הארוכים בהם שקד על כתיבת התזה המהפכנית שלו (שפילד 2001) במספר לא מבוטל של בתי קפה, בין אם מוסדות שכונתיים בעלי אופי ייחודי ובין אם סניפים משוכפלים של רשתות ענק. לאחר התלבטות קצרה פרסם שפילד רשומה בנושא ההבחנה הזו באתר ביקורת התרבות הקבוצתי, והחלוצי לתקופתו, TheThem.

האנשים שיכולים להרשות לעצמם לשבת שעות ארוכות בבתי קפה, הבורגנים אם לקרוא להם בשם מפורש, נחלקים, כך שמתי לב לשתי קבוצות קוטביות. אלה שיכולים להרשות לעצמם להזמין הפוך גדול שכתר קצף יציב, פעמים רבות עם ציור מצועצע בראשו, מעטר אותם, ואלה שילגמו באיטיות מתונה כוס של אספרסו, אמריקנו או קפה פילטר שרק מעט חלב דל שומן חם מתלווה אליו בצידו. בחרתי לפיכך לכנות אותם בורגני קצף ובורגני דל.

בהמשך הרשומה הצליח שפילד לצאת מאותה הבחנה לדיון אקרובטי ומרתק בפערי תרבויות, במצבה המתערער של הבורגנות הבריטית ושל מעמד הביניים בחברה הפוסט-תעשייתית בכלל, לקונן על אובדן המקום התרבותי של בתי קפה והמרתו בפונקציונליות עירומה כמעט של "תחנות דלק לקפאין".
באופן מפתיע, אך מתבקש בדיעבד, הצליחה אותה רשומה לעורר הדים שחרגו הרבה לדיונים האופייניים שהתפתחו באתר עד אז.

image

הראשונים להגיב הסתפקו במחמאות לסגנון הכתיבה המבריק של שפילד וליכולתו להבחין במשמעות של הבדלים טריוויאליים לכאורה. מעטים מתחו ביקורת על ההתעלמות מעבודות של חוקרים קודמים בתחום, אך בהדרגה החל הדיון מתפצל למספר תת-דיונים גועשים ועמוסי אמוציות.
הראשונים לבקר מחו על המלאכותיות של ההפרדה ומיהרו לתאר אנקדוטות אישיות על נזילותם של הגבולות ששפילד תיאר. "אני למשל" אמר אחד המגיבים "קונה לעצמי אספרסו קצר ביום שני בבוקר, כשהבטן עוד מלאה מארוחות סוף השבוע והעייפות של תחילתו צריכה טיפול אינטנסיבי. בימים שלישי עד חמישי אני קונה הפוך גדול (עם הרבה קצף) ובשישי אני מסתפק דווקא בפילטר חלש, בלי סיבה של ממש, סתם מסורת אישית שפיתחתי לעצמי". תגובות כאלה עוררו תת-דיון מרתק בדבר המתודולוגיה של שפילד אבל גם בדבר השאלה עד כמה ניתן לראות בעדויות אנקדוטליות כאלה תיאור של מצב אמיתי.
קצת אחר כך החלה גם הביקורת המרקסיסטית על העיוורון הבורגני שדווקא שפילד, איש שמאל למופת, לוקה בו מבלי משים כשהוא שוקד לפתח את התזה שלו על חשבון עובדי בתי הקפה המתקיימים על שכר זעום ועל טיפים, נתונים לחסדיהם של בעלי העסק הקפריזיים. תת-דיון זה התמקד, בסופו של דבר, בשאלה ותיקה ומוכרת לכל חוקר תרבות באשר הוא, על עצם הלגיטימיות של עיסוק פנימי בתת-תרבות של בעלי פריבילגיות אל מול מצוקתו של ציבור מנוחשל. רבים טענו כי עיוורון זה מתבטא דווקא בהיאחזות המלאכותית של שפילד בקפה כמסמל בורגנות נינוחה בעוד שבפועל גם עבור אנשי הקצף וגם עבור אנשי הדל משמש הקפה בעיקר ככלי להתמודדות עם ימי עבודה ארוכים ומתישים.

הדיון הסוער ביותר התעורר בעקבות האבחנה של אחד המגיבים כי שפילד התעלם, כמעט לחלוטין, מהמרכיב המגדרי הדומיננטי של ההבחנה המקורית שלו והעדיף לראות בבחירה בין קצף לבין דל בעיקר ביטוי למאפיינים אישיים ולהעדפות תרבותיות של הבוחר. מרגע שהונחה על השולחן הטענה המתבקשת כי בורגני הדל הזהירים הם בעצם בורגניות דל בעוד בורגני הקצף המשוחררים והנועזים יותר הם כמעט תמיד גברים התגלגל הדיון במהרה למאבק מגדרי. פוסטים של תגובות התפרסמו במספר אתרים פמיניסטיים מרכזיים. עיתונאים שמרנים שהתעוררו באיחור אופייני של שבועות אחדים פרסמו טורי דעה המקוננים על המחזור של טענות פמיניסטיות נושנות שכבר אבד עליהן הכלח.
קשה לדמיין את השיח התרבותי, ובייחוד את זה הפמיניסטי של השנים האחרונות בלי להתייחס למונחים שמקורם בהבחנה המקורית של שפילד. מעטים, כך נראה, מודעים למקור שכבר טבע מאחורי תלים של פרשנויות ושל דיוני המשך. מן הראוי לחזור ולהזכיר אותו, ולו רק למען הצדק ההיסטורי. מעל הכל מדהים לבחון איך עשור לאחר חיבורו ממשיכים הויכוחים שעורר שפילד להדהד בבתי קפה בכל העולם, גם אם יושביהם כולם כבר התחלפו מאז.

העטים

כי אנחנו כמו עטים על דף נייר לבן. למראית עין הם חופשיים ודי בתנועה קלה להניעם. לא, אי אפשר, כי קפקא כבר כתב הכל לפנינו. אבל תראו, אף זה רק למראית עין.