כל הפוסטים של שחר אבן דר מאנדל

שחר אבן-דר מאנדל

טוטאל לוס

20 תגובות

פרולוג

התלבטתי ארוכות אם לכתוב את הפוסט הזה. הוא התגלגל לי בראש מרגע שמיטל הכריזה על הפרויקט, וככל שעבר הזמן הוא נראה לי יותר ויותר כמו קטע "יומני היקר" ולא כמו תרומה הולמת לפרויקט מכובד.

ואז התחילו הפוסטים של הפרויקט להתפרסם, ומשהו הטריד אותי. אתמול הבנתי. איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ז'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה. אז הבנתי שאולי אין לי תובנות משמעותיות לתרום לדיון, אבל מישהו הרי צריך לדבר גם בשם אלה שהספרות הרסה להם את החיים עם אלריק ממלניבונה והחרב השחורה שלו, בלי לדעת אפילו שיש מלוויל.

לעניין

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לחזור לכתה ט', ×”×™×” משהו מופלא בשנה ההיא, זו הייתה השנה שבה גיליתי את חדוות העשייה, את הקסם שבלהיות שייך למשהו. הייתי חבר פעיל במרכז חניכים אזורי של השומר הצעיר. אחת לשבוע נשא אותי אוטובוס מרמת אביב אל פאתי התחנה המרכזית (הישנה, רק ישנה הייתה אז), ומשם חמש דקות ברגל לבית ×”×”× ×”×’×” הראשית ברחוב בצלאל יפה (די ×”×™×” בגלגול של שני השמות האלה על הלשון אז כדי להלך עליי קסם – "×”×”× ×”×’×” הראשית", "בצלאלא יפה"). שם נחשפתי לראשונה למגוון המפעים של השקפות שיכולות להסתופף תחת הכותרת האמורפית של שמאל, שם הרגשתי כאילו מצאתי את מקומי, מתגייס כל כולי לארגון של פעילות חברתית ופוליטית.

לשיאה ×”×’×™×¢×” השנה ההיא עם המועצה הארצית שנערכה בבית אבא חושי בחיפה (ושוב, די ×”×™×” בגלגול השם ×”×–×” על הלשון – "בית אבא חושי"). בהיותי הנציג היחיד של הקן נבחרתי גם להיות ×–×” שיישא את דגלו אל הבמה בערב הפתיחה. חולצה כחולה, שרוך לבן, דגל אדום בוהק, אניצים מוזהבים, המנון התנועה, הלמות הלב. חזרתי מהבמה אל הכיסא המבודד שלי, נתתי למראה הצועדים להמשיך ולהגביר את תחושת השכרון שלי. אולי ישבתי לבד בפינה, אבל הייתי חלק ממשהו, משהו גדול ממני.

אחר כך פינינו את האולם הגדול, הלכנו לאולם התעמלות שהוסב לחדר שינה המוני, שקי שינה נפרשו על פני הרצפה כולה. ואז, כפי שראוי שיקרה באולם גדול שבני עשרה רבים מספור נדחקים אליו, התפוגג לו ההיי הקולקטיבי, שאולי, ככל הנראה, היה מלכתחילה רק שלי. המנון התנועה הומר בשירים אקראיים שנוגנו בחובבניות במעגלי גיטרות מזדמנים, פה ושם נשלפו פחיות בירה אסורות, היו גם מי שיצאו החוצה לגנוב כמה שאיפות מסיגריות שנשלפו מהתיקים, זוגות, הורמונים, אתם יודעים.

אכזבה שטפה אותי, ויחד איתה נשטף גם ההיי ההוא. בתוך ההמולה הסתובבתי אל הקיר, מתוך התיק שלפתי את הכרך האחרון של טרילוגיית אגדות רומח הדרקון. שום דבר לא יכול היה לחדור בהמשך הלילה אל הבועה שיצרתי לי, עד שצלחתי את מאתיים העמודים האחרונים.

כן, למחרת עוד הרמתי את כרטיס המצביע שלי בכל מיני החלטות שנראו לי חשובות, אבל כבר ידעתי שהגורל של שני תאומים שמדלגים קדימה ואחורה בזמן בעולם שיש בו שלושה ירחים בצבעים שונים הוא אמיתי בשבילי הרבה יותר מכל מה שיתקבל או יידחה על ידי באי המועצה. וכן, אפילו אני, אפילו אז, ידעתי שמדובר בספר מחורבן במיוחד.

אפילוג

הרבה שנים אחר כך, אוטובוס אחר נשא אותי פעם בשבוע לפגישה עם הפסיכולוגית שלי. פעם, בעיצומה של תקופה סוערת במיוחד הקדמתי בכחצי שעה. ישבתי על ספסל מחוץ לבית וקראתי את 1985 של אנתוני ברג'ס* עד שהגיע הזמן.

"יש כל כך הרבה דברים שאמורים להטריד אותי עכשיו" אמרתי כשנפתחה הפגישה, "אבל לפני שנכנסתי ישבתי כאן בחוץ וקראתי ספר, והייתה שם קבוצת אנשים שהדליקה מדורה."

לרגע קצר אחד נבקעה ארשת האדישות המקצועית שלה שליוותה אותי כבר למעלה משנה, ובהלה אמיתית התפשטה על פניה. לקח לי כמה שניות להבין ולהרגיע אותה, "בספר, בספר, אל תדאגי אף אחד לא מדליק כאן מדורות בשכונה באמצע היום."

אחר כך, ולמרות שכבר הרגשתי מטופש המשכתי למלמל "ואיכשהו, הרגשתי את המדורה הזו, והחום שלה, יותר ממה שאני מרגיש את כל הדברים האלה שאמורים להטריד אותי."

* שהוא בעצם ספר מחורבן כמעט כמו אגדות רומח הדרקון, וכולו רק ניסיון לכתוב מהתלה שהיא דיסטופיית תשובה ל-1984 של אורוול (האח הגדול, הייתי חייב).

כללי, שחר אבן-דר מאנדל

ההווה על-פי אינו

5 תגובות

מתפרסם במקביל גם כאן.

בריאן אינו הוא סוג של נביא. אני משער שלא מעט אנשים יסכימו עם הקביעה הזו. האיש, אחרי ככלות הכל, נחשב ל"אבי מוזיקת האמביינט". גם אינו עצמו, אני מנחש, לא ממש יתנגד להגדרה כזו, הוא נמנה עם קבוצת המייסדים של The Long Now Foundation היומרנית* שמטרתה לגרום לאנושות לחשוב במונחים ארוכי טווח. על הרקע הזה מעניין מאוד לבחון שני קטעים מתורגמים של אינו (תרגום: עינת עדי) שמופיעים בגליון סטודיו 172 שערך, כזכור לקוראיי הנאמנים, אוהד פישוף.

כבר פעמיים הזכרתי את הגליון הזה, אבל בשתיהן לא ממש טרחתי להתייחס לתוכן, עניין שמן הראוי לתקן אותו, בעיקר כיוון שהתוכן בהחלט ראוי להתייחסות.

שני הקטעים שנכתבו בשנות התשעים כוללים במידה רבה נסיונות נבואיים של אינו, ושניהם מנסים לתאר עתיד שהוא ההווה שלנו. הם נכתבו בפער של שלוש או ארבע שנים זה מזה, ומעניין לבחון את הפער העצום בין שניהם.

סייברפאנק יומרני** בשקל

בעבודה על Outside של דייויד בואי, מספר אינו, הוא חילק לכל אחד מהנגנים והטכנאים דף הנחיות מוזר, מעין רקע לדמות במשחק תפקידים מוזיקלי שיתנהל באולפן ההקלטות. הקטע הראשון נפתח במשפט "השנה היא 2008". כיוון שקראתי אותו לפני שבוע החלפתי, מבלי משים, את השורה הזו ב"אתה חי היום" למשך שבריר שנייה, מה שיצר דיסוננס חריף עם המשך הקטע, רק תוך כדי קריאת המשפטים הבאים הפנמתי את העובדה ש-Outside יצא ב-1995, והקטעים, יש להניח, נכתבו במהלכה או ב-1994 בזמן העבודה עליו.

הנה, בכל מקרה, הקטע במלואו, מנסה לנחש עתיד לא מאוד רחוק (ארבע עשרה שנים גג).

השנה היא 2008. אתה מוזיקאי באחת מלהקות הניאו-מדע החדשות, שמנגנת במועדון מחתרתי בגטו האפרו-סיני באוסאקה, לא הרחק מהאוניברסיטה. כל הקהל מסטול ממי-חלומות, סם הזיות שמיעתי כל כך חזק, עד שהוא עובר דרך אדי הזיעה. גם אתה תחת השפעה, ואתה מוצא את עצמך מוקסם מתבניות קצב מורכבות של תו אחד, מעין רסיסי אבן רוזטה של הירוגליפים שמיעתיים. אתה לא מנגן בסולם ספציפי אלא משלח פרצי מידע אקראיים לתוך המופע. אתה הולך לאיבוד בתוך היופי הרציונלי המופשט של מערכת שאף אחד אחר לא מבין לחלוטין, שולח מסרים שלא ניתנים לתרגום. אתה אמן גדול, והקהל מצפה ממך למשהו מאתגר מבחינה אינטלקטואלית.

כילד, התקליט האהוב עליך (באוסף התקליטים של אבא שלך) היה Trout Mask Replica.

קטונתי מלהביע דעה על החלקים המקצועיים-מוזיקליים של הקטע הקצר הזה, אבל חייבים להודות על האמת, כל זה נשמע קצת כמו קטע שאשר עידן היה כותב בשנות התשעים. רוח של סייברפאנק יומרני בשקל, חיקוי נחות של וויליאם גיבסון עם כמה רפרורים מגוחכים לתרבות-נגד, מתוך הנחה תמוהה שהמדע של שנות האלפיים יתמקד בעיקר ביכולת לשפר ככל האפשר את חוויותיהם של צרכני סמים יצירתיים. שימו לב גם לרקע הפוליטי התלוש של הקטע, גיבוב לאומים חסר הגיון בגטו האפרו-סיני באוסאקה. אינו של אמצע שנות התשעם הסתכל קדימה אל ההווה שלנו ויצא לו קשקוש מוחלט, גם אם מרתק (כן, גם אני מת לשמוע איזו להקת ניאו-מדע ראויה לשמה).

כל זה לא היה ממש מטריד אותי, מדובר בסך הכל בשעשוע. אבל מפתיע ומפעים לגלות באותו גליון את הקטע השני שארצה להתייחס אליו.

גאונות צרופה

הקטע הבא, שפישוף בחר לפתוח בו את הגליון נקרא קרנבל – מודל לתרבות, והוא לא פחות מגאונות צרופה. הוא גם, ככל הנראה, כתב ×”×”×’× ×” המוצלח ביותר שתוכלו לקרוא אי פעם על תרבות היוטיוב, הבלוגים והמייספייס של ימינו. התלבטתי ארוכות אם להעתיק את הקטע הלא מאוד ארוך ×”×–×” במלואו לכאן. רק שאז גיליתי שב-NRG חסכו לי גם את העבודה וגם את הסוגייה המשפטית. אז קודם כל לכו לקרוא, אחר כך נמשיך.

קרנבל – מודל לתרבות (ב-NRG)

הקטע הזה מ-1998 בסך הכל, לא מנסה לנחש עתיד קונקרטי, בטח שלא להמציא פוליטיקה, ז'אנרים מוזיקליים והתפתחויות פארמקולוגיות ספקולטיביים. הקטע הזה הוא בסך הכל, נסיון של אינו להבין מה הופך תרבות למוצלחת וחיונית. העובדה שהוא מתאר במדויק את מה שקורה היום היא רק בונוס משמח. משמח בעיקר כי יש כאן מענה לכל מגיני התרבות הגבוהה ושומרי החומות למיניהם שסופקים כפיים בייאוש אל מול הגל העכור של תרבות גולשים***. בואו נשחק את המשחק של אינו ונחזור לחלקים נבחרים בקטע אחרי שהחלפנו את קרנבל בתרבות כמבוקש.

תרבות היא מוצלחת כשמספר הצופים בה אינו עולה בהרבה על מספר המשתתפים. תרבות היא טובה כשרבים מהצופים לוקחים בה חלק פעיל.

הנה התשובה של אינו לקינה על הקלות הבלתי נסבלת של פרסום והפצה של מסרים או יצירות אמנות, הנה גם התגובה שלו לכל אלה שרואים בטוקבקיסטים את מבשרי האפוקליפסה של קץ התרבות. תרבות טובה, אומר אינו, היא זו שבה אין קווים חדים שמפרידים את היוצרים מהצופים.

אבל אין צורך למהר ולקפוץ על האמירה הזו בציפורניים שלופות תוך קריאה נואשת בשמה של ההיררכיה התרבותית הנשחקת. אינו מספיק חכם כדי לדעת שאופיה הקרנבלי של התרבות לא חייב לבוא על חשבון אפשרות קיומן של יצירות מופת.

תרבות היא טובה כשהמשתתפים בה מציגים טווח מיומנויות שנע מהמינימלי ביותר ועד המהמם לחלוטין (הראשון הוא הזמנה לא לחשוש – "×”×™×™, גם אני יכול לעשות את ×–×”!"; השני – הזמנה להתפעל).

כי כן, העובדה שכל מתבגר מתוסכל שאף אחד לא מבין אותו יכול לשפוך את הגיגי האימו שלו מול מצלמת וידאו ולהעלות ליוטיוב היא בדיוק מה שמאפשר לכל אחד לקחת חלק ביצירת התרבות החדשה שלנו עכשיו, בלי לסבול מרגשי נחיתות, אבל היא לא מונעת מאיתנו להתפעם באמת ובתמים כשאנחנו נופלים על עמוד של להקה גאונית במייספייס.

תרבות היא טובה כשיש יותר מדי דברים להסתכל עליהם והכול מתערבב ואתה צריך למצוא בתוך כל זה את הסדר של עצמך.

אפילו לגל המתעייפים מקוראי הרסס הגדושים שלהם טורח אינו לענות, עשר שנים מראש. זו בדיוק, הוא מסביר, גדולתה של תרבות טובה – הרבגוניות האינסופית, ההצפה הבלתי פוסקת, זו שכופה עלינו, אפילו כצופים מהצד, התערבות אקטיבית כלשהי, קביעה של סדר עדיפויות אישי. אל תתייאשו ואל תתעייפו, המשיכו להוסיף ולהסיר פידים מהקורא שלכם, לכוונן ולעדכן את התרבות הפרטית שלכם בכל רגע נתון. ×–×” התפקיד של כל אחד מאיתנו בתהליך יצירתה של תרבות טובה.

יכולתי להמשיך ולעבור על כל אחת מהפסקאות הקצרות האלה של אינו ולהסביר לכם למה וכמה היא גאונית, אבל אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם לא פחות טוב (זה כל העניין, נכון?) אז נדלג לפסקה האחרונה.

תרבות היא טובה כשהיא נותנת לאנשים את ההרגשה שהם באמת בני מזל שהם חיים בדיוק כאן ועכשיו. תרבות היא טוב כשהיא מותירה אנשים בתחושה שהחיים, על כל הביטויים המוזרים שלהם, הם הכי נפלאים ונוגעים ומצחיקים ושווים שאפשר.

ועכשיו תודו שאתם מרגישים בני מזל לחיות בדיוק כאן ועכשיו, עם וורדפרס ועם יוטיוב ועם פליקר, אפילו עם פייסבוק.

* לפני הכתיבה התלבטתי ארוכות בנוגע לתואר הראוי עבור The Long Now Foundationיומרני היה בחירה מתבקשת מאליה, אבל רציתי להימנע מהקונוטציות השליליות, שקלתי להחליף את יומרני בשאפתני. רק שאז ניגשתי לגליון עצמו כדי להעתיק ממנו כמה ציטוטים שמופיעם כאן למעלה וגיליתי קטע נוסף של אינו שמשום מה פספסתי קודם. כותרתו של הקטע היא יומרה והוא כולל את המשפטים הבא

החלטתי להפוך את המילה "יומרני" למחמאה.

** לפעמים, בכל זאת, "יומרני" הוא מילת גנאי.

*** כן, בעקבות הפוסט ההוא והדיון שאחריו החלטתי שאני מחליף את "תוכן גולשים" ב"תרבות גולשים".

שחר אבן-דר מאנדל

יש כזה פרק בסיינפלד*

6 תגובות

זה פוסט על גבולות, ועל המחיקה שלהם, וגם על גבולות שלא נמחקים.

כואב לי

בכיתה ח' שיחקנו הרבה משחקי תפקידים, בכיתה ח' עברתי את כל השנה בלי להיות חולה אפילו ליום אחד. כשניסינו ליצור דפי דמות לעצמנו האמיתיים, כולם הסכימו שיש לי constitution 18, אחרי הכל אני לא חולה אף פעם. מאז אני חי בצל המיתוס הזה, מדמיין את עצמי כבריא תמידית. אבל לא על זה רציתי לכתוב עכשיו, לא ממש.

כשאתם צעירים ובריאים נוצרת אצלכם בראש מפה מדומיינת ומעוותת של הגוף שלכם. אם כואב לכם הראש זה בגלל שלא שתיתם מספיק, אולי כי אימצתם את העיניים. כאב בטן הוא תוצאה של אכילה מופרזת, או אולי של משהו מקולקל. כאב גב הוא בגלל שסחבתם משהו כבד, לא התכופפתם נכון. כל כאב יש לו סיבה ברורה, כל כאב מנותק בבירור מהאחרים. והקווים הברורים האלה מטעים אתכם. אתם לומדים לחשוב על הגב ועל הגרון ועל החזה ועל הבטן כעל ארצות נפרדות, כמעט עולמות נפרדים, בתוך המרחב של הגוף שלכם. מתוך התפיסה הזו נוצרת גם תחושה שהגוף שלכם גדול בהרבה ממה שהוא באמת.

התפיסה הזו היא מה שמאפשר לכם לקחת את השאיפה הראשונה מהסיגריה הראשונה, או לשתות את כוס הארק השלישית לאותו ערב, או סתם להזניח את עצמכם. אתם מתרפקים על הבריאות הנערית שלכם, לא יכולים עדיין להבין כמה מהר, כמה בקלות, נפרצים כל הגבולות הפנימיים האלה שבגוף. כמה מהר יכולה כל המערכת הזו להשתבש.

אבל בחודשים האחרונים כואב לי. כואב לי בלסתות, וכואב לי בגב. וכואב לי בעוד כל מיני מקומות. עוד אין דיאגנוזה, אבל פתאום כל הגבולות האלה שדמיינתי בגוף נמחקים במחי הפניה לבדיקה. פתאום אני שם לב שהמרחק מהבטן לגב הוא לא יותר מכמה סנטימטרים, שמערכת העיכול מתחילה בפה ועוברת דרך החזה. אני כבר לא יכול לדמיין את הבטן כאיזו ארץ רחוקה ומנותקת. תאכל לא טוב, מקסימום תכאב קצת הבטן. עכשיו הכל כואב, ביחד.

 

 

הגוגל טוק שבין העולמות

ביער שבין העולמות משמשות טבעות קסם צהובות וירוקות את דיגורי ואת פולי כדי לצאת ולבוא בין עולמות שונים. עיגולים קטנים, ירוקים וצהובים (ואדומים ואפורים) משמשים אותי בגוגל טוק כדי לקרוע חלונות בין עולמות שונים, בין מישורי קיום שונים שלי. זה מפחיד אותי.

כולנו יודעים שאימייל זה לא באמת אינטרנט, אפילו לא אימייל מבוסס רשת, בעיקר לא אימייל מבוסס רשת. כן, יש איזה אתר שצריך להיכנס אליו, הפרוטוקולים שמתחת הם אותם פרוטוקולים, שרתים מדברים אחד עם השני. אבל אימייל הוא מקום נייטרלי. גם למי שחי באינטרנט האימייל הוא שטח סטרילי שכזה. מצד אחד הכל מתערבב בו, מצד שני, הכל מופרד.

זו לצד זו שוכנות הודעה על תגובה חדשה בדיון, רשימת סמינרים לשבוע הקרוב, ובקשה לאסוף כסף למסיבת הסיום של הגן. וזה בסדר. הן לא נוגעות אחת בשנייה, הן שם כי זה הכי נוח, אפשר לאסוף שברים מכל מישורי הקיום למקום אחד, פונקציונלי ונוח. סטרילי, כבר אמרתי.

אבל הגוגל טוק הארור הזה בא והרס לי הכל. זעזע את תמונת העולם שלי מהיסוד. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה. מישהו כתב בבלוג שלו טעות קצת טיפשית, ורציתי להעיר. אבל בלוגלי נפל, ובכל מקרה לא רציתי לכתוב משהו קנטרני בתגובות. אז חיפשתי את האימייל שלו ושלחתי תיקון. אחר כך הוא צץ ברשימת החברים שלי. זה היה מרתיע, אבל סביל. הרי היו שם גם סטודנטים ששאלו אותי אם אפשר להגיש באחור, ואנשים אחרים שפעם גילו שאני מנסה למכור איזה ספר יד שנייה, אז עכשיו היה שם גם מישהו שאני קורא את הבלוג שלו, שהוא קורא את שלי.

אבל ערב אחד, יום או יומיים אחר כך הוא פתאום קפץ מולי, פתח חלון קטן כזה עם "היי" והכל קרס סביבי. לקח לי כמה דקות להחליט לענות, לקח לי עוד כמה דקות להעז. משהו בסיסי בהפרדה שבין מישורי הקיום שלי נשבר.

היום כבר יכול להיות לי חלון שיחה אחד פתוח עם חבר ילדות, וחלון אחר עם מישהו שאני מכיר רק כ-URL, ואני מקבל את זה. קצת בקושי, קצת בחשש, אבל בהבנה, אני מקבל את זה.

 
 

רציתי לכתוב, רצו שאדבר

תמיד רציתי לכתוב. בכל פעם שסופר מתראיין ומספר איך תמיד ידע שהוא רוצה לכתוב זה נשמע טוב. כמו סרט כזה שבסופו הילד הדחוי והחנון מצליח להביא את הגביע לבית הספר שלו. אבל זה שקר. הנה,גם אני תמיד רציתי לכתוב, ומה יצא לי מזה? יוזרניים בארבעה בלוגים פעילים? יופי.

פעם בראשית ימי הטוקבקים מצאתי את עצמי מגיב לאיזה טור דיעה של צ'יקי בווינט. יומיים אחר כך נחת אצלי אימייל עם פרטים ראשוניים על יוזמה חדשה לאתר תוכן עברי, "אהבנו את התגובה שלך" היה כתוב שם, אתה מוזמן להצטרף. שבועיים אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי הופיעה בו תגובה קצרה שמבקשת שאצור קשר עם מי שערך אז מדור באיזה עיתון. דיברנו כמה פעמים, הוא נוסף לרשימת העיגולים הצבעוניים בגוגל טוק שלי. פעמיים קבענו להיפגש, להעלות רעיונות. בסוף זה לא יצא לפועל. ואז מישהו אחר, אחד שאני מכיר מהחיים האמיתיים החליף אותו. כתבתי לו אימייל ארוך ומפותל. קבענו להיפגש, נפגשנו, דיברנו, לא ממש סיכמנו שום דבר. אחר כך ההם הזמינו אותי לדבר על אינטרנט ועל השמדה, וכבר היה לי רעיון גולמי מוכן. ברגע האחרון צץ משהו, באמת, אבל גם אם לא היה צץ סביר להניח שהייתי נפקד. But then a strange fear gripped me כבר אמרו חכמים, and I just couldn't ask.

כי בסופו של דבר נשארו קווים ברורים בתוך רשימת הגוגל טוק שלי, יש מי שאני מכיר ומשלים איתו שם שברי שיחות ויש מי שאני מכיר רק כישות אינטרנטית (שתיים או שלוש חריגות יש מהקו הזה, שוליות ומקריות לחלוטין, אנשים שפגשתי פעם לפני שנים, ורק אחר כך נפלתי פתאום על הבלוג שלהם). בכל פעם שאני יוצא לרחוב הברזל לארוחת צהריים, ועובר ליד הבניין של כלכליסט תוקפת אותי חרדה, מה יקרה אם אפגוש פתאום מישהו מהאנשים האלה ששם, כאלה שראו את התמונה שלי בגוגל טוק, כאלה שאני ראיתי את שלהם. מה יישאר מהקווים האלה הברורים כל כך שממשיכים ללות אותי. בכל פעם שאיזו תגובה מאיימת, גם אם בחיוך וקריצה, לטשטש את הגבולות האלה עובר בי דחף למחוק את האני האינטרנטי שלי.

 
 

עוד הערה קצרה על גבולות בגוגל טוק

ממש עכשיו, במרחק של שורה אחת זה מזה אצלי עומדים שניים, אחד שעיגול ירוק לצידו, ואחד שעיגול צהוב. שניהם התכתשו לא מזמן בקול גדול, עוררו קצת גלים בביצת התוכן שלנו. מוזר לי לראות אותם ככה, צמודים אחד לשני על המסך שלי, לדעת שהגבול שביניהם ידע חילופי אש קשים לפני פחות משבוע.

* אתם יודעים, זה על Relationship George ו-Independent George