בשנים האחרונות אני לא קורא ספרים מנייר.

איכשהו הנחתי שזה בגלל האינטרנט וגם בגלל שאני לא קונה ספרים. אני שולף מספריות של אנשים.

אבל היתה לי תחושה שזה לא העניין. שיש עוד משהו.

לפני כמה ימים לקחתי מהחדר של הבן שלי ספר שהוא לקח מהבית של סבתא שלו – "אוניית המגדלור" מאת זיגפריד לנץ.

בנערותי מאד אהבתי את זיגפריד לנץ ושמחתי לפגוש אותו שוב.

הקריאה היתה קשה לי. לא הצלחתי לקרוא כמה עמודים ברצף בלי להניח ולהתעייף ואז לנסות שוב.

בכריכה האחורית כתוב

אונייה העוגנת בלב ים ומנווטת את דרכן של אוניות אחרות נתפסת כבת ערובה בידי שלושה פושעים. הצוות ורב החובל נקרעים בין חובתם ובין דרישות הפושעים. בפני הקורא נפרשת רשת סבוכה של קונפליקטים.

בום.

זה העניין.

הקונפליקטים.

בספר הזה כמעט ואין סיפור.

הסיפור נלווה לקונפליקט.

אני לא אוהב קונפליקטים בלי סיפור.

זה מגרד לי ומעצבן אותי ודוחה אותי ומביך אותי ואני פשוט לא רוצה.

ועכשיו אני שואל את עצמי. אם אני רוצה לחזור לספרות, לטקסט ארוך שמודפס על נייר – איך אני יכול לדעת מראש שיש שם יותר סיפור מקונפליקט?

אני בן 45 ואף פעם לא חציתי אוקיינוס בחיים שלי. לא בטיסה ולא בשייט ולא בשום צורה אחרת.
המקום הכי רחוק שאליו הגעתי היה וויילס שבאיים הבריטים.
אף פעם לא הרגשתי צורך להוציא הרבה כסף כדי לנסוע רחוק ולראות מקומות רחוקים.
גם אף אחד לא שילם לי כדי שאעשה את זה.
היו פעמים שבהן אנשים רחוקים הגיעו אלי.
לדוגמה, לפני כמה זמן הגיע לארץ רוברט סקובל.

הוא הגיע כחלק מקבוצה של בלוגרים שהובאו לכאן כדי לסקר את הצד ההייטקי של מדינת ישראל.
ביום שנפגשנו זה היה סוג של מסיבה באיזה פאב בנווה צדק. כולם רצו למכור לו משהו, שיראה את מה שהם עושים ויכתוב על זה.
אני רק רציתי לפגוש גוף מול וגוף,  פנים אל פנים, את האדם שאיתו אני מתכתב כבר כמה שנים. נראה לי שגם הוא רצה אותו דבר.
הוא היה עייף.
בסוף הצלחתי לגרור אותו משם.
בדרך למלון, הרגשתי שכל מה שאני יכול לתת לו זה קצת שקט בכל המהומה המעייפת והמזיעה הזאת ורק ללכת אחד לצד השני.
נפרדנו בידידות.
ועוד אחד.
השבוע היתה פגישה של קבוצת שקוף על הגג של נתי יפת.
באתי. ישבתי. אמרתי שלום לאנשים אבל לא השתתפתי בשיחה. יותר מלשמוע ולהשמיע באתי כדי לאשר את קיומם הפיזי של נתי יפת, הגר שקד, הארון תחאוכו, יריב מוהר ואחרים – שאותם לא פגשתי מעולם פנים אל פנים, גוף מול גוף.
חייכנו אחד לשני ואמרנו שלום. ולא יותר.
לאט לאט אני אוסף אישורים לקיומם הפיזי של אנשים שאני פוגש באינטרנט.
הרבה פעמים יש לי יותר לדבר איתם כשאנחנו לא נמצאים באותו מרחב פיזי.
אני לא מרגיש צורך להוציא הרבה כסף ולחצות אוקיינוסים כדי להיות באותו מרחב פיזי עם אנשים, דברים ונופים.
השהייה הבו זמנית במרחב הפיזי היא בשבילי בונוס, לא העיקר.

פעם, לפני שנים רבות, פרסמתי באתר שלי מדריך בשם "איך לגלוש עם יד אחת בתחתונים".  סיפרתי שם על נפלאות הפורנו בקבוצות הדיון.

מאז נטשתי את האזור הזה ועברתי לעולם ה Open Directories

אחד הדברים היפים בעולם הזה שמוצאים שם פורנו אמאצ'ר אמיתי.

לפני זמן לא רב, פרסמתי אצלי בבלוג תמונה מפתיעה שמצאתי באחד הדירקטוריז האלה.

מוסיף בגלוב טען שאני הרסתי לו את הבוקר

אחת התגובות המעניינות היו של אמיר

"בתור חובב פורנו Amatuer מושבע (אתר הבית שלי הוא ,RedClouds – הגרסה בתשלום של VoyeurWeb – דרך אגב, שניהם מנוהלים על ידי יהודי טוב שהולך כל שבת לבית כנסת) אני פונה אל חנן בפניה נרגשת: תביא לינק!!!"

נו באמת.

אז הנה אני מביא לינק.

Realm of the red knights
ויש לו חבר קצת יותר קינקי בשם Red Way
ויש כמובן את Pornzilla

תהנו.