כל הפוסטים של רמירז

סיפור

 

(אאוט אוף קונטקסט)

אני אוהב סיפורים. לא משנה באיזה פורמט: ספרות, קולנוע, בע"פ, ריקוד, ציור, מוסיקה, פיסול; העיקר שיהיה סיפור טוב. רוב האנושות אוהבת סיפורים, לא? וחיבה מיוחדת יש לי כלפי סיפור בתוך סיפור. למשל כמו ב"והיום איננו כלה" או בספרות זולה כשכריסטופר ווקן מתיישב ומתחיל פשוט לספר את הסיפור על השעון שהוא נשא בתחת שלו. סיפור בתוך סיפור לא דורש יותר מדי הצדקות, אנחנו כל-כך נהנים מעצם העובדה שמישהו רוצה לספר לנו עוד סיפור שמייד מופעלת אצלנו אותה השהיית האי-אמון המפורסמת. מבנה קלאסי של הנובלה האירופית הוא סיפור מסגרת שמשמש רק תירוץ לסיפור בגוף ראשון. אמוק/סטפן צוויג; סונטת קרויצר/טולסטוי; אריאדנה/צ‘כוב; שלושתם מציגים סיטואציה של שני זרים הנפגשים תוך כדי מסע (שזה כבר די נפלא), מסע הוא שטח דמדומים, אין בו את אותם חוקים שיש בחיים הרגילים, הוא כמו הרגעים האחרונים לפני השינה, בין ערות לחלום, מרחב לימינלי. במרחבים האלה הכל יכול להיות וזה בהחלט הזמן ×”×›×™ טוב לסיפור. שני זרים יכולים להפגש ואחד מהם יספר סיפור והשני (יחד איתנו) יקשיב בהנאה. אתה לא שואל את עצמך האם ×–×” יכול לקרות במציאות, ×›×™ זו לא המציאות, ×–×” סיפור בתוך סיפור, עם השתקפויות שבורות ונקודות מבט צולבות ואלמנט פיתוי כל-כך ראשוני שמגמד כל ביקורתיות. כל עוד הסיפור ×”×™×” מספיק טוב, כמובן.

לפני כמה שנים עשיתי סרט קצר שהיה בנוי כולו על הסיטואציה של זרים שמספרים סיפורים אחד לשני, ×–×” ×”×™×” כמו מימוש פנטזיה עבורי. עכשיו אני בתכנונים של סרט קצר (בעזרת השם, טפו טפו טפו) שכנראה לא יכיל שום סיפור פנימי וזה פשוט הורג אותי. חצי לילה שברתי את הראש איך לעזאזל אני מכניס לתוך העלילה סיטואציה של "מספר סיפור", ויש לי אפילו סיפור מעולה שמתאים בול על ההתרחשות. אך כנראה שיש צורות סיפור מסוימות שלא משאירות מקום לתתי-סיפורים. בסיפור האמריקני הקלאסי למשל (גם בספרות וגם בקולנוע) אין סיפור פנימי, אצלהם ×–×” נחשב סטיה מקידום העלילה, בזבוז זמן חסר תירוץ. באמריקה הכל חייב תמיד ללכת קדימה, אסור להביט לצדדים. במקום תת-סיפור הם מאוד אוהבים את הסיפור הנוכח-נפקד, כמו "בצ‘יינטאון" או בסיפורים של המינגווי, ×–×” כשיש לגיבור איזה משהו בעבר שאנחנו לא בדיוק יודעים מה ×”×™×” שם אבל מבינים שיש לו איזושהי משמעות לגבי האירועים בהווה. שזו גם טכנטיקה נחמדה, אבל יש בה משהו לא מגרה וגם די שחוק. אבל ×”×›×™ חשוב ×–×” שלטכניקה הזאת אין שום קסם, היא סוג של התגרות, עבודה בעיניים. היא אנטי-סיפורית בעליל. אין לאמריקה זמן לסיפור, היא מרמזת שיש שם משהו, אבל ×–×” מיושן והרכבת של העתיד כבר דוהרת קדימה. לאירופה יש תמיד זמן לסיפורים, מצדם בכל יום אפשר לשבת מול האח ולשמוע איזו מעשיה מעניינת. הסיפור בתוך סיפור הוא בעצם הלגיטמציה ×”×›×™ גדולה שלנו לחלום, למעשה הוא אומר לנו שאפילו כאן, בתוך הסיפור, שהוא כבר חלום, מותר לחלום עוד חלומות, בלי כפיה ובלי חוקים שיגידו לנו מה לעשות. העובדה שאתה בתוך חלום לא מחייבת, בחלום שלי אתה יכול לזרום לאן שאתה רוצה ולחלום כמה חלומות שאתה רוצה.

כשאני שומע את המילה תרבות אני שולף אקדח

 

רשות השידור ×”יא ×”גוף המשונה ביותר בנוף התקשורת בארץ. מצד אחד יש להם המון כסף של הממשלה, הם אינם גוף מסחרי ולכן הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. נשמע אחלה, לא? אז למה כל מה שהם עושים כל-כך מחורבן? כנראה ×›×™ הם זקנים מבולבלים וחסרי כיוון שמוכנים לרדת על הברכיים עבור כל פוליטיקאי שעובר בסביבה ומחייך אליהם.
אתמול התפרסם שהרשות טירפדה דיל עם עמוס גיתאי. עכשיו גיתאי מאוד רחוק מהטעם האישי שלי, האמת היא שאני לא סובל אותו וגם לא את הסרטים שלו. אך הנימוקים לביטול העסקה איתו (שכללה השקעה בסרט החדש השלו וקניה של תשעה סרטים ישנים במחיר מבצע של 200 אלף דולר) הריחו לי קצת מסריחים. המשנה ליו"ר רשות השידור,דורית ענבר אומרת: ×›×™ לא ראוי שרשות השידור תסייע במימון סרטים של במאי שחי שנים רבות מחוץ לישראל. אחרים טענו ×›×™ לסרטיו של גיתאי יש גוון פוליטי ×•×–ו ×¢×™×œ×” ×ž×¡×¤×§×ª כדי ×œ×¤×¡×•×œ אותם. סתם תהייה מקרית עלתה במוחי: כשערוץ 1 משלם כסף כדי לרכוש את זכויות השידור של סרט כלשהו של קלינט איסטווד האם גם אז הם שואלים את עצמם האם ראוי לתמוך בסרט של במאי שלא גר מספיק שנים בארץ? האם חייו האישיים של גיתאי וכתובת מגוריו בין השנים 87-92 באמת מעידים על איכות הקולנוע שהוא עושה? אני בספק אם חברי הוועדה בכלל ראו את הסרטים.
הסיפור ×”×–×” מזכיר מקרה מהעבר הקרוב כאשר קרן רבינוביץ`, בניגוד להחלטות הוודעה המייעצת, החליטה לא לתמוך בסרט של אייל סיוון (הספיציאליסט) על המותג JAFFA בטענה ×›×™ הבמאי שמאלני מדי. לרגע התחוללה סערה בכוס תה, חברים בוועדה התפטרו לאות מחאה, והסיפור נשכח. גם הסיפור עם עברי לידר והצבא וכל אופנת צליבת המשתמטים שהתקשורת מלבה ישכח במהרה. מה שישאר הוא צנזורה סטליניסטית שתקבע עבורנו מיהו אמן ראוי. הקריטריונים לא יהיו כשרון או עניין לציבור אלא נאמנות לשלטון. אם מישהו חושב שהמשפט האחרון מוגזם או דמגוגי צריך רק לחשוב שוב על שלושה אמנים, מצליחים ופופולריים שנפסלו על סמך הקריטריון ×”×–×” בדיוק. 
אז מה יהיה?
יהיה נפלא!
יהיו לנו סרטים יפים ושירים יפים ואנשים יפים ודעות יפות והכי חשוב, תהיה לנו ארץ נהדרת!

 

ברגמן

ברגמן הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שאני ×”×›×™ מעריץ, אמן שהוא גם בעל מלאכה. אך לא מדובר כאן בבעל מלאכה בסגנון ההוליוודי כמו ×’`ון פורד או הווארד הוקס, שבמשך אינספור סרטים שיכללו את השפה הקולנועית שלהם והביאו אותה לסטנדרטיזציה ובסופו של דבר גם לסטגנציה, אלא יותר בסגנון של שייקספיר, ויקטור הוגו ואיבסן.  בנאדם שכותב כל הזמן ולא מפחד לגעת בדרמות הגדולות ביותר שיש לאנושות להציע. אמן שקם כל יום בבוקר, מתיישב לשולחן העבודה ומנסה לפתור את חידת עצמו. הוא כתב הרבה והוא כתב בהיר, תבחרו באקראי כל סרט של ברגמן והוא ×™×”×™×” מופת של סיפור ועיצוב דמות. ×–×” לא אומר שכל סרט שלו הוא יצירת מופת שתזכרו כל החיים, אלא שגם ברגעיו הפחות מוצלחים הוא ידע לגעת בתמצית, בלי פחד ובלי התנצלויות.

אני תמיד ממליץ על ברגמן לכותבים במשבר. לאומנות טובה יש את היכולת לעורר השראה; דווקא מתוך הפשטות שבה נובע העומק אותו כולם מחפשים. יכולתו של הגאון מתבטאת בכך שהוא מסוגל לעקוב בפשטות ובעקביות אחרי התפתחותו של הקונפליקט, בלי לסטות ימינה או שמאלה הוא חותר קדימה עד שחידת ההגיון נפתרה.


שנכריז על תיקו?

למרות שמשייכים את ברגמן לזרם המודרניסטי לי הוא תמיד נראה כמו שריד מהתקופה הרומנטית, המהפך של הרומן הריאליסטי דילג עליו והאקזיסטנציאליזם שלו מזכיר יותר את גתה מאשר את סרטר או קאמי. ברגמן אמנם ביים יותר מחמישים סרטים, אבל הוא מעולם לא עזב את התיאטרון, ובכל סרטיו ניתן לראות את השפעתה המסיבית של הדרמה הקלאסית. צריך להודות שרבים מסרטיו התיישנו עם השנים, ההפקות דלות התקציב, שמשרות על סרטיו אווירה של סרט אימה ישן, המונולוגים הפילוסופיים הארוכים והמשחק התיאטרלי ירחיקו את הצופה המודרני מברגמן. מצד שני אני בטוח שלא נמכרים יותר מדי עותקים של שייקספיר בחנויות הספרים של שדה התעופה. דרכו של עולם כנראה. אינגמר ברגמן תמיד יחכה לו בסבלנות על המדף לאותו צופה שרוצה משהו שהוא קצת יותר מבידור, תמיד יש מספיק כאלה.

 

סוון, תוסיף עוד קצת מועקה לפריים

 

נ.ב.

יש לברגמן הרבה סרטים "חשובים", רשימת ההמלצות שלי הינה אישית, בלתי ניתנת להעברה ואין כפל מבצעים.

מעיין הבתולין (1960)

פני המכשף (1958)

תמונות מחיי הנישואין – הגרסא הארוכה (1973)

השתיקה (1963)

החותם השביעי (1957)

שעת הזאבים (1968)