כל הפוסטים של קרן

קרן שפי

המפלצת שבו

6 תגובות

דיסקליימר: אני מכירה את יונתן לוי קצת ואת סער סקלי הרבה ואוהבת את שניהם, אבל לא זו הסיבה הלא-עניינית שבגללה אני מתחילה עכשיו לכתוב שיר הלל מוסווה קלות ליצירת המופת שלהם ושל אמיר פרג'ון וניר שאולוף, "סדאם חוסיין, מחזה מסתורין", שראיתי אתמול ושאתם יכולים לראות ממחר (ראשון) ועד יום רביעי בפסטיבל עכו. הסיבה הלא עניינית שבגללה אני כותבת היא שגם אני רוצה לטבול בבריכה האפלה והמבריקה של העולם של "סדאם". לכתוב על משהו במקום לכתוב את המשהו זה מהלך שנידון לכשלון מתוק לכל המוטב, אבל זה מה יש, אז אני אשב על הגדה ואחכה שיעלה מהמעמקים איזה טיעון. אני עוד לא יודעת מה יהיה הטיעון הזה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז שם בעומק, צללית עמומה של טיט מתנער. נדמה לי שיהיה שם משהו על פלטונוב ומשהו על יודהיסטירה.

*


סדאם: ומה איתך, בן יקיר, כפיל אשר מרוב דמיון שפמי שלי מבקש להצמד לשפתיו שלו ולהיענד? ומה סדאם הוא בשבילך?
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: לא כלום הוא לא כלום! בכל זאת ביקשתי משהו. דבר!
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: שמא נעשה ממך לא כלום! דבר, כפיל!
כפיל: וכי מה הוא בשבילי סדאם? וכי ניתן להשוותו?
עם שמש, ים, הרים, עולם?
הוא נוכח בכל דבר
אך לא מתחת ולא מעל לאלו השמיים
יימצא זה המזכירו.
ואני, בזכות הנוראה להיות לך כפיל-שרֶת
ראוי להיות זה שלא ראוי לך,
מתייסר ושטוף-תודה על כך
שבכל חייו נידון לכשלון מתוק
לדמות לזה שאין דומה לו.
סדאם איננו "מה".
סדאם איננו "כמו".
אין משל לסדאם.
אין כפיל לסדאם.

*

איתמר אמר פעם על "הבית הלבן" שהגיבורים שם מדברים גרסה מזוקקת של מה שאנשים כמוהם היו צריכים לדבר, אילו הם היו בכל רגע הגילום המוצלח ביותר האפשרי של עצמם. במידה מסויימת, זה קורה בכל יצירה נרטיבית שמנסה להיות ריאליסטית, כלומר לטבול כפית בים ולשכנע מישהו שהכפית מכילה את הים כולו: הדיבור של הדמויות, למשל, בכל יצירה שהיא, גם ובמיוחד כאלו שמנסות להציג דיבור 'כמו בחיים', הוא תמיד תמציתי ומעובד לעומת דיבור של אנשים אמיתיים עם כל ה"אה" והחזרות האינסופיות והקפיצות באמצע משפט לעניין אחר. – המהלך הזה בדרך כלל מסתיר את עצמו, מתנהג כאילו הוא רק שיקוף של המציאות ולא טיהור שלה. אבל אפשר גם לעשות אותו בגלוי: לקחת את הפוטנציאל של הדיבור, או של כל חוקיות-עולם אחרת, ולסלק את כל המיותר והמגביל והמפריע, ואז להפעיל אותה חזק ונקי כמו שהיא לעולם לא היתה יכולה להיות בעולם האמיתי המבולגן הזה שבו צריך להסוות את הצמא לנפט בנאומים אינסופיים על דמוקרטיה. המבנה החדש והמטוהר הזה עדיין משקף את הישן, כי הוא מצד אחד מיצוי שלו ומצד שני תשליל שלו – כי המשמעות עבור הצופה של ג'ורג' בוש הבן החדש שנכנס לבית הלבן במילים "עיראק הישרפי, אני צמא", מתבססת על המשמעות עבור הקורא של ג'ורג' בוש הבן הישן שנאומיו ארוכים וצדקניים. זו דרך אחרת לדלות את הכפית מהים.

ובעצם יש מלא דרכים (איש הטיט יצא מהנהר והוא מתהלך בעיר הבוערת ומנפץ לרסיסים מנצנצים את חלונות החנויות) –

האפוסים הגדולים, המהבהרטה והאודיסיאה והסאגות האיסלנדיות והתנ"ך והברית החדשה ואלף לילה ולילה וכולי, וגם כל הצאצאים המודרניים שלהם, גיבורי העל וכולי – בוחרים מבין האנשים ומבין האירועים את האנשים והאירועים שהם השיא והתמצית של מה שהחיים יכולים להיות, וזו הכפית שלהם; אבל אז יש את התשעים ותשעה אחוז של האנשים ושל חוויות-החיים שעקרונית אין להם סיכוי להיכנס אל הכפית, וכך נולד הריאליזם הקלאסי שנוקט בגישה אחרת, ובוחר קמצוץ מכל דבר מתוך טווח גדול ככל האפשר של דברים. כמובן, זה לא מדגם אקראי אף פעם, זה תמיד בחירה מכוונת של מה שנראה לך מייצג, וצריך להיות טוב באופן יוצא לחלוטין מן הכלל, וגם בעל תפיסת עולם מוסרית מגובשת ונכונות להציג אותה בקדמת היצירה שלך, בשביל להצליח לבוא ולחלק באופן הישיר הזה, זה חשוב, זה לא חשוב. אז הרבה ריאליזם של המאה העשרים מנסה לבטח את עצמו והולך עם איזשהו מודל מוכן מראש של מה חשוב ומה לא חשוב, ודרך זה בוחר איך למלא את הכפית. בדרך כלל זה מודל של עומק ופני השטח (היה שלב שכולם היו פרוידיאניים, זה קצת עבר אבל עדיין נמצא בוריאציות). בתגובה אליו, ריאליזם אחר זורק לעזאזל את המודלים ונצמד אל הפנומנולוגיה וממלא ממנה את הכפית. איך אנשים מעשנים סיגריות, איך הם מדברים, איך אסוציאציות משתרשרות להם, אלף המישורים המצטלבים של חיי היום יום.

אבל מחוץ לקו הדורי הזה חי גם סוג אחר של ריאליזם, שגם הוא ילד של האפוס אבל מנישואין שניים, חשאיים כנראה, ושמרכיב באופן מוזר את הפנומנולוגי והעומק, בכך שהוא מחפש את החוקיות הגרעינית של עולם מסוים ואז ממלא בה את הכפית ועובד איתה. צורה אחת לעשות את זה היא לשחק עם החוקים, לפרק ולהרכיב מחדש בדרך חדשה, כמו שמדע בדיוני טוב עושה למשל. צורה אחרת לעשות את זה היא ללכת עם החוקיות אל הקצה שלה, לטהר אותה מכל מה שמפריע לה, מסבך אותה, מלכלך אותה, מונע ממנה להיות הדבר היחיד שקיים בעולם.

*


ג'ורג' בוש האב: בני, האות האמצעית שבשמך הזריעה את הקלפי,
ואתה, חלמון עטרן מופרה בחדר הסגלגל, כבר מצמיח עניבה.
על דגירתך, נשיא-נולד, ישבתי משך רב. איפה שבועתך אשר תוקיר זאת?
ג'ורג' בוש הבן: אני נשבע!

*

כמעט כל רגע ב"סדאם" הוא גם נורא מצחיק וגם נורא יפה. מוזר להיות בשני מצבי התודעה האלו בו זמנית ביחס לאותו אובייקט, לראות אותו בכל גובהו ובכל נמיכותו. ×–×” קצת דומה למה שסימון וייל וכל מיני הודים אומרים שאלוהים יכול לעשות, – לחוות את החיים האנושיים בה-בעת לגמרי מבפנים ומתוך אכפתיות מלאה, ולגמרי מבחוץ מתוך ריחוק מושלם, – והשפיות הלא-אנושית הזאת היא מה שגורם לו להתנהג באופן המופרע שבו הוא מתנהג. בני אדם בדרך כלל לא יכולים ×›×›×” – תודה לאל על החסד הגדול של קנאותו – אבל האנטיפודים של האסתטי מציעים לפעמים חווייה מקבילה, ומה שהולך ב"סדאם" זו הכפילות הזאת, גם פרודיה מוקצנת ומופרעת על הדבר וגם האידיאה המזוקקת והיפיפה של הדבר. וכמו שאמר המרצה בקורס שבו קראתי לראשונה את פלטונוב (או אמר שמישהו אחר אמר, או חלמתי שהיה יכול לומר, קשה לזכור), הקצוות ההפוכים האלו נפגשים והופכים לאחד, ×›×™ לזקק מהדבר את התמצית שלו, את הפוטנציאל שלו, ולממש את ×–×” בצורה יותר טהורה ושלמה מכפי שזה ממומש בדבר עצמו ×–×” גם מה שעושה אידיאליזציה וגם מה שעושה קריקטורה.

גם פלטונוב וגם יונתן לוי כותבים אוטופיות – פלטונוב כותב על האוטופיה הנראית של ברית-המועצות של שנות העשרים והשלושים, ויונתן לוי על אוטופיות שבמחשבה, שהוא מחלץ מהפוליטיקה העולמית אפורת הפנים של סוף המאה העשרים בתנועה הוירטואוזית החלקה שבה סוניק מחלץ ציפורים צבעוניות מתוך המפלצות שהוא קופץ עליהן. אבל ללכת עם האוטופיה עד הסוף זה גם לחרוג ממנה, להניח מאחורייך את הסכמה האידיאולוגית שבתוכה תפיסת העולם של האוטופיה היא הגיונית (הכרחית, מובנת מאליה), וללכת הלאה אל מטא-אוטופיה שחוגגת את הקיצוניות של עצמה, את המופרך והמגוחך והנשגב שבה, את זה שהיא בדיה.

מה שיוצא מזה, במרתפי האסירים בעכו, הוא אירוע הזוי לחלוטין ובה בעת בעל הגיון פנימי מוחלט, עולם בדוי שהוא ריאליסטי לא במורפולוגיה שלו אלא באנטומיה שלו. אי אפשר לחיות בעולם הזה אבל אפשר לשהות בו חמישים דקות. וזה אפילו חוקי. נראה לי כדאי לכם.

*


כפיל ג': הגבר שבי חוגג את המפלצת שבו.
הוא חוגג כיוון שהוא מנצח אותה כל פעם
והוא חוגג כיוון שהיא בלתי מנוצחת.

קרן שפי

הגולם מעמאן

19 תגובות

(פורסם במקור באנגלית במגזין 972)

בפוסט היפהפה שלה אני ערבייה יהודיה, ליהי יונה כתבה – בהיסוס מסוים, קצת בפחד להידחף – על איך הנסיעה להופעה של משרוע לילה בעמאן העירה אצלה שאלות ותקוות לגבי האפשרות שלה, כיהודיה ערביה, להרגיש חלק מהמרחב המזרח-תיכוני הערבי, לפתח "זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית עבורי." אני יהודיה אשכנזית לגמרי, עם סבים ילידי פולין בכל ארבעת הצדדים, אבל החווייה שלי מאותה הופעה בעמאן היתה די דומה בהיבט ×”×–×” למה שמתארת ליהי.

אני לא בטוחה אם זה דמיון שמצדיק ניסיון לכתוב את "המקבילה האשכנזית" לפוסט של ליהי. אבל אולי אפשר לכתוב על הדמיון בלי לטשטש את השוני, או לכתוב כדי לברר איפה בעצם נגמרים ומתחילים הדמיון והשוני, אולי הם לא בדיוק איפה שאמרו לנו. (במובן מסוים אני כותבת את הפוסט הזה כדי לברר אם זה בלתי אפשרי או דווקא הכרחי לכתוב את הפוסט הזה.).

*

אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה לעמאן היתה תחושה של שייכות ביתית ומובנת מאליה אל המרחב הזר הזה. זו היתה תחושת שייכות חלקית ופרובלמטית, והיו לצידה חוויות חזקות לא פחות של חוסר-שייכות. אבל להן ציפיתי, ואילו השייכות הפתיעה אותי. בדיעבד, מה שמפתיע זה בעיקר זה שהופתעתי, כי כל המרכיבים של תחושת השייכות היו ידועים מראש: הנוף ומזג האויר מן הסתם לא התחלפו באופן דרסטי לאורך נסיעת האוטובוס הלא-נורא-ארוכה מיפו אל עמאן, לא כמו שהם היו מתחלפים בטיסה לאירופה; הארכיטקטורה של עמאן, שמתמודדת עם אותם נוף ומזג אויר, די דומה לארכיטקטורה של הערים שבהן גדלתי וחייתי; האוכל הערבי הוא כמובן בדיוק האוכל ה"ישראלי" שאני מתגעגעת אליו כשאני בחוץ לארץ; השפה הערבית היא לא השפה שלי, וגם לא שפה שאני מכירה מהבית, אבל כל כך קרובה לשפה שלי שהרגשתי כל הזמן (בטעות בלי ספק) שאני רק צעד אחד מלהבין אותה, ושזה מוזר נורא להאלץ להשתמש עם האנשים מסביבי באנגלית הרחוקה והזרה הזאת ששייכת לעולם אחר לגמרי. וגם המוזיקה של משרוע לילה וזייד חמדאן, שמשחקת עם יסודות אירופיים וערביים כדי ליצור מהם משהו חדש, היא הרבה יותר שלי ממוזיקה אירופית "טהורה" (מה זה בכלל). מה שהיא עושה זה בדיוק סוג הדבר שמוזיקה ישראלית שמעניינת אותי עושה.

[בסוגריים: בעיקר במוזיקה, אבל גם באוכל ובארכיטקטורה ובעצם גם בשפה, בכל האלמנטים התרבותיים, הדבר שהרגשתי איתו "בבית" בביקור שלי בעמאן לא היה איזה משהו ערבי "אותנטי" אלא משהו שיש לו יסודות ערביים ומערביים; הניסיון, המודע או ה-מעצמו-אי, לעשות משהו מקומי שיונק גם מיסודות אירופיים אבל גם לא מתבטל מולם, לא מציב את עצמו כשוליים שלהם. (זה משהו שקירב אותי גם מחוץ למזרח התיכון אל אנשים לא-אירופיים אבל שחיים בתוך תרבות שהיא אירופית בחלקה הגדול; היתה איזו קירבה ביני ובין חברים ממומבאי למשל שלא היתה לי אל חברים אירופיים שפגשתי באותם מקומות בהודו.) הרי גם אני לא אירופית, ואני גם לא מקומית אותנטית; אם אני משהו בכלל אז גם אני מקומית עם יסודות אירופיים. (שתיים מהמרואיינות בכתבה המרתקת של חגי מטר במעריב אמרו דברים יפים על הנושא הזה)]

זה מפתיע שהופתעתי להרגיש קצת בבית בעמאן, כי רבאק, נולדתי וגדלתי פה, במזרח התיכון, ופה אני חיה; מן הסתם הנוף של ירדן ירגיש לי יותר ביתי מיערות פולין. אבל זה גם לא מפתיע, כי הרי לא יצא לי הרבה לחשוב על עצמי בתור מישהי שמולדתה במזרח התיכון. גדלתי במחשבה שהמולדת שלי זה ישראל. זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי, והוא צף לבד בים של הלבן-במפות, שאין בו שום דבר שיכול להיות רלוונטי אלי חוץ מאיום מופשט וגדול על קיומנו.

*

החווייה החזקה השניה שהיתה לי בנסיעה לירדן, ובדיעבד נראה לי שהן שני צדדים של אותו דבר, היתה חווייה של להיות במיעוט. מיעוט יהודי בתוך סביבה פלסטינית, תלויה בחברות פלסטיניות כמתווכות, כמתרגמות, כמליצות יושר, כמארחות. זו היתה חוויה מוזרה כי אני כל כך רגילה שיחסי המיעוט-רוב הם הפוכים (עם אותן חברות פלסטיניות בתל אביב היהודית). וזו היתה גם חוויה מלחיצה וקשה ומעייפת כי מה אתם יודעים, זה לא קל להיות במיעוט, אפילו בתנאים האולטרא-נוחים-ומאוד-זמניים האלו. אבל היא גם היתה מרגיעה קצת. הנה שלושה ימים הייתי במיעוט בין פלסטינים ולא קמו עלי לכלותי. מתברר שאפשר לחשוב על להיות מיעוט בתור משהו שהוא לא בהכרח מעורר אימה מוחלטת שהיא סוף המחשבה הרציונלית.

בעמאן קלטתי עד כמה ישראלים, כולל אני, מפחדים שהפלסטינים יעשו לנו את מה שאנחנו עושים לפלסטינים אם יחסי הכוחות יתהפכו. קל לצחוק על הנאום של ביבי באו"ם, להיגעל ממנו ולכעוס עליו – יש הרבה סיבות טובות לכל אחד משלושת הרגשות האלו – אבל בין הקרוקודילים לנפנופים במפת אושוויץ הוא תיאר שם פחד לא מופרך בכלל של הרוב המוחלט של הישראלים מלהיות במיעוט. הפחד ×”×–×” לא מצדיק את הדברים הנוראים שנעשים בשמו, אבל הוא עצמו מוצדק לגמרי. שמאל שירצה לדבר אל הציבור היהודי-ישראלי הרחב – כפי שהשמאל הרדיקלי הערבי-יהודי מנסה תמיד לעשות – יצטרך להתמודד עם הפחד ×”×–×”.

בהקשר הממוקש ×”×–×” אני רוצה לנסות לומר שלצד החלק הרציונלי מאוד, והפסימי מאוד, של הפחד הישראלי להפוך כאן למיעוט – זיהיתי אצל עצמי, לפחות, גם צד לא רציונלי במוחלטותו של אותו פחד, ובין השאר, איך הפחד המוחלט 'להיות במיעוט', הוא הצד השני של הלהיות 'לגמרי לא שייכת', ואיך השניים האלו מזינים ×–×” את ×–×”. הרי בישראל אנחנו הרוב, לפחות בינתיים, לפחות במחשבה שלנו על עצמנו (יותר מכל דבר אחר אנחנו מפחדים להפסיק להיות הרוב), אבל במזרח התיכון אנחנו בהכרח ותמיד × ×”×™×” מיעוט. אם להיות מיעוט ×–×” לחלוטין בלתי נסבל עבורנו, הפיתרון האפשרי היחידי,הוא לא לחשוב על עצמנו בשום אופן כעל חלק מהמזרח התיכון, לא לאפשר שנהיה חלק מהמזרח התיכון בשום אופן ובשום היבט. ×–×” אומר לעקור מהיהודים-הערבים את הערביות שלהם, ואת הערביות של התרבות שלהם, אבל גם לעקור מיהודים-אשכנזים את ×”, נו, ערביות של התרבות שלהם. סבי האשכנזים ובני דורם רצו כל כך שילדיהם יהיו שייכים לכאן, אבל היהודי החדש (והאנטי-גלותי, כלומר אנטי-אירופי) שאותו הם דמיינו ×”×™×” אדם חדש מלאכותי ואוטופי מן היסוד, גולם מפראג עם כובע קסקט, ×›×™ הם לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין שהילדים שלהם יהיו פשוט שייכים למקום שבו הם נולדו.

לא שאני חושבת שאני יכולה, או שאוכל אי פעם, או אפילו שהבת שלי תוכל להיות פשוט שייכת לפה. מצד שני, אף אחד לא "פשוט" שייך לפה; גם משרוע לילה בטח לא "פשוט" שייכים לפה. מצד שלישי, הם יותר שייכים ממני. מצד רביעי, אולי ההבדל הזה הוא לא מוחלט.+

בבית המלון בעמאן שבו התאכסן הטיול השנתי שלנו היו ג'קוזי וסאונה, שהיו פתוחים לסירוגין, יום לנשים, יום לגברים. ביום הנשים אני וכמה חברות ירדנו לשבת בסאונה, אבל לאחת מאיתנו היה חם והיא נשארה בחוץ וישבה בג'קוזי עם אישה ירדנית זקנה, פליטה פלסטינית מ-48', כמו רוב הירדנים. כשחזרנו, חברתנו סיפרה לנו שהזקנה אמרה לה ('לא בכעס או משהו, מאוד באדיבות'), שאנחנו היהודים באנו מאירופה ונחזור לאירופה, אנחנו נטע זר וזמני במרחב הזה, וניפלט מכאן כלעומת שבאנו. ככה היא מאמינה וככה היא מחנכת את הילדים שלה.

נראה לי שרוב הישראלים יחשבו שזו בעיה שהיא מחנכת ככה את הילדים שלה. הקטע המוזר זה, שבמובן מסוים גם אנחנו מחנכים ככה את הילדים שלנו. הנסיעה לעמאן חינכה אותי קצת בדבר ההפוך. אני שמחה שנסעתי.

קרן שפי

משחק ומציאות

20 תגובות

1.
מישהו חילק פעם את כל צורות הפרפורמנס שבעולם לשני סוגים בסיסיים: פרפורמנס "טקסי", שנעשה ברצינות לפחות מצד המאמינים (אם כי לעתים קרובות משתתפים בטקס גם חצי-מאמינים או לא-מאמינים), ופרפורמנס "הצגתי", משחקי, "בואו נגיד ש". כשיין הופך לדמו של ישו בקומוניון, הצופים האדוקים מאמינים שזה באמת. כשמל גיבסון הופך לישו בסרט, הצופים לא מאמינים שזה באמת, אבל הם משעים את אי האמון.
(וכמובן, המישהו הסתייג מיד (כנהוג באקדמיה), הניגוד הזה לא מופיע בטהרתו כמעט אף פעם, אבל יש פרפורמנס שהם בעיקר ככה ופרפורמנס שהם בעיקר ככה וזו אבחנה מועילה.)

הפגנות הן בדרך כלל בעיקר טקס. עם עיקרי אמונה, עם תפילות, עם כמרים ומאמינים, עם סמלי קודש, עם תהלוכה שמובילה את סמלי הקודש בראש המחנה. המאמינים מתווכחים לפעמים לאילו תפילות יש יותר סיכוי להוריד גשם. הרעיון הוא לפעול בתוך העולם האמיתי, להזיז אותו עם המנוף החיצוני של הטקס.
פסטיבלים הם בדרך כלל בעיקר משחק. עם היצירתיות של משחקים, והכיפיות הבסיסית שלהם, והאפשרות להיות נחמדים זה אל זה כי זה 'לא באמת' ואין משהו חשוב להפסיד ולהרוויח. הרעיון הוא לקחת חופש מהעולם האמיתי המאוס הזה.
אבל מה שקורה במאהלים, יותר מכל במאהל הראשון ברוטשילד אבל גם בשני האחרים שהייתי בהם (בדרום תל אביב ובירושלים), זה פסטיבל-הפגנה (הפגנת-פסטיבל) והוא מטשטש את הגבולות האלה.

אנשים יצירתיים שם. הם היו מהרגע הראשון. הם מקשטים את איזור האוהל שלהם בשלטים שהם כתבו, בדגלים טיבטיים, בתלושי משכורת, בציורים, בשירים, ברהיטים מהרחוב. הם מנגנים זה עם זה, מדברים זה עם זה, מאכילים זה את זה. אם יש להם דירה שכורה אז בשישי בצהריים הם שמים מוזיקה מהמרפסת ורוקדים לעבר השדרה ואנשים מהשדרה רוקדים איתם. הם מקימים רחבות קונטקט, שווקי החלפה מאולתרים, דוכני אוכל, מעגלי דיון, הרצאות, מסאז'ים, שיעורי יוגה, מסכי ענק לסרטים דוקומנטריים, פינה להכנת פיות. הם נחמדים זה לזה: שמחים להיענות למהלכים של אחרים, שמחים להציע מהלכים משלהם ולראות מה תהיה התגובה. הם סבלניים זה אל השטויות זה של זה: חילונים מחייכים אל הברסלבים, יהודים משתהים רגע בלי לקפוץ לדום התגוננות מול מאהל 1948. כי זה משחק, זה בסדר שיש בו שטויות (ואז לפעמים נוצר מקום כדי שתעלה גם האפשרות שזה לא לגמרי שטויות).
זה כמו פסטיבל. זה מה שעושים בפסטיבל. אבל זה לא פסטיבל, זו הפגנה.

"זה שונה מכל ההפגנות שהייתי בהן כי זה לא רק נגד, זה בעד. הם עושים עכשיו את מה שהם רוצים שיהיה." אבל את המימוש המקומי הזה של האוטופיה הם עושים לא מסוגרים, לא מבחוץ, אלא מבפנים, באמצע תל אביב, באמצע מה-שיש-עכשיו. לא לנסוע בסוף שבוע העבודה העמוס שלך מהעיר אל איזה פסטיבל באמצע המדבר כדי לשחק בחיים לא-קפיטליסטיים, וגם לא לפרוש מהעולם אחת ולתמיד לתוך משחק מתמשך בחיים לא-קפיטליסטיים, אלא לשחק בחיים לא קפיטליסטיים ולהציע שזה יכול וצריך להפוך להיות העולם האמיתי, ש"אפשר לחיות ככה" כמו שאבא שלי נוהג לומר בארוחות חג (אבא שהועף מהנוער העובד כי הוא אמר שקיבוצים מסוגרים בעצמם בתוך משק קפיטליסטי זה לא הגשמה של הסוציאליזם).

בניגוד לאוטופיסטים אדוקים (למשל זה) לא נראה לי שאפשר לחרוג באופן קבוע מהעולם-האמיתי אל עולם-של-משחק. כלומר יחידים בעלי פריווילגיות יכולים במידת מה, אבל לא חברות שלמות.
אבל להרחיב את המציאות דווקא אפשר (היא כל הזמן מתרחבת ממילא).

2.

מישהו אחר כתב שמשחק הוא מרחב ביניים. מקום שלא שייך לגמרי לדמיון ולא שייך לגמרי למציאות. המשחק גם קיים בעולם ולא רק בראש (להבדיל מסתם פנטזיות) אבל הוא גם חופשי מהחוקים ומהמובנים-מאליהם ומהככה-זה של העולם לטובת חוקי הדמיון ואפשרויותיו.
אם נלך עם זה רגע, אז פנטזיות הן צעד ראשון בלהפוך משהו לא קיים לקיים. הגבול בין האמת לבדיה נותר ברור, אבל לפחות התחום של מה שאפשר לחשוב עליו הורחב.
ומרחב הביניים של המשחק, כיוון שהוא מטשטש את הגבולות בין המציאות והדמיון, בין 'מה שיש' ו'מה שיכול להיות', הוא צעד שני במהפך הזה. עדיין נותר הגבול בין הרציני ללא-רציני, בין שעות העבודה ושעות הפנאי, אבל לשניהם כבר יש קיום.
ומשהו שמטשטש את הגבולות בין משחק למציאות הוא הצעד לפני-האחרון.
ואז לפעמים הגבול נשבר לרגע והמציאות מזנקת החוצה ובולעת את המשחק לתוכה.

(ואז הוא מפסיק להיות משחק. הוא הופך למציאות, עם האפרוריות והלכלוך ויחסי הכוח והמובנות-מאליה של המציאות. ומי שרוצה לשחק ישחק עכשיו במשהו אחר.)

או שלפעמים היא בסוף לא בולעת. היא חוזרת וסוגרת את הדבר הלא ברור ושובר-הגבולות בתור משחק.
ואז מאי שישים ושמונה נכשל. נשארים מלא היפים כמובן, אבל הם הופכים להיות מנותקים, כלומר, בין השאר, א-פוליטיים.

ואז פתאום באלפיים ואחת עשרה היפים פוליטיים ממלאים את רוטשילד! ופתאום מלא אנשים לא היפיים מצטרפים אליהם! תושבי הדרום וברסלבים ואגודת הסטודנטים ושמאלנים רדיקליים והומלסים ופלסטינים ובורגנים טובים ממודיעין וההורים שלי! לכי תביני לאן זה הולך!

3.

לכן נראה לי שצודקים האומרים שהדרישה מהמפגינים לנסח בדיוק מה הם רוצים, להגדיר את עצמם ואת מה שהם עושים פה באמצעות ניסוח מדויק כזה, היא ניסיון להיפטר מהם, להיפטר מהפוטנציאל הרדיקלי של מה שהם עושים. זה ניסיון להרוג את הדבר העמום והלא נוח הזה שבין משחק למציאות, להחזיר את המאבק אל המציאות, שבה החוקים נתונים והמקומות קבועים והכוח נשאר בסופו של דבר בידי בעלי הכוח.
אבל צודקים גם האומרים שהמאבק צריך לנסח דרישות קונקרטיות. כי הדבר העמום הזה שבין משחק ומציאות, צריך כדי לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלו להיות לא משחק אלא מציאות, לייצר לעצמו מקום בתוכה, להרחיב את גבולות השיח, כלומר מי משוחח, ועל מה משוחחים ובעיקר איך.

4.

לא יודעת כמה זה באמת קשור וכמה זה בא מהנטייה האינטואיטיבית של מי-שהספרות-הרסה-את-חייהם למצוא/להמציא קוהרנטיות פנימית במכלול הדברים שמתרחשים בחייך כרגע, אבל –

טיילתי עכשיו בהודו חמישה חודשים. פגשתי הרבה ישראלים אחרים. לעתים קרובות ניסיתי לברוח מהם. יש משהו באמת מרתיח באופן שבו ישראלים בהודו נדבקים זה לזה, יושבים בקבוצות של שמונה במעבר הרים בהימאליה, שותים קפה שחור לצלילי מאיר אריאל ברמקולים הניידים שלהם, ומדברים בעברית בצעקות על כמה הם שונאים הודים. (כמובן, גם ההתרתחות על זה היא משהו מאוד ישראלי ומעצבן בפני עצמו.)

חלק אחד מהקבוצתיות של המטיילים הישראליים, ההיבט המתגונן והמסתגר שלה, הוא בלי ספק תסמין של טראומת צבא (בעל מסעדה אחד ברישיקש צעק בחזרה על ישראלי חמום מוח, "אל תדבר אלי ×›×›×”, אני לא פלסטיני"), או באופן יותר כללי תסמין של טראומת "העולם כולו נגדנו". אבל חלק אחר ממנה, שגם הוא מעצבן לפעמים – הסולידריות ×”×›× ×”, והנחמדות המובנת מאליה של מטיילים ישראליים ×–×” לזה (ואל הברסלבים) – הוא משחק בישראליות אלטרנטיבית. לא בדיוק משחק. מרחב ביניים בין משחק למציאות בישראליות אלטרנטיבית. הרי גם טיול ×–×” מרחב ביניים: ×–×” לא 'העולם האמיתי' ומה שקורה לך שם ×–×” 'לא באמת' אבל מצד שני ×–×” מכה בך כל הזמן בכמה שזה אמיתי ובאמת, ×›×™ את שם כרגע ולא בשום מקום אחר, ואם תחטפי תולעת או הארה היא תבוא איתך לארץ.

תבוא, אבל גם לא תבוא. חתכים גדולים להדהים מדורות של ישראלים מיינסטרימים עברו בהודו, אבל די מעט מההווייה הישראלית בהודו נכנסה לתוך השיח המיינסטרימי של מה זו ישראליות 'אמיתית'. בכלל, יחסית להיקף העצום של התופעה החברתית הזאת ולייחודיות שלה, מוזר כמה מעט מדברים פה על תופעת 'הטיול הגדול'. (אגב, מישהי יכולה להמליץ לי על אתנוגרפיה טובה שלה?)

יוצאי הודו חוזרים מהודו לעולם האמיתי, כלומר לישראל, וחלק משאירים את המשחק הזה מאחוריהם וחוזרים למסלול. ואחרים מתעקשים להמשיך לשחק והופכים להיפים והולכים לגור רחוק מההמון תאב הבצע במדבר ולא הולכים לאוניברסיטה ומדאיגים את ההורים שלהם. אבל בכל מקרה החוץ נותר בחוץ.

אבל אולי מתישהו זה יהיה גדול מדי והקרום ייקרע וזה ייפול פנימה?
אולי זה קצת קורה עכשיו?