כל הפוסטים של קרן

קרן שפי

בורגנות הזמן ובורגנות הכסף

159 תגובות

 

פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק ×”×™×” ×œ×”יכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק ×”×–×” ×”×™×” כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה ×”×™×” ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.

 

בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:

 

*

 

בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.

 

בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.

 

בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים ×–×” לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים ×–×” אצל ×–×”, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את ×–×” שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ×’'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.

 

*

 

שלוש הערות בשולי השוליים:

 

בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר ×”×–×” יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, ×›×™× ×” אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד ×”×–×” די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).

 

יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.

 

×–×” חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי ×”×–×” על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (×›×™ המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).

 

הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.

עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).

בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.

 

באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות ×–×” שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה ×”×–×” מעוקר במידה רבה, ×›×™ החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; ×›×™ אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.

 

כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.

 

 

(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)

קרן שפי

כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

26 תגובות

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. ×–×” יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ×¢× ×” הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם ×–×” אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, ×›×™ היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר × ×”×™×” יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ×”'פסיכולוגי' מאשר דרך ×”'סוציולוגי' (×–×” נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר ×›×™ קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, ×›×™ היא יודעת שהיא לא יודעת איך ×–×” להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך ×–×” להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס ×–×” לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את ×–×” על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ×”), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך ×–×” להתחתן אפילו אם ×–×” לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' ×›×™ ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי ×–×”×” תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ×”-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם ×›×™ הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר ×™×”×™×” גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט ×™×”×™×” הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך ×–×” להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים ×–×” לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ×”'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ×”'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ×’'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם ×›×™ באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, ×›×™ כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (×›×™ המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את ×–×” במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, ×–×” גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי ×”×–×” כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  ×©×œ פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

קרן שפי

מחשבות על סקס

127 תגובות

[זהירות: אישי ומביך]

 

סיפור אמיתי ולא מזעזע: בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה בסופו של דייט די מוצלח מטיילים ברחוב בלילה לעבר הים. פתאום הבחור נעצר, מצביע על הבניין הסמוך: רואה את המרפסת הזו, לא ההיא, השניה? אז האמת היא שפה זה הבית שלי, את רוצה אולי לעלות? כיוון שהבחורה מחבבת את הבחור ונמשכת אליו במידת מה, אך לא רוצה לשכב איתו, היא אומרת לא, נראה לי שזה לא רעיון טוב. הבחור אומר לא התכוונתי ש, זה לא איזה זה, רק לכמה דקות, את חייבת לראות את הדירה שלי. הבחורה אומרת לא יודעת, לא נראה לי, טוב, בסדר, בוא נעלה, אבל זה באמת יהיה רק לכמה דקות ואז אני אלך. הבחור שמח. הם עולים למעלה, רואים את הדירה, שותים תה, מתמזמזים חצי שעה, תחילה על הספה ואז על המיטה של הבחור. הבחור מנסה להתחיל להפשיט את הבחורה והיא מסלקת את ידו; קצת אחרי שזה קורה שוב היא זזה אחורה ואומרת, נראה לי שאני אלך הביתה עכשיו. הבחור אומר וואו, כשאת אומרת חמש דקות את באמת מתכוונת לזה, מה? הבחורה אומרת כן. הבחור אומר אבל את כבר פה, אולי תישארי בכל זאת? הבחורה אומרת: אני באמת באמת רוצה ללכת הביתה עכשיו, והולכת הביתה.

רק כשהיא יוצאת מהבניין וחוזרת מהר מאוד במעלה הרחוב היא שמה לב, שלמרות שבסופו של דבר היא עשתה לא יותר ולא פחות ממה שרצתה לעשות, היא לא נהנתה מזה בכלל, כי היא היתה אחוזת חרדה כל זמן שהיתה שם; עסוקה בלהזכיר לעצמה רפיטטיבית, כמו כשצריך לזכור מספר טלפון ואין איפה לרשום, שהיא החליטה לא לשכב איתו, שהיא לא חייבת לשכב איתו, ודרוכה להימנע מדברים שיגרמו לה להרגיש שהיא כן חייבת לשכב איתו, כמו להתפשט מאיזשהו בגד. והיא נכנסת הביתה בהקלה כשהיא חושבת, קצת בהפתעה וקצת לא, עד כמה קשה לפעמים לאישה להימנע מסקס שהיא לא רוצה גם בטובות שמבין כל הנסיבות האפשריות.

חשבתי על ×–×” עוד למחרת: תהיתי איך ×–×” מהצד השני. ואז הבנתי שההפך – כלומר, שבחור שמעוניין בי באיזשהי מידה עדיין לא ירצה לשכב איתי עכשיו – לא קרה לי כמעט אף פעם. כלומר, ×–×” לא בדיוק דיכוי גברי של נשים, ×–×” מבנה חברתי שחוסם גברים ונשים כאחד: גם לגברים אין כמעט אפשרות לסרב לסקס בנסיבות כאלו בלי 'לשבור את הכלים'. אם בכלל, דווקא לנשים יש בהן יותר מרחב תמרון לגיטימי.

אבל יש איזו דינמיקה רעה שנוצרת כמעט תמיד כמעט מיד ברגע שאת בוחרת להשתמש במרחב הזה, כלומר להפוך את הגדרת המצב, מסיטואציה של משיכה הדדית שנעה לכיוון הכללי של סקס, לסיטואציה שבה הבחור רוצה סקס ואת מסרבת. זו ממש תחושה פיזית של חציית גבול בלתי-נראה, מעבר מסוג אחד של יחס בינאישי לסוג אחר ורע. לפעמים את לא מגיעה לגבול הזה, פשוט כי גם את רוצה את הסקס באותה מידה כמו הבחור. נראה לי שלפעמים, כשאת לא בטוחה מה את רוצה, את מעדיפה להחליט שאת רוצה סקס כדי להימנע מלהגיע לשם.

][

אז ניסיתי לנסח לעצמי בין מה למה הגבול, ולאט לאט השתכנעתי שאפשר לתאר את המבנה החברתי הבסיסי של איך אנחנו עושים סקס, ואת רוב מה שממש רע בו, באמצעות מבנה בינארי פשוט להחריד:

הדוקסה שלנו לגבי מיניות מכילה שני מודלים סותרים: לפי אחד מהם סקס הוא דבר הדדי שגם הגבר וגם האישה עושים בשביל הכיף (שיכול להיות פיזי, רומנטי, ריגושי וכו'), ושמעניק הון סימבולי של נחשקות ומוצלחות-מינית לשניהם; לפי השני סקס זה משהו שגברים רוצים ונשים יכולות לתת או להילקח מהן, שהוא טוב לגברים ורע לנשים, מעצים את כבודו של הגבר ולוקח כבוד מהאישה וכו'.

המודלים האלו שניהם דוקסה, לכן שניהם נתפסים לנו כנכונים באופן רגשי עמוק ובלתי ניתן לערעור רציונלי (כל טענה שמסתמכת על אחד מהם נשמעת הגיונית, אינטואיטיבית), ואנחנו לא באמת מתמודדים אף פעם עם הסתירה ביניהם אחת ולתמיד, אלא עוברים כל הזמן בלי להרגיש מאחד לשני, ולשילובים לא-לוגיים של שניהם, כמו שקורה לנו גם עם דוקסות אחרות.

אבל כמו עם דוקסות אחרות, גם הדוקסה הזאת מאפשרת לצד ההגמוני לחיות עם עצמו בשלום ובתחושת קוהרנטיות, ומפילה את מלוא עול ההתמודדות עם סתירותיה הפנימיות על הצד המוכפף. מבחינה אישית, עבור הגברים אין בתוך הדוקסה הזאת סתירה ישירה: הם אמורים לרצות סקס תמיד ובכל מקרה (גם זו כאמור נורמה דכאנית בדרכה). אבל מבחינת הנשים יש פה סתירה יסודית שמנכיחה את עצמה כל הזמן למרות שלא באופן מילולי, כי הסקס יכול בכל שניה, בכל הערה קלישאתית של הגבר או מחשבה סתמית של עצמך, לעבור מלהיות מובן באמצעות מודל אחד, ללהיות מובן באמצעות המודל השני, ולהוציא אותך לגמרי משיווי משקל.

ולכן נראה לי שמעט מאוד גברים, אם בכלל, מבינים באמת עד כמה סקס הטרוסקסואלי הוא גם במיטבו אמביוולנטי-לעומק עבור נשים: כי המודלים יכולים להתחלף בלי התראה: אפילו בסקס טוב ושוויוני עם מישהו שאת אוהבת ובוטחת בו וכו', יש רגעים שבהם את מתעייפת וחושבת אולי להפסיק, ואז עונה לעצמך הוא יתבאס, אולי נמשיך קצת בכל זאת עד שהוא יגמור, ונזרקת פתאום לתוך המודל השני; שלא לדבר כמובן על המקרה שבו את שוכבת עם מישהו חדש בהמשגה של סקס זה דבר שאנשים בוגרים עושים בשביל הכיף, ואז הוא אומר משהו קטן על כמה קל היה להכניס אותך למיטה, וכל המליון וריאציות של זה; ועד המקרים שבהם את מוצאת את עצמך עושה סקס שאת לא באמת רוצה.

נראה לי שהרבה מקרים של דייט רייפ מהסוג ×”'אפור' (מישהי שלא רוצה, אבל לא בצורה נחרצת, משוכנעת 'בטוב' להסכים לסקס שעושה לה מאוד רע) הם כאלו: את נכנסת מרצונך לתוך סיטואציה מינית 'טובה' מהמודל הראשון, מה שתלוי בזה שהגדרת-המצב של שניכם היא מתוך המודל הראשון, ופתאום הבחור – לעתים קרובות לא בזדון ואפילו לא במודע – משנה את הגדרת המצב לכזו שהיא מהמודל השני, כולל תבנות חוזר לאחור של הגדרת המצב עד ×›×”, ואת משתכנעת שברור שאת לא אמורה לגמרי-לרצות סקס בשביל לעשות סקס, ברור שאת אמורה להרגיש קצת רע ובכל זאת להמשיך, שאם את כבר שם אז התחייבת 'לתת' ואת לא יכולה לסגת.

ויש פה עוד עוקץ די חמקמק, ×›×™ בשביל הניסיון היומיומי של כולנו לחיות ככל האפשר במודל הראשון, שהוא הכרחי כדי לעשות סקס טוב ושוויוני כלשהו, צריך תמיד להדחיק כל הזמן בצורה אקטיבית את המודל השני, ×›×™ גם הוא מתבקש ואינטואיטיבי. וכך תמיד, ברגע שהמהפך המהמם לרעה בהגדרת המצב מתרחש, עולה גם ההרגשה שהיית אמורה להבין מראש, שזו גם אשמתך, ×›×™ למה בכלל עלית אליו הביתה אם לא רצית לשכב איתו, שבעצם ידעת כל הזמן שלשם ×–×” הולך ואיך יכולת – –

רגע ההלם הזה שחוזר ונשנה בכל כך הרבה דרכים: הרגע שבו את חווה את האנומיה החברתית שבתוכה את חיה בתור משהו דפוק ומערער בפסיכולוגיה האישית שלך.

][

הרבה מהמאבק הפמיניסטי הציבורי בהקשר הזה הוא ניסיון לעקור מהשורש, כלומר מהדוקסה, את המודל השני, ולהישאר עם המודל הראשון. זה מאבק חשוב מאוד, וההצלחה החלקית הגדולה שלו מרשימה מאוד.

אבל עם זאת, נראה לי שזו טעות לחשוב שהמאבק הפמיניסטי היומיומי-הפרטי שלך לחיות את חייך בצורה דכאנית פחות צריך להיות פשוט העתק מוקטן של המאבק הציבורי הגדול. כי לשנות את החברה זה עניין אחד ולחיות באופן משחרר בתוך החברה הקיימת זה עניין אחר. ברור שיש קשר הדוק בין שני המאבקים האלו, כי אם מספיק מאיתנו נחיה ככה החברה תשתנה, וכי כדי לשנות את החברה צריך לשנות את איך שאנחנו חיות; ובכל זאת אלו חזיתות שונות, שדורשות טקטיקות שונות קצת.

בחברה שבה אנחנו חיות, מודל שתיים הוא רלוונטי באופן עמוק מאוד. וההנחה שהדבר הפמיניסטי לעשות בחייך הפרטיים היא למחוק אותו אחת ולתמיד מתוך האופן שבו את חושבת, ההנחה הזאת היא דווקא חלק ממה שמשמר את האנומיה: נסיון המחיקה מייצר בעצמו סוג מסויים של סיטואציות דכאניות (את עושה סקס שאת לא רוצה, תוך הדחקת הסיבות לכך שאת לא רוצה, כי הן שייכות למודל שתיים, כי הרי סקס זה אמור להיות כיף, את אמורה להנות מזה) ומעצים את האיום בסיטואציות דכאניות מסוג אחר (אם כל מאמצייך מושקעים בניסיון להימנע מלחשוב באופן מסוים, הרי שכשהמודחק הזה חוזר וצץ במלוא הרלוונטיות והמובנות-מאליה שלו אין לך יותר מה לעשות, כל העמדה שלך מתפרקת; וכך את שומעת נשים שגילו ש'בעצם', 'בעומק', 'נשים תמיד היו ותמיד יהיו', וכו').

ולכן נראה לי שאולי מה שהכי כדאי לעשות עכשיו, ביומיום, בינינו לבין עצמנו, הוא להבין שבניגוד לכל האינטואיציות הפסיכולוגיסטיות שינקנו עם מוסר אבינו, זה שמשהו מודחק לא אומר שהוא ה-אמת, אלא רק שהוא אמת רלוונטית אחת; וכך, בכל פעם שמודחק כזה מציג את עצמו לזהות אותו כשייך למודל שתיים, לקוד בפני הקומון-סנסיות הבלתי-נמנעת שלו, ואז בכל זאת לסרב להיכנס אליו;

וגם להבין ולהסביר לבני הזוג שלנו, שבניגוד למיתוס הפאלוצנטרי שבו כולנו מחזיקים ומחזיקות (וריאציה קלה בלבד על המודל הפורנוגרפי הקשיח שתיארו פעם איה ופלאי ×ž×–וית אחת ואיתמר מזוית אחרת) – בניגוד למיתוס ×”×–×”, לא נכון שהטלוס של כל אינטרקציה בין גבר לאישה שיש בה איזשהי מיניות הדדית הוא זין משפיך בתוך כוס.

אבל קשה להבין את זה, ועוד יותר קשה לזכור את זה בסיטואציות מלחיצות.