(סוג של תגובה לאיתמר)

בנספח הטכני של 1984 יש משהו מעניין על הגבולות של שיחדש: לעולם, כך כתוב שם, ×œ× ×™×”×™×” אפשר למנוע עקרונית, במבנה השפה עצמו, כל אפשרות לטעון בגנות המשטר: תמיד ×™×”×™×” אפשר לומר דברים כמו "האח הגדול רע". אבל אפשר ליצור מצב שבו ×–×” ×™×”×™×” כל מה שאפשר לומר, ולכן הטענה הזאת תישאר כמעט חסרת-פשר. לא ×™×”×™×” אפשר לנמק אותה, לפרט אותה, המובנים-מאליהם של השפה יחסמו אותה מכל צד.

השיח הציבורי בישראל מאז תחילת המלחמה בעזה מאפשר עקרונית להגיד "המלחמה רעה", ובניגוד לשיחדש מאפשר עדיין גם להגיד יותר מזה, אבל לא הרבה יותר מזה. נראה לי שזו הסיבה שכמעט שום דבר שקראתי או שמעתי מישראלים במהלך המלחמה הזאת, בעד או נגד (להוציא אולי ביטויי התמיכה-ללא-סייג הרבים מאוד), לא נראה כתוב בכנות. כללי הדיבור כל-כך נוקשים והאפשרויות כל-כך מצומצמות שכל הדיון מתנהל בתבניות גלויות לעין ולא-גמישות, ולכן מאוד לא-אישיות. דיברנו פעם על איך כל ניסוח תיאורטי בהכרח מאבד ומשכיח חלק ממה שרצית להגיד מלכתחילה כדי לעבד את השאר לצורה עוברת-לסוחר. בדיון היום על המלחמה נדמה שכמעט הכל נאבד; מהעמדה העקרונית שגרמה לך לרצות לדבר מלכתחילה לא נשאר כמעט כלום עד שהיא מנוסחת בדרכים שבהן לגיטימי לנסח. דרור בורשטיין כתב בערך על זה במה שהוא אולי הדבר הכן-לגמרי היחיד שקראתי על המלחמה עד הפוסט של איתמר.

איזה דיבור יכול להשפיע עכשיו? עבור חלק גדול מאוד מן הקונצנזוס הישראלי כרגע, התפקיד של המתנגדים למלחמה הוא התפקיד של גולדשטיין ב-1984: להיות הדבר לשנוא אותו, הגבול של הקונצנזוס שמומשג בתור נקודת-קיצון שנמצאת בתוכו, ולא בתור מרחב שנמצא מחוצה לו. ברור להם שאין למתנגדים למלחמה מה לומר (חוץ מהנקודה הזאת של שקר טהור, "המלחמה רעה"), ושאי-אפשר ולא צריך לדבר איתם, צריך רק למנוע מהם לדבר (להכות, לשלול אזרחות, להרוג). עבור חלק אחר, תומכי המלחמה מן המרכז-שמאל, יש שם לא נקודה אלא מרחב קטן של דיון לגיטימי. אבל הוא קטן כל-כך, תחום באופן נוקשה כל-כך, שהוא הופך לנקודה בפועל. במצב ×›×–×” האפשרות להשפיע מתוך השיח היא מדומה. הדבר היחיד לעשות הוא לדרוש להרחיב את גבולות השיח ×”×–×”; לומר דווקא את הדברים שמחוצה לו, את מה ש"לא יכול להשפיע". 

[]

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שילדים שמתים בהפצצה בעזה ×–×” רע שצריך להיות לא–נסבל, אבל גם גבר מבוגר שפגז הרס את בית הדפוס שהוא השקיע בו את כל חסכונותיו ×–×” רע שצריך להיות לא-נסבל. ובכל זאת אנחנו, המתנגדים למלחמה והמסתייגים ממנה, נדחפים לדבר שוב ושוב רק על ילדים מתים: רק על הדבר ×”×›×™ רע, שנעשה למי שהוא ×”×›×™ לא-רע גם לפי הקריטריונים של הקונצנזוס – הקריטריונים שלפיהם, לא בטוקבקים או בדעות אלא בכתבות הראשיות כל אתרי החדשות, כל מי שנהרג בעזה בלחימה נגד פלישת צה"ל הוא מחבל, ולעזאזל עם ×–×” שהטענה המוסרית העיקרית לזכות ישראל היא ההבחנה בין לחימה בחיילים ולחימה באזרחים. אני מנסה לומר שזה לא במקרה (“×–×” לא במקרה" הוא כנראה ההבדל המרכזי בתפיסת-המצב בין מה שמכונה 'השמאל' למה שמכונה 'השמאל הרדיקלי') – המצב שבו הישראלים שומעים, בהקשר של הסבל בעזה, רק על ילדים מתים, והעובדה שגם ×–×” לא משפיע; דווקא הדוגמא הקיצונית הזאת, שכאילו אי-אפשר לסרב להיות מושפעת ממנה, הופכת בתוך השיח לתבנית קלישאתית שקל לסלק אותה ב”כן, אבל”. הקונצנזוס, שמחלק את ×¢×–×” ל"ילדים" ול"מחבלים", מניח מראש ×›×™ הרג של כל מי שלא הוכח ×›×™ הוא לא מתנגד לכיבוש בשום דרך הוא לגיטימי, ולכן, בסופו של דבר, המלחמה בעזה לגיטימית. הוא מניח גם שכל הרעות שהן קטנות יותר מהרג הן בסדר, ולכן הכיבוש כפי שהיה לפני המלחמה וימשיך אחריה הוא לגיטימי. דיבור לפי החוקים, דיבור ש"יוכל להשפיע", יצטרך להתרחש בתוך המסגרת הזאת. אני לא בטוחה אם הוא יוכל להשפיע בכלל. בטח לא מספיק.

השיח הציבורי בישראל כרגע מחייב את כל מי שנגד המלחמה להבהיר ללא הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בדרום, אבל לא מחייב את כל מי שבעד המלחמה להבהיר ללא-הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בעזה (הקריאות “לכו לשדרות" ו"לכו לעזה" משמשות, למרבה העניין, את אותו צד). כדי להישאר בקונצנזוס צריך לדבר קודם-כל על הדרום, ורק אחר-כך, אם בכלל, על ×¢×–×”. אבל מה שקורה בעזה הרבה יותר גרוע ממה שקורה בדרום.

לדבר "באופן שיוכל להשפיע", כלומר להישאר בתוך השיח, לקבל את כללי הדיבור האלו, פירושו כרגע להסכים לאי-שוויון עקרוני בין ערך החיים בשדרות ובעזה. קצת פחות על פני השטח, ובאופן שראוי לדיון נפרד, פירושו לקבל את הכרונוטופ לפיו הירי על ×¢×–×” הוא תגובה לגיטימית לירי על שדרות, ורק ×–×”, והירי על שדרות הוא גם תגובה לא לגיטימית וגם בכלל לא תגובה – בהכללה, את העיקרון לפיו תמיד ולא משנה מה, אנחנו צודקים ×›×™ הם התחילו. הסכמה לאי-שוויון עקרוני ×›×–×”, קבלת העיקרון ×”×–×”, מעקרת את הדיבור מאפשרות להשפיע.

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שהמלחמה רעה כי היא לא תוכל להפסיק לתמיד את הירי על שדרות, או שדיכוי מסיבי לא יכול להיות פיתרון קבע כי כל עוד תושבי עזה נתונים תחת כיבוש הם ימשיכו להתקומם. אבל הוא לא מאפשר לומר שהמלחמה היתה רעה גם אילו היא היתה מביאה לשדרות שקט, ושכיבוש ודיכוי של הפלסטינים בעזה, בגדה ובתוך ישראל היו רעים גם אילו היו מאפשרים למדינה היהודית הדמוקרטית לשגשג. השיח מאפשר למתנגדי המלחמה להעמיד מול הלאומיות היהודית-ישראלית את ההומאניטריות הא-לאומית (ולתומכיה לגייס את ההומאניטריות אל הלאומיות היהודית, ולדלג נוחותם בין השתיים); הוא לא מאפשר בכלל להעמיד מולה את הלאומיות הפלסטינית; בשעה שבה הלאומיות היהודית-ישראלית נישאת בפי כל, הלאומיות הפלסטינית הופכת להיות לא-לגיטימית, לא-קיימת, עבור מי שרוצים לדבר "באופן שיוכל להשפיע". אבל אחת מהן לא יכולה להיות לגיטימית בלי שהאחרת תהיה לגיטימית. וההתקוממות בעזה נובעת לא רק מסיבות הומניטריות, היא התקוממות לאומית.

[]

יש כאן עוד כל מיני דברים שאפשר וצריך לומר. אבל אני משכתבת את הטקסט הזה בהפסקות מאז אתמול, ובינתיים היו ההפצצה של בית-הספר של האו"ם, והאפשרות של הפסקת התקיפה, ושלוש שעות של רגיעה, והחלטת הקבינט על המשך התקיפה, והפגנה, ושיחות, וצעקות, ומיילים, ואני כבר די רחוקה מהעמדה העקרונית שגרמה לי לרצות לכתוב אותו מלכתחילה.

[]

נסיבות שמחייבות כל-כך בנחרצות לבחור עמדה עקרונית אחת משתיים, גורמות כנראה לכך שמכל עמדה, כל מי שבעמדה האחרת נראה קצת אותו דבר: עיוור, חולה. עבור העומדות על המדרכות, קשה לראות הבדל עקרוני בין התנגדות למלחמה לבין תמיכה בחמאס, והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה. עבור הצועדות על הכביש, קשה לראות הבדל עקרוני בין מי שאומרת שצריך להרוג את כל העזתים אחד אחד, לבין מי שאומרת שצריך להרוג בהם עד שהם יבינו שאסור להתעסק איתנו, לבין מי שאומרת שזה מצער מאוד והיה עדיף שלא ימותו אבל מה לעשות, הם התחילו. והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה.

אני אחת הצועדות על הכביש.

נראה לי שהבדל העמדה העקרוני כרגע בין העמדה של המתנגדים למלחמה לעמדת התומכים בה הוא האם מה שקורה בעזה נראה לך כמו רע בלתי נסבל, או לא. בורשטיין כתב: “אבל עוד יש מי שחש את הרעד ×”×–×” (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר ×”×–×”, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. 'אבל…'. יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה. ×–×” רגע חשוב בחיים, הרגע ×”×–×”. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. "

אני לא בדיוק מסכימה עם בורשטיין. אי-אפשר להבין באמת שכל מה שהוא עבור מישהי רע בלתי-נסבל הוא באמת רע בלתי-נסבל, אי אפשר להיות שפויה עד כדי כך, ×›×™ אז תצאי מדעתך. לא רק הדברים שקורים עכשיו במקומות אחרים, אפילו דברים שכבר קרו, דברים מהכיבוש הצרפתי בספרד או בגרמניה ב"סיפורים נפוליאוניים" שהתחלתי בהסח הדעת לקרוא כדי להפסיק לזמן מה לקרוא טוקבקים בוויינט. אלו דברים שקרו באמת והם בלתי-נסבלים, אבל אני הודפת אותם מעלי בקלות: הם בדף אחר של ההסטוריה, לא הגיוני להיות מוטרדת מהם. אי אפשר לא לדכא את הרעד אף פעם. תמיד יש את הרגע ×”×–×” שבו את צריכה להכריע האם הרע הבלתי-נסבל ×”×–×” הוא כן או לא – – – מה?

האם את יכולה לעשות משהו בקשר אליו? האם את אחראית לו? כן, שני אלה: לא במקרה שני הדברים שחוזרים יותר מכל בטוקבקים ובצרחות הם, מצד אחד, שיכרון האקטיביות, רגש ההתעלות על ×–×” שסוף-סוף אנחנו עושים משהו, מראים להם מה ×–×”, נכנסים בהם, עם התאווה לעשות עוד, לעשות יותר – ומצד שני, ההשבעה החוזרת ונשנית שזה לא באחריותנו, שום דבר מזה לא באחריותנו, הכל באחריות החמאס, לכו תבקשו מהם פיצויים. ×•×”מעורבות שלי קשורה לכך שאני מאמינה ×›×™ ישראל אחראית ואקטיבית בנוגע למה שהיא מחוללת בשטחים הכבושים על ידה.

אבל עוד קודם. האחריות שלך כאזרחית ישראל למה שקורה בעזה והיכולת שלך לעשות משהו בקשר אליו שתיהן חלקיות, אבל ההכרעה היא לא חלקית. זו ההכרעה האם הרע הבלתי-נסבל ×”×–×” נוגע לך – האם הוא בלתי-נסבל גם עבורך. הרע הבלתי-נסבל בעזה נוגע לי. לתשעים וחמישה אחוז מבני עמי, אם להאמין לגלעד ארדן, הוא לא נוגע.