חלק ראשון: באחטין וגבולות

0.
דיסקליימר: תהיה כאן די הרבה זריקת שמות, וחוץ מאשר השם של באחטין, הם נמצאים שם כלא יותר מאשר סוג של הצבעה, רמיזה על כיוון, גם כלפי עצמי – חוץ מאשר את באחטין, אני לא מכירה לעומק אף אחד מהם. בכלל, הפוסט כולו הוא סוג של הצבעה, רמיזה על כיוון, גם כלפי עצמי. אני לא בטוחה לאן ×–×” מוביל, האם להכל, או לכלום, או ללא-כלום.

1.
כמה פעמים לאורך "הדיבר ברומן" (למשל, בפסקת הפתיחה של החלק השני) באחטין מבקר את הניסיון של הבלשנות והפילוסופיה של הלשון של תקופתו לפשט את הדיבור על דיבור לכדי דיבור על אמירה יחידה בכל פעם, המרחפת, סו טו ספיק, בחלל הריק – או, לכל היותר, אמירה יחידה המרחפת בין מוען אחד לנמען אחד: מישהו אומר משהו למישהו, נושא, נשוא, מושא. הפישוט ×”×–×” נעשה, כמובן, לצרכים תיאורטיים: כולם יודעים שדיבור הוא דבר מורכב, אבל מנסים לחלץ מתוכו את היחידה הבסיסית, הפשוטה, ולהבין אותו דרך ההבנה שלה. אבל הניסיון ×”×–×”, אומר באחטין, מחמיץ משהו מהותי, ולכן נידון לכישלון: האמירה היחידה איננה היחידה הבסיסית של הדיבור. הדיבור על אמירה יחידה איננו התחלה של דיבור על דיבור, אלא דיבור על משהו אחר לגמרי, מלאכותי, עקר: אחת התכונות המהותיות ביותר לדיבור אמיתי, דיבור כמו שבני אדם מדברים אותו, היא שהוא לא מתקיים בחלל ריק אלא ביחס לדיבורים אחרים. דיבורים אחרים קיימים בתוכו.

1.1.
בסוגריים, נראה לי שלהרבה מהלכים תיאורטיים יש אופי דיאלקטי כזה בדיוק: תחילה מישהי עומדת מול תופעה מורכבת ועושה לה רדוקציה לתופעה פשוטה יותר כדי להיטיב להבין אותה, כדי לבנות עליה תיאוריה שיטתית. אחר-כך מישהי אחרת באה ואומרת שבתופעה הפשוטה חסר משהו מהותי לתופעה המורכבת, ולכן התיאוריה לא נכונה. אחר-כך מישהי שלישית מסבירה שתיאוריה נכונה צריכה להתייחס לכל ההיבטים של התופעה המורכבת, ושזה מסובך, ואי אפשר לדבר על זה שיטתית. אז משתררת שתיקה שבה כולן עוצרות לנוח ומפנות את המשקפת לשדה תיאורטי אחר.
(השווי, למשל, את הביקורת הזו של באחטין לביקורת של ויטגנשטיין, ב"המחברת הכחולה" ובטח גם במקומות אחרים, על הנסיונות של פילוסופים של הלשון להגדיר משמעויות של מילים במדויק, נסיונות שמפספסים את הנקודה המכרעת של המעורפלות של משמעויות של מילים בשפה כמו שאנשים באמת מדברים אותה.)

1 (המשך).
ב"הדיבר ברומן", אם כן, באחטין מדבר על איך דיבור אמיתי, דיבור כמו שבני אדם מדברים אותו, אינו מתקיים בחלל ריק אלא ביחס לדיבורים אחרים, איך דיבורים אחרים קיימים בתוכו.
המונח המרכזי שהוא משתמש בו הוא "דיאלוגיות". המונח "דיאלוגיות" מאגד תחתיו גוש של כל מיני תופעות הקשורות ומעורבבות זו בזו, שבאחטין לא תמיד טורח להבחין ביניהן או לקשר ביניהן כהלכה. אפשר לומר, עם זאת, שכולן עוסקות באופנים שונים שבהם דיבור יכול להכיל בתוכו דיבורים אחרים. דיבור כזה, כלומר דיבור דיאלוגי, הוא לטענת באחטין איכשהו אמיתי יותר, טוב יותר, מאשר דיבור שאיננו דיאלוגי.

2.
(סוג של המשך לפוסט של איתמר)
סוג ראשון (למעשה יש כאן שני סוגים, שאני מערבבת ביניהם בכוונה תחילה) של דיאלוגיות: המוענת כמעט לעולם לא משליכה את האמירה שלה סתם-כך אל האויר ומקווה שהנמען יתפוס אותה – אלא היא מכוונת את האמירה שלה אל הנמען מראש. לשם כך היא חייבת לדמיין את הנמען שלה, את הידע והעמדות שהוא מביא איתו, את תגובותיו הצפויות.

הנמען והדיבור של הנמען חייב להיבלע איכשהו פנימה בתוך המוענת. (באותו אופן, גם המוענת חייבת להיבלע איכשהו פנימה בתוך הנמען, הנמען חייב לדמיין את המוענת ואת מטרותיה, חייב למלא בהתאם לדמיון הזה את הפערים במה שהיא אומרת, חייב לחשוב על תגובות לדבריה.) אלא מה, זה יכול לקרות במידות שונות של שלמות ושל עומק.

כך למשל, לוסי סנואו, המספרת של וילט, אומרת הרבה משפטים כמו "Religious reader, you will preach to me a long sermon about what I have just written." משמע, שגם בלי לערבב כאן מעבר ללוסי את המחברת המובלעת, הנמענת ב"וילט" (למשל קרן) לכל הפחות מדמיינת את המוענת (לוסי) מדמיינת נמען (הקורא הדתי) שמדמיין מוענת (שיש לנזוף בה באריכות). יש כאן דמיון בעומק של 4 שלבים (לפחות). לעומת זאת, הקורא של, × × ×™×—, הארי פוטר, או הנוסע באוטובוס שמנהל שיחה עם מכרה מזדמנת במושב הסמוך, כנראה מדמיין לרוב רק מוענת, או לכל היותר – ברגעים מסויימים שבהם הוא תוהה פתאום לרגע מה רולינג, או המכרה באוטובוס, חושבת עליו (והנקודה החשובה כאן היא שאלו רק רגעים מסויימים) – מוענת שמדמיינת נמען. (עומק 2 או 3.) לעומת זאת, הקשיש מהמושב הקדמי של אותו אוטובוס שמרצה על צרותיו לבחורה חסרת-המזל שהזדמנה לשבת לידו, ממש כשם שהרצה אתמול בבוקר לבחור אחר שהתיישב לידו ושלשום בבוקר לבחורה שלישית, לכל אחד מהם בדיוק באותו אופן, לא מדמיין שום נמען. (עומק 1.) הוא לא חושב אל מי הוא מדבר ובונה את הדיבור שלו לפי ×–×”. הוא פשוט מדבר. זהו מונולוג של ממש: כאן אין שום דיאלוגיות (מהסוג הראשון).

2.1.
כנגד התיאור הזה מתבקש לומר, שסביר להניח שהקשיש דווקא כן מדמיין נמען, אבל הנמען הזה פשוט מנותק לגמרי מהאדם הממשי שאליו הוא מדבר, ולכן נותר זהה לעצמו תמיד, ומשאיר את המונולוג זהה לעצמו תמיד, גם כשהנמען הממשי מתחלף בין נסיעה אחת של האוטובוס לנסיעה הבאה. בניסוח זה, כאשר הנמען הממשי והנמען הדמיוני מנותקים לגמרי, הדיבור הוא מונולוגי.

2.2.
מצד שני, גם אם הם הנמען הממשי והנמען הדמיוני מאוחדים לגמרי הדיבור הוא מונולוגי:

ב"זן ואומנות אחזקתהאופנוע" (שהוא, אגב, רומן מאוד מבריק-ספרותית שהקאנון הספרותי בפשטנותו פספס לגמרי), יש סצינה שבה הסטודנט פיידרוס יושב בשיעורבאוניברסיטה (נמען), והמרצה (מוען) אומר משהו. פיידרוס, שהוא מסוג הסטודנטים המשחרים-לקרב, ושחושב שהמרצה טועה, מזמין אותו לדיאלוג, והמרצה, שהוא מסוג המרצים המשחרים גם-כן, מקבל את הזמנתו, עובר לאן-גארד, ומחכה למהלך הראשון של פיידרוס. הכיתה דוממת לרגע ופיידרוס מנסח את מה שיש לו לומר, ומדמיין מה ×™×”×™×” למרצה לומר עלזה, ואיך לכלול תגובה לדבריו המדומיינים של המרצה בתוך דבריו שלו, ואיך יגיב המרצהבתור הנמען של הדברים האלה, ואיך לכלול גם את התגובה הזאת – ופתאום המהלך ×”×–×” לאנעצר, הדיאלוגיזציה לא פוסקת: פיידרוס מקיים את כל הדיאלוג בינו לבין עצמו – וכיוון שכך, הוא שותק. הדיאלוגיות המוחלטת הופכת למונולוגיות מוחלטת שהופכתלשתיקה. הכיתה נותרת דוממת. אין דיבור. אחרי שתי דקות המרצה עובר במבוכה לנושא אחר.

2.3.
זה כמו שח: אי אפשר לשחק שח בלי לנסות לנחש את המהלכים של היריב. ואת התגובות האפשריות למהלכים האלו. ואת התגובות האפשריות לתגובות האפשריות.

וכך, אם השחקניות הן טובות, רוב רצפי-המהלכים שלוקחים חלק במשחק לא ישוחקו כלל. מהלך פתיחה לרצף של שבעה מהלכים שבסופו איום של הפרש על המלכה יספיק כדי שהיריבה תקלוט את כל הרצף, תגיב, ותסכל. הצופה התמים, שאינו שחקן שח טוב, לא ידע לעולם שהמלכה היתה עתידה להיות בסכנה. רמז, מחווה, מספיקים כדי להעביר דיאלוג שלם.

אבל העיקר הוא זה: עבור שחקנית השח המושלמת גם הרמז אינו דרוש. שחקנית השח המושלמת לא תופתע לעולם. היא תחשוב מראש על התגובות האפשריות עבור היריבה שלה על כל מהלך אפשרי שלה. כיוון שכך היא תדע, בוודאות, איך המשחק צריך להתנהל על מנת שהיא תנצח. כיוון שכך, לא יהיה צורך לנהל אותו. (היריבה הממשית, כיוון שהופנמה בשלמות פנימה כיריבה דמיונית, אינה נחוצה עוד.) כיוון שכך, שחקנית השח המושלמת לא תשחק שח לעולם.

(השווי, אם תרצי, ל"משחק המלכים" של סטפן צווייג.)

2.4.
"הוונציאני ידע שכאשר נטפל אליו קובלאי בכעסו, ×”×™×” ×–×” תמיד כדי שיוכל לעקוב ביתר הבנה אחרי חוט-השני שעובר בהגיון סיפורו, ושתשובותיו וטיעוניו-שכנגד מוצאים את מקומם בתוך הקשר מסוים אשר כבר התרחש, כשלעצמו, בראשו של החאן הגדול. במילים אחרות, היינו-הך הוא להם אם ישאלו שאלות או יפתרו פתרונות בקול רם, או אם יוסיף כל אחד משניהם לעכלם בתוכו בדממה. ואכן, ישבו שם באלם, עיניהם עצומות למחצה, נשענים על כריות, מתנדנדים על ערסלים, מעשנים מקטרות-ענבר ארוכות." ("הערים הסמויות מהעין", עמ‘ 31.)

2.5.
אם כן: הנמען הדמיוני שמופרד לחלוטין מהנמען האמיתי, הנמען הדמיוני שמתאחד לחלוטין עם הנמען האמיתי, מביאים אל המונולוגיות או אל השתיקה.
אם כן: בשביל דיאלוג דרוש גבול. הנמען הדמיוני צריך להיות ייצוג טוב מספיק של הנמען האמיתי אבל לא טוב מדי.
אם כן: איפה הגבול?

3.
אותו דבר מזוית אחרת:
הדיון אצל פוקו וכאלה (כלומר, זמן מה אחרי באחטין) בשיח ובאפשרויות של שיח נוטה להכיל, נדמה לי (אבל ×–×” באמת שיח שאני מכירה רק מיד שלישית ורביעית), את הטענה הבסיסית הבאה: דיבור אפשרי רק בתוך שיח, שני אנשים יכולים לדבר ×–×” עם ×–×” רק אם הם מדברים באותו שיח. זאת כיוון שהשיח מכתיב את הדברים שאפשר לדבר עליהם, את האופן שאפשר לדבר עליהם, את העמדות שאפשר להביע. (אם בניוספיק של 1984 פשוט אין את המילים המאפשרות לומר "האח הגדול רע", דוברת ניוספיק וג‘ורג‘ אורוול לעולם לא יוכלו לדבר על פוליטיקה.)

לבאחטין יש (גם) כאן חידוש די רדיקלי, דווקא כיוון שהוא הולך עם הרעיון הזה עד הסוף: המושגים "השקפת עולם", "לשון", ו"שיח" הם כמעט ברי-החלפה אצלו. אלא שדווקא משום כך, כיוון שהשיח מכתיב בשלמות את העמדות שמתאפשרות (נגזרות) ממנו, דווקא משום כך סבור באחטין שדיאלוג של ממש, דיון של ממש, אפשריים רק בין דוברים המשתייכים לשיחים שונים.

"[סוגי הדיבר האופייניים לרומן הם] דיברות דו-קוליים, ויש בהם דיאלוגיזציה פנימית. מונח ביסודם דיאלוג התכוונותי, דיאלוג סמוי אך מרוכז בין שני קולות, בין שתי השקפות עולם, בין שתי לשונות", הוא אומר, ומדגיש: "דיבר דו-קולי, שיש בו דיאלוגיזציה פנימית, ייתכן כמובן גם במערכת לשון טהורה, יחידה וסגורה […] אבל כאן אין לדו-קוליות קרקע פורה להתפתחות שיש בה ממש ומשמעות כל שהיא [..] רב-קוליות כזאת […] יכולה להיות רק בת-לווייה ממדרגה שניה, מבחינה סגנונית, לדיאלוג ולפולמוס לצורותיו. השניות הפנימית בדיבר, שהיא גזורה לפי צורכי לשון אחת ויחידה וסגנון מונולוגי עקיב, לעולם אינה דבר מהותי: ×–×” משחק, זו סערה בכוס מים." ("הדיבר ברומן", עמ‘ 127.)

3.1.
אבל אם השיח ×–×”×” לעמדה, אם לפיכך עמדות שונות אפשריות רק בשיחים שונים, ולכן דיאלוג אפשרי רק בין שיחים שונים, הרי שעדיין גם העמדה ×–×”×” לשיח, ולכן שום דיאלוג אינו אפשרי. שתי דוברות ניוספיק לא יכולות לנהל דיון דיאלוגי אמיתי על פוליטיקה, אבל, כאמור, דוברת ניוספיק וג‘ורג‘ אורוול לא יכולות לדבר בכלל.

באחטין לא נרתע, או לא לגמרי נרתע, מהמסקנה המתבקשת:
"לפיכך הדו-קוליות ברומן – להבדיל מן הצורות הרטוריות והאחרות – לעולם היא שואפת לדו-לשוניות שהיא גבולה העליון. […] ×–×” הדבר הקובע את ייחודם של הדיאלוגים ברומן, שהם שואפים אל גבול אי-ההבנה ההדדית של בני אדם שמדברים בלשונות שונות." ("הדיבר ברומן", עמ‘ 163.)

(השווי לחייזרים של, נדמה לי, דייוידסון – אני מכירה אותם דרך "The World Well Lost" של רורטי – שמדברים בשפה שונה לגמרי משלנו, לחלוטין לא בת-תרגום לשלנו, ושלפיכך לא נוכל כלל אף לזהות את הדיבור שלהם כשפה. (השווי לדולפינים במדריך הטרמפיסט לגלקסיה שניסו לומר למין האנושי בשפתם שהעולם עומד להיחרב, והמין האנושי פירש בטעות את הדיבור שלהם בתור אוסף מגניב של תעלולי קרקס, ונדפק.))

3.2.
אפשר גם בניסוח פסאודו-זני: איפה הדיבור האמיתי אפשרי? אם אנחנו חושבים באותו אופן, מה הטעם לדבר? אם אנחנו חושבים באופנים שונים, על מה יש לנו לדבר?

3.3.
אם כן: הדיבור של הנמען ששונה לחלוטין מהדיבור של המוען, הדיבור של הנמען שמתאחד לחלוטין עם הדיבור של המוען, מביאים אל השתיקה או אל המונולוגיות.

אם כן: בשביל דיאלוג דרוש גבול. הדיבור של הנמען צריך להיות דומה מספיק לדיבור של המוען אבל לא דומה מדי.
אם כן: איפה הגבול?

4.
אותו דבר מזוית אחרת:
מה קובע גבולות של שיח, של לשון? לפי באחטין (שבקורס ×”"מבוא לתורת הספרות" בתל-אביב משייכים אותו במסוייג אל תיאורטיקני-הספרות המרקיסיסטיים) אלו התנאים האידיאולוגיים, הכלכליים, החברתיים, המגדריים –התנאים הממשיים, בקיצור. השיח, מדגיש באחטין, הוא תופעה חברתית, אולי התופעה החברתית בהא הידיעה; מכלול התנאים החברתיים משפיעים עליו ומתבטאים בו.

"כל רגע היסטורי נתון, כל מסכת חיים אידיאולוגית-מילולית של כל דור, כל שכבה חברתית – יש להם לשון משלהם; יתר-על-כן, כל גיל יש לו, לאמיתו של דבר, לשון משלו, מילון משלו, מערכת הטעמות מיוחדת לו, וכל אלו משתנים לפי השכבה החברתית, המוסד החינוכי (לשונו של פרח הקצונה, של תלמיד הגימנסיה, של תלמיד בית הספר הריאלי – כל אלו לשונות שונות) ואף לפי גורמים מרבדים אחרים. כל אלו לשונות בעלות איפיון חברתי, ואחת היא מה היקפו של החוג החברתי שהן שייכות לו. בתור תחום חברתי של לשון אפשר להעלות על הדעת אפילו ×–‘רגון של משפחה אחת, כגון לשונם של בני משפחת אירטנטייב אצל טולסטוי, עם מילונם המיוחד ועם מערכת ההטעמות האופיינית להם." ("הדיבר ברומן", עמ‘ 82-83.)

4.1.
אבל למה לעצור כאן? לבני משפחת אירטנטייב יש לשון הנבדלת מלשונם של כל שאר האנשים בעולם, בסדר; אבל איך ייתכן שלכל בני משפחת אירטנטייב יש את אותה לשון, כאשר אחד מהם הוא אולי (האפשרות היפותטית, אני לא מכירה את האירטנטייבים) נער בגיל ההתבגרות, תלמיד הגימנסיה, ואביו קצין פטרבורגי בדימוס בגיל העמידה, ואימו אישה מבוגרת שחונכה על ידי אומנת צרפתייה באחוזה ליד מוסקבה? ודאי יש, כדברי באחטין, מילון מסויים ומערכת הטעמות מסויימת המשותפים להם (כפי שמילון מסויים והטעמות מסויימות משותפים לכל דוברי הרוסית), אבל ודאי יש גם מילון מסויים ומערכת הטעמות מסויימות שאינם משותפים להם. הבן הצעיר ההיפותטי למשפחת אירטנטייב מדבר, אם כן, לשון השונה מלשונו של כל אדם אחר בעולם.

משמע: הלשון שהיא חברתית כל-כולה הופכת, דווקא משום כך, דווקא משום שהיא משקפת את החברה כל-כולה, ללשון פרטית. (אל תשווי לויטגנשטיין בינתיים, אם אפשר. נעשה את זה בחלק השני.)

4.2.
ניסוח אחר (שוב בסוג של המשך לאותו פוסט של איתמר): אנחנו מדברים על השיח, ועל האופן שבו הוא מכתיב את הדברים שאפשר לדבר עליהם, את האופן שאפשר לדבר עליהם, את העמדות שאפשר להביע. אבל איפה השיח הזה מתקיים, והרי אין שני אנשים שמדברים את אותו שיח? ("הקאנון הספרותי" והאופן שבו הוא מכתיב לנו מה נקרא או על מה נדבר: מילא שאין שני אנשים שקראו בדיוק את אותם ספרים קאנוניים, האם יש שני אנשים שמחשיבים בדיוק את אותם ספרים כשייכים לקאנון?)

4.3.
התשובה, בניסוח ×–×” של השאלה, נדמית אולי פשוטה: השיח המשותף הוא קבוצת-החיתוך של השיחים של כל הדוברים. ("נדבר על הספרים שכולנו קראנו". – הקאנון בתור קבוצת החיתוך של הספרים שכולנו קראנו. – אם ×›×™, כמובן, ×–×” לא כך.) השיח של משפחת אורטנטייב הוא הלשון וההטעמות המשותפים לבני משפחת אורטנטייב, השיח של תלמידי הגימנסיה הוא הלשון וההטעמות המשותפים לתלמידי הגימנסיה, ואורטנטייב הצעיר מסוגל לדבר גם בזה וגם בזה. (השווי לסובייקט של אלתוסר המפזז בין אידיאולוגיות שונות, אם את מוכרחה.)

4.4.
זו תשובה פשוטה, אבל לא מספקת. בגסות אפשר לומר שאף פעם לא יודעים מה קבוצת החיתוך, אלו ספרים כולנו קראנו. בפחות גסות אפשר לומר שיש כאן בעיית ביצה ותרנגולת. השיח קובע את מה שאנחנו יכולים לדבר עליו (בתוך הקבוצה הספציפית הזאת), אבל מה שאנחנו יכולים לדבר עליו (בתוך הקבוצה הספציפית הזאת) נקבע על ידי השיח, ואיך, אם כן, נקבע השיח? בניסוח אחר אפשר לומר שכפי שמדגיש באחטין, החיתוך הוא בלתי-אפשרי, כיוון שבאותו דיבור עצמו מתבטאים בהכרח כל הדיברים, כל השיחים שהדובר משתייך אליהם. איך קובעים, אם כן, האם דובר ספציפי שייך לשיח או לא? (איך יודעים האם תלמידי הגימנסיה ילעגו לאורטנטייב הצעיר על הטעמותיו המוזרות?) איך בכלל מבינים משהו שאמר מישהו אחר, שהרי הוא תמיד מדבר שפה אחרת?

.4.1.
כלומר: איך הנוסע ההוא באוטובוס שמנהל שיחה עם מכרה מזדמנת במושב הסמוך מסוגל לדבר איתה בכלל בלי לקבל לפני כן בלוק אקספוזיציה בלזאקי ארוך עד אין קץ על כל התנאים החברתיים, מגדריים, לאומיים, כלכליים, השכלתיים, אידיאולוגיים, ספרותיים ואישיים שבראו את השיח שלה? איך הוא מסוגל להבין באיזו לשון (באילו לשונות) היא מדברת, בלי לקבל את האקספוזיציה הזאת, או לדבר איתה בלי להבין באיזו לשון (באילו לשונות) היא מדברת? – טוב (אני שומעת את הנמענת המדומיינת שלי אומרת), בדיוק בגלל ×–×” השיחה עם מכרים באוטובוס היא בדרך כלל שיחה סתמית, לא דיבור אמיתי (דיאלוג אמיתי). אבל האם אי פעם אפשר לקבל את כל האקספוזיציה הרלוונטית על מישהו אחר, לתרגם בשלמות את הלשון של מישהו אחר ללשון שלך (שוב, השווי החייזרים של דייוידסון)? מה מידת אפשרות התרגום הדרושה כדי שהדיבור הדיאלוגי יהפוך להיות אפשרי? איפה הגבול?

4.5.
אולי זה עדיין נראה כמו עניין טריוויאלי שאני מסבכת לשווא. אולי כל הפוסט הזה נראה כמו עניין טריוויאלי שאני מסבכת לשווא. לא יודעת. לי הוא לא טריוויאלי, לי נדמה לאחרונה שאני נתקלת בחמקמקותו של הגבול הבאחטיני (בשלוש דמויותיו אלו, ובכמה אחרות) שוב ושוב בכל אשר אפנה. אבל אולי זו בעייה שלי. (המחשות בצבעים עליזים, עם הרחבות, רגרסיות, דיגרסיות ואפולוגיות נבחרות אחרות, אמורות אולי להתגבב בפוסט המשך מתישהו בקרוב.)

נ.ב.
וחוץ מזה, אם אתם אוהבים את באחטין (גם אם לא), לכו לראות את "אין נופים אבודים" של רות קנר, שהוא חתיכת אפוס תיאטרון פוליטי דיאלוגי בשלמות, קרנבלי גם, מעתיק נשימה, מעולה עד כאב (באמת), שהייתי כותבת עליו במקום את הפוסט הזה לולא האינסטינקט המבורך לא לפרוט למילים הפעם, אם אפשר. סוזן דלל, רק שבוע הבא נדמה לי, 110 שקל, 70 לסטודנטים שביניכם.

In short, I do but speak the truth when I say that these two lives of Graham and Paulina were blessed, like that of Jacob’s favoured son, with “blessings of Heaven above, blessings of the deep that lies under”. It was so, for God saw that it was good.

But it is not so for all. What then? His will be done, as done it surely will be, whether we humble ourselves to resignation or not.

[Charlotte Bronte, Villette, Chapters 37-38, p. 409-410]

וילט הוא ספר איום ונורא. באמת. בכמה מובנים. שבעת המאמרים שקראתי עליו בימים האחרונים, שמתגודדים סביב ברכיה השלגיות הגרומות של לוסי סנואו, הגיבורה והמספרת שלו, כמו להקה של גמדי-דיסני חמודים ופטפטניים וגסים במקצת, שבעת המאמרים האלו מדברים לא מעט על ×” unheimliche, המאוים הפרוידיאני; ואכן, אני לא חושבת שקראתי אי פעם משהו שעורר בי תחושת מחנק פיזית כל כך כמו קטעים מסויימים בוילט. אבל ×–×” יותר מזה. וילט הוא איום ונורא כמו שהאל הוא נורא ורצונו הוא איום – האל של לוסי סנואו, זאת אומרת. אין לי מושג מה גרם לי לחשוב שאני אהיה מסוגלת לכתוב עליו סמינר. הכל סבוך מדי, אחד מדי, כל דבר שאפשר להצביע עליו קשור קשר הדוק מדי לכל דבר אחר, והאחד ×”×–×” שעומד במרכז הסבך ובשוליו, האחד שמרחף על פני התוהו – ווילט הוא חתיכת תוהו – האחד ×”×–×” הוא יותר מדי לא בר-דיבור, הוא יותר מדי העניין עצמו. אין לי בכלל איך לגשת לזה אקדמית. תיכף נראה אם יש לי איך לגשת לזה לא אקדמית, אם אני יכולה, למשל, לכתוב על ×–×” פוסט.

על מה וילט?

מתישהו בתיכון אולי קראתם, בטח קראתן, את ×’'יין אייר, הרומן הראשון של ברונטה, שוילט הוא הרומן האחרון שלה. יש בג'יין אייר גיבורה לא-יפה וחכמה וגאה ושקטה וחיוורת ועצמאית ומתפרנסת מהוראה ובודדה בעולם, ויש שם גיבור מבוגר מכוער וכריזמטי ואימפולסיבי וגברי שטרגדיית נעורים הותירה עליו חותם לא סימפטי, ויש גם עוד גיבור צעיר יפהפה ונדיב ומקסים ואכזרי וקר כקרח, ויש סיפור בגוף ראשון מפי הגיבורה שמתמקד תחילה בילדות שלה, ואז מדלג קדימה, ומתמקד במערכות היחסים עם הגיבורים, ונגמר עם הגיבור המבוגר. ובכן – בוילט הכל, אפיון הדמויות המרכזיות והיחסים ביניהם ומבנה העלילה ואופי הסיפר, הכל בו-זמנית דומה להחריד ושונה לגמרי. וילט עושה לג'יין אייר את מה שהפרק האחרון של ×—×™×™ פאי עושה לכל הפרקים שקדמו לו: הכל נשאר נכון במובן מסוים, אפילו מדויק במובן מסוים, אבל פתאום מתוך משמעות אחרת לגמרי ומחרידה, כשכל מיני חריקות זעירות, בעיות זעירות, סדקים זעירים, שרפרפו בחמקנות בשולי שדה הראייה שלך, כמו המוצרים במכולת ההיא בארץ המראה, מתרחבים לפתע כמו רעידת אדמה יפנית, קורעים פתאום את התמונה החיצונית וחושפים מתחתיה, במבנה העומק, תמונה אחרת לגמרי ומעוררת אימה; אימה שנובעת, לפחות בחלקה, מההבנה שבעצם כל הזמן חשת בשולי שדה-הראייה שלך שזה שם ושזו האמת; אימה שנובעת, לפחות בחלקה, מההכרה בכך שהתגובה שלך לחשיפה היתה לא הפתעה, אלא זיהוי. הזיהוי ×”×–×” הוא כבר די מרגש ואיום-ונורא כשלעצמו. אבל העניין הוא שמה שנחשף ב"וילט" הוא לא רק "×’'יין אייר"; הוא לא רק הרומן הרומנטי; אלא, במובן מסוים, כל רומן, כל ספרות, ואפילו יותר מזה.

על מה וילט?

במובן מסויים וילט הוא על פנים וחוץ, ועל הבעייתיות או המדומיינות של ההבדל ביניהם. ההבדל בין פנים וחוץ פירושו, למשל, ההבדל בין פעולה ורפלקסיה (ששטרנברג מדבר עליו), ההבדל בין עלילה לסיפר ובין דמות ומספרת, ההבדל בין להיות בתוך משהו לבין להסתכל-לדבר עליו. ההבדל ×”×–×” מיטשטש בוילט בכמה דרכים. בתור דמות/פועלת, לוסי סנואו היא דווקא מספרת/רפלקטורית: לעולם לא שייכת, לעולם לא במרכז, כמעט לעולם לא ההמלט של המחזות שהיא משתתפת בהם ולרוב אפילו לא attendant lord – לוסי היא ההתגלמות העליונה של דמות הצופה-מבחוץ, עד כאב צופה-מבחוץ, כמו פרופרוק ויותר מפרופרוק, לא-קונבנציונלית מכל בחינה בדיוק מספיק כדי לרחף לא-מוגדרת בשוליים, לעתים קרובות לא-מובחנת וכמעט אף פעם לא נשפטת נכונה בידי אחרים ( inoffensive shadow בעיני גרהם, הגיבור הצעיר של הרומן), פסיבית כל-כך לעתים קרובות כל-כך עד שבא לך (לי) לצרוח, ללא הרף שופטת אחרים ואת עצמה, לעולם לא מעזה לשחק בכל הקלפים שלה, לעולם לא אומרת עד הסוף את כל מה שהיא יודעת ומרגישה. בתור מספרת/רפלקטורית, לוסי היא דווקא דמות/פועלת: מאופיינת מאוד, מודעת מאוד, משתמשת באופן בוטה ומבריק ומודע ולעתים אפילו מעורטל בכל תחבולה נאראטיבית מהטקסטבוק – כולל התייחסות לסיטואציה שבה היא כותבת, כולל שינויים פתאומיים של קצב ומיקוד, כולל פתיחת פערים במקומות מכריעים, לעתים אגב פנייה מפורשת, שלא לומר מתגרה, אל הקורא כדי שימלא אותם ולעתים באופן שכמעט אין להבחין בו, כולל תעלולים קטנים וגדולים ברצף הכרונולוגי, כולל אזכור כמו אגבי של לא מעט מהפרטים ×”×›×™ מכריעים במה שהיא כן מספרת במפורש, כולל משחקים מורכבים בנקודת התצפית המשולבת עם האני-החווה; היא מנהלת דיאלוג תמידי ומפורש ומורכב עם הקורא, דיאלוג שהקורא צריך להישאר אקטיבי וממוקד מאוד כדי לא לנשור ממנו, דיאלוג שהוא הדיאלוג היחיד שהוא זוכה לנהל, והיא ללא הרף שופטת אחרים ואת עצמה, לעולם לא נאלצת לשחק בכל הקלפים שלה, לעולם לא אומרת עד הסוף את כל מה שהיא יודעת ומרגישה. הכפילות הזאת חודרת עד לפרטים הקטנים ביותר. כמה מהאירועים המכריעים ביותר בחייה של לוסי הדמות מתרחשים בשעת סערה, בפרט סערה בים; כמה מהמטאפורות המרכזיות ביותר בעולם הדימויים של לוסי המספרת הן מטאפורות של סערה, בפרט סערה בים. העניין הוא לא רק הוירטואוזיות המושלמת של ההארה ההדדית, האפיון ההדדי, של לוסי כדמות ולוסי המספרת זו על ידי זו. מספרים שהם גם דמויות, מה שנקרא מספרים-בגוף-ראשון, יש הרי כמו זבל, ולא חסרים גם מקרים שבהם שני הצדדים של המטבע מאירים ×–×” את ×–×” בצורה פחות או יותר מעולה (למשל הומברט הומברט, באדי גלאס, ×’'ייקוב הורנר וכיוצאים בזה). העניין הוא שכאן אין שני צדדים, אין מטבע; יש רק את השוליים, את הגבול, את הפנימחוץ. העניין הוא שאותן תכונות עצמן, התכונות המובהקות והייחודיות והאופייניות מאוד של לוסי, שמתבטאות גם כאן וגם כאן, הופכות את לוסי, מזוית-הראיה של הפנים, לדמות שהקורא לא יכול אלא להתנשא עליה, עלובת חיים כמעט צ'כובית, לא-מהימנה במובהק, ואילו מזוית הראיה של החוץ, למספרת שהקורא לא יכול אלא להרגיש נחות לעומתה, מתוחכמת לעילא, מהימנה במובהק (במובן הבות'×™, כלומר, מספרת שהקורא מוצא את עצמו מזהה אותה עם המחברת המובלעת); וכיוון שלוסי המספרת היא-היא לוסי הדמות (למרות שלוסי כותבת לעת זקנה, ×–×” לא המקרה של פיפ-הגיבור הצעיר והמעצבן ופיפ-המספר המבוגר והצדקני מ"תקוות גדולות", למשל), הרי שהיא לוכדת את הקורא בתווך, לכוד ומעוך בין הפטיש לסדן. ומכאן המחנק.  בגלל שהגבול הבסיסי מיטשטש, בגלל שהדמות מסרבת להיות כהלכה בפנים, והמחברת-המובלעת מסרבת להיות כהלכה בחוץ, הקוראת לא יכולה לשמור על העמדה המוכרת והנוחה שבשבילה היא התכנסה עד הלום, שילמה ממיטב כספה והתכרבלה במיטה בלילה עם ספר בנקודת הפנימחוץ של ×—×™×™×” שלה, העמדה האסתטית של עניין נטול אינטרס, של הזדהות, של כאילו-בפנים ממקום בטוח מהיציע-בחוץ.

על מה וילט?

במובן מסוים וילט הוא על עובדות ושיפוט, או אמת ופרשנות, ועל הבעייתיות או המדומיינות של ההבדל ביניהם. במאמרים על סוגיית המהימנות של מספרים נוטים להבדיל בין אי מהימנות עובדתית לאי מהימנות שיפוטית או נורמטיבית (יש שמבדילים גם בין שתי אלו). אבל העניין הוא שכשם שהמחבר המובלע, בתור האלוהים של העולם המיוצג, קובע את תוכן העולם המיוצג ואת הטופוגרפיה שלו, אילו מהמימדים האפשריים, ההיבטים האפשריים, קלאסטרי-התכונות האפשריים של עולמות יאפיינו את העולם ×”×–×” ואילו יישארו לא-קיימים או נתונים לקונבנציה (יש עולמות שיש להם חוקי פיזיקה, ויש עולמות שאין להם; יותר מזה: יש עולמות שבהם אנשים מאופיינים באמצעות דרך הדיבור שלהם ועולמות שלא, עולמות שבהם אנשים מאופיינים באמצעות כושר הזיכרון שלהם ועולמות שלא), ממש כך ובתוך כך הוא גם קובע את תוכן גבולות האמת בעולם ואת הטופוגרפיה שלהם, הוא קובע מה אפשר לדעת בודאות, כלומר, מהן העובדות – ×›×™ הגבול בין אמת ושיפוט הוא, בסך הכל, עניין גמיש. כשג'יין אייר אומרת שהיא אוהבת את רוצ'סטר, זו טענה עובדתית, שיכולה להיות נכונה או לא נכונה, תלוי אם המספרת מהימנה או לא (במקרה ×–×” היא כן), טענה בעלת רפרנט על אובייקטים בעולם. כשג'ון דוול, המספר של "החייל הטוב", אומר שהוא אוהב את אשתו, זו פרשנות, המשגה אפשרית אחת, שיכולה להיות מוצלחת יותר או פחות, של כאוס נטול-שם של דברים הרוחשים מתחת. כשלוסי סנואו, פעם אחת ויחידה – בסוגריים, כמובן, ותוך התייחסות מפורשת לשתי עובדות-הסיפר האלו, כמובן – אחרי (ולפני) הרבה מאוד התייחסות ושיפוטים אחרים, נקודתיים יותר, של גרהם ושל אירועים עם גרהם ושל רגשותיה החיוביים והשליליים החזקים באירועים האלו, אומרת –

(once, for all, in this parenthesis, I disclaim, with the utmost scorn, every sneaking suspicion of what are called “warmer feelings”: women do not entertain these “warmer feelings” when […] to do so would be to commit a mortal absurdity: nobody ever launches into Love unless he has seen or dreamed the rising of Hope’s star over Love’s troubled waters)

[Villette, Chapter 23, p. 237]

האם זו טענה עובדתית מוטעית, שמעידה על אי-המהימנות של לוסי, על הכחשה של עובדה, כפי שטוענים בחדווה שבעת המאמרים שלי? האם זו פרשנות אפשרית אחת, או ליתר דיוק, סירוב לפרשנות אפשרית אחת, דחייה של המשגה אפשרית אחת (מתבקשת מאוד, בלי ספק, באופן שכמעט אין לעמוד בפניו), כפי שחשבתי אני? אי אפשר לדעת לבטח, ובוילט כמעט אף פעם אי אפשר לדעת לבטח, מה העובדות ומה הפרשנות – בכל הנוגע לרגשות ולאופי ולזהות ולערכים; כלומר, בכל הנוגע ללב-ליבו של הרומן. שאלת הזהויות, בעיקר, כלומר איזה חלק מזהותו של אדם הוא עובדה ואיזה פרשנות, חוזרת ועולה ברומן באופנים מגוונים, ושוב ושוב אינה נענית.

אמרתי כבר שלוסי שופטת כל הזמן את עצמה ואת האחרים, כדמות וכמספרת – והשיפוטים האלו הם תמיד מורכבים, משתנים מזמן לזמן, סותרים (כל דמות היא גם חיובית וגם שלילית, גם חיובית וגם שלילית באותן תכונות עצמן), ותמיד מושפעים מיחסה של לוסי אל הדמות ומיחסה של הדמות אל לוסי, לפעמים יותר, לפעמים פחות, לפעמים קרבים לגבול העובדה, לפעמים לגבול הטעות הבוטה, אבל תמיד נסוגים אל האמצע. כל הדמויות שופטות את לוסי, לא רק כל אחת באופן אחר וסותר, אלא כל אחת בכמה אופנים סותרים המשתנים עם הזמן, מה שלא מפריע כמעט לכל אחת מהן לומר לה לפחות פעם אחת כמה קשה להבין אותה באמת. כמו כן: כל אחת מהדמויות פרט לגרהם היא בכמה אופנים מובהקים כפילה של לוסי (בעוד שגרהם הוא בהרבה אופנים מובהקים אנתיטזה שלה), וקשה לדעת כמה מתוך ×–×” הוא השלכה שלה וכמה לא; לפחות שתי סצינות מרכזיות ברומן, אם לא ארבע, עוסקות במובהק בסיטואציות של משחק תפקיד במחזה, וכמה סצינות מרכזיות אחרות עוסקות במובהק בסירוב לשחק תפקיד. אך וההמחשה הבולטת ביותר של העיסוק של וילט בשאלות של זהות ושל המורכבות שלו היא אולי בעובדה שכמות סצינות הזיהוי בוילט (כלומר, סצינות בהן מתגלה ×›×™ שתי דמויות שונות הן אותו אדם) היתה יכולה לפרנס מבחר נאה של טרגדיות יווניות או את כתביה המקובצים של ×’'יין אוסטן – נסיון היזכרות ספונטנית העלה מיד שמונה סצינות זיהוי מרכזיות – אבל המוטיב ×”×–×” הוא בתוך הכאוס הכולל כמעט בלתי מורגש.

למרות זאת, ובניגוד ללואן פלטצ'ר למשל, במאמר המעולה למדי שלה על סוגיית הזהות בוילט, אני לא חושבת שוילט הוא רומן על העדרתן של זהויות אסנציאליות, גרעיניות, "אמיתיות" – סוגייה שרדיקלית ככל שהיתה יכולה להיות באנגליה הויקטוריאנית, היא כסף די קטן במסדרונות שבהם אני וכנראה גם אתם מסתובבים. לא, הנקודה של וילט היא בדיוק העדר האפשרות לקבוע מה בזהות אסנציאלי ומה נומינאלי, מה עובדה ומה המשגה או פרשנות, וזאת כמקרה פרטי (מרכזי אמנם) של הסירוב של המחברת לקבוע את גבולות האמת הניתנת לידיעה בעולם של וילט (סירוב שמסתמל בסירוב המפורש של לוסי לסגור פערים מרכזיים מסוימים, ובסירוב העקבי שלה בעל-אלף-הפנים לספר את כל מה שהיא יודעת); סירוב שחלק יותר עקרוני ממנו הוא הקושי למצוא מרכז תימטי, לקבוע על מה בעצם הרומן (למשל עד כמה הרומן פמיניסטי – ואין ספק שהוא פמיניסטי לפחות במידה רבה מאוד, וששרלוט ברונטה היא כלת-עולם פורצת-דרך גם מבחינה זו, אבל אין גם ספק, לי לפחות, שהרומן הוא גם דברים אחרים); סירוב ששלוב באופן הדוק בכך שלוסי היא לא מהימנה ולא בלתי מהימנה ולא אולי מהימנה, אלא גם מהימנה וגם לא, וליתר דיוק, סוגיית המהימנות היא בלתי אפשרית לתשובה ובלתי רלוונטית לגביה: ×›×™ מהימנות של מספר בנקודה מסויימת, לפי הגדרתה אצל בות' וממשיכיו ×›(היעדרו) של מרחק עובדתי או פרשני של המספר מהמחבר המובלע, הרי איננה אלא דרך אחרת לומר, ×›×™ בנקודה זו ניתנת בדרך כך או אחרת לדבריו של המספר חותמת תו התקן האפיסטמולוגי על ידי המחבר, ×›×™ בנקודה זו ניתן לקורא האישור שזו האמת הסופית והמוחלטת.

באחטין מסכם את כל זה כך ("הפואטיקה של דוסטוייבסקי", עמ' 57-58):

"האיש מן המרתף" לא רק מתיך בתוכו את כל הקווים היציבים האפשריים שבדמותו בהפכו אותם למושא הרפלקסיה, אלא חסר הוא כבר קווים אלה, חסר הגדרות מדוייקות, אין מה לומר אודותיו […] הגיבור מן-המרתף מאזין לכל דיבור זר ביחס אליו, מסתכל כאילו בכל האספקלריות של התודעות הזרות, יודע את הצורות (הבבואות) האפשריות של השתברות דמותו בהן […] אך יודע הוא גם, שכל ההגדרות הללו, המשוחדות כמו גם האובייקטיוויות, אינן ממצות-מגדירות אותו, דווקא משום העובדה שהוא עצמו מודע אותן […] ואכן, המחבר באמת […]  בונה את הגיבור לא מדיבורים זרים עליו, לא מהגדרות נייטרליות, אין הוא בונה אופי, טיפוס, מזג, כלל לא דמות אובייקטית של הגיבור, אלא דווקא דיבורו של הגיבור על עצמו ועל עולמו. גיבורו של דוסטוייבסקי איננו דמות אובייקטית, אלא דיבור כבד-משקל, קול בלבד; איננו רואים אותו, אנו שומעים אותו; כל מה שאנו שומעים ויודעים, מלבד דיבורים, אינו מהותי והוא נבלע בדיבור, בתור החומר שלו, או נותר מחוצה לו כגורם מגרה ופרובוקטיבי."

ההקשר התיאורטי של באחטין בתיאור היפה ×”×–×”, שהיה יכול, נדמה לי, להתאים גם ל"וילט" מילה במילה, הוא הדיון ברומן הפוליפוני (שדוסטוייבסקי הוא בעיניו יוצרו ונציגו המובהק), כלומר, הרומן שנשמעים בו "ריבוי קולות ותודעות עצמאיים ובלתי-מתמזגים, פוליפוניה אמיתית של קולות במלוא-ערכם [שהמחבר אינו מכריע ביניהם]; לא אובייקטים של דבר המחבר, אלא גם סובייקטים של דברם-הם, שהוא משמעותי במישרין" (שם, עמ' 10). עכשיו, "וילט" הוא בהחלט לא רומן דיאלוגי; כל הקולות שנשמעים בו כפופים באופן מוחלט לקולה של לוסי; ובכל זאת האפקט החתרני שבאחטין מדבר עליו שוב ושוב, של הורדת המחבר (ואיתו הקורא) ממושבו השמימי ארצה, מהחוץ אל הפנים, מהעובדות אל הפרשנות – הוא בדיוק אותו אפקט. הפוליפוניה שבאחטין מציג בתור הסוג הגלובלי ביותר והמשובח ביותר של דיאלוגיות, היא, מכיוון אחר, גם סוג אחד, לא בהכרח המשובח ביותר, של הביטול העקרוני של המהימנות, כלומר ביטול ההיבט היודע-כל של המחבר המובלע, כלומר דרך אחת להיפטר מחלק מהאפקט המונולוגי מטעם המחבר המובלע. וילט הולך בדרך אחרת, שהיא, בכנות, יותר מרשימה ומורכבת בעיני, אולי בגלל שאף פעם לא באמת הבנתי למה באחטין מחזיק מדוסטוייבסקי כל כך דיאלוגי, כשכל הגיבורים שלו עסוקים בדיוק באותו סוג של נושאים מתוך אותו עולם מושגים ואותו להט, גם אם הם אכן לא מגיעים לאותן מסקנות (אבל נעזוב את ×–×”, זו לא תחרות והשעה כבר חמש ועשרים בבוקר) – וילט הולך בדרך אחרת, שגם פרופרוק הולך בה, ובמידת מה, גם "החייל הטוב", אבל רחוק יותר משניהם: דרך שבה הקורא מוחזק, לא זמנית אלא עקרונית, מתחת למספר, שמובהר במובהק שאינו מהימן, אבל גם אינו לא-מהימן ×›×™ אי אפשר לראות את המחבר המובלע מציץ מאחורי גבו. "וילט" הולך רחוק יותר מפרופרוק, ×›×™ הוא מעמיד בספק גם היבטים נוספים של המחבר המובלע שפרופרוק אינו מעמיד בספק, של אחדות תימטית ואפילו אסתטית.

אלתוסר, בעיסוק שלו בסובייקטים ובאידיאולוגיות ובדרך שבה הם מעניקים קיום ×–×” לזה (שהוא לאקאניאני כנראה כמעט לגמרי בנקודה ספציפית זאת, אבל לא קראתי לאקאן, אז אני אגיד אלתוסר), מדבר על הדרך שבה האידיאולוגיה, המוגדרת אצלו, נאמר, בערך בתור כל מערכת של טקסים ואמונות על העולם ועל מקומו של כל דבר בתוכו ובפרט מקומי-שלי כסובייקט, שבעיני אלתוסר תפקידה תמיד לאשר את הסדר הקיים, והיא לפיכך תמיד שקרית ותמיד מנחמת – אלתוסר מדבר על הדרך שבה האידיאולוגיה, כל אידיאולוגיה, נשענת תמיד, צומחת תמיד, סביב מושג של סובייקט-על אחד ("האחר הגדול"), האלוהים, (גם בהתגלמויות אחרות – האב, הקיסר, העם, ההתקדמות האנושית, הצדק), שהסובייקטים האחרים מוגדרים תמיד ביחס אליו, מקבלים את הסובייקטיביות שלהם ממנו, כמו ירחים מן השמש, וכמו ירחים מן השמש באופן שנותר תמיד חלקי. אני רוצה להשתמש בזה, אולי שלא לצורך, כדי להציע תזה שהיא אולי בכלל טריוויאלית. התזה היא שכל עולם מיוצג, כלומר כל נרטיב, הוא אידיאולוגיה בזעיר אנפין, שהמחבר המובלע הוא סובייקט-העל שלה, שהדמויות הן סובייקטים חלקיים רגילים שלה, כלומר נחותים מהמחבר באופן עקרוני, ושהקורא (וכאן הנקודה שפעם היתה לי מובנת מאליה ואחרי שנה של אקדמיה לקח לי זמן להבין אותה מחדש) – לא משנה עד כמה המחבר מתעלל בו במהלך הקריאה – מצוי בה תמיד, באופן עקרוני, לצידו של המחבר ומעל ומחוץ לדמויות כסובייקט-על, כל עוד אפשר, בסופו של דבר, לאתר ביצירה מחבר מובלע; סיטואציה שהוא לעולם לא זוכה לה בעולם האמיתי, ושטמונים בה, נדמה לי, חלק מרכזי מהעונג שאנחנו מוצאים בעולמות מיוצגים ובאסתטיקה של עולמות מיוצגים, ורוב הפרוורטיות של העונג ×”×–×” והאסתטיקה הזאת. להבדיל מאלתוסר, אני לא חושבת שכל אידיאולוגיה מאשרת את הסדר הקיים. אבל אין ספק שכל מיני-אידיאולוגיה שמגדירה עולם מיוצג, ובעצם, כל מיני-אידיאולוגיה אסתטית, היא מבחינת הקורא אלתוסרית לחלוטין, ושבאישור ×”×–×” של הסדר הקיים (ברומן) מצוי לב העונג והפרוורטיות של הקורא. ביצירות אמנות, עקרונית, הכל בסדר: הפקיד האפור, כפי שכותב באחטין, נועד להיות פקיד אפור ממש כפי שישו נועד למות בייסורים על הצלב וכפי שהגיבור והגיבורה נועדו לחיות ×–×” עם ×–×” באושר ועושר עד עצם היום ×”×–×”. וילט חותר תחת העונג והאסתטיקה הללו, מציג אותם ככלי הריק שהם באמת, מזכיר לקורא שלא הכל בסדר, שרוב הדברים הם ממש לא בסדר, שעל כל גרהם ופולי יש הרבה אנשים שהם לוסי – לוסי לא כאובייקט או סובייקט-חלקי אי שם למטה אלא כסובייקט ממש כמוהו, כלומר איתו, מולו, בגובה העיניים שלו ולעתים מעליו, בדיאלוג מתמיד, באותה רמה עקרונית של ידיעה, של פנימחוץ, של א-אסתטיות. ×›×›×–×”, הוא אחד הספרים החתרניים ביותר שיצא לי לקרוא, אחד הבלתי נסבלים ביותר. ×›×›×–×”, הוא ספר איום ונורא.

It was a marvelous sight; a mighty revelation.

It was a spectacle low, horrible, immoral.

[Villette, Chapter 23, p. 240]

(זהירות, מאוד תיאורטי)

לא מזמן חויתי את אחת המיני-הארות היותר מושלמות אסתטית שהיו לי אי פעם, והיחידה שהיא פסימית ואופטימית באותה מידה עצומה, שאותה אחלוק אתכם, שוד יו צ'וז טו אקספט איט.

קראתי מאמר על מספרים (narrators) וניסיתי, כרגיל, למיין את התחושה המטרידה שלי שמשהו פשוט ממש לא בסדר שם באופן בסיסי לקבוצות מסודרות יפה של בעיות נפרדות. בסוף הגעתי למסקנה שרוב הבעיות הנפרדות נובעות מזה שאני לא מצליחה להניח את נכונותו האובייקטיבית, או אפילו הדיפולטית, של המודל המקובל למערכת היחסים בין הצדדים המשתתפים באקט התקשורת הסיפורי: כלומר, המודל הסימטרי הנאה וההיררכי שבקצה העליון שלו נמצא מחבר, ואז מחבר מובלע, ואז מספר, ואז דמויות, ואז קורא מובלע, ואז קורא, בקצה התחתון. ליתר דיוק, קשה לי עם האמצע שלו, שלושת השלבים מחבר מובלע, מספר, דמויות.

במודל האובייקטיבי-הדיפולטי שלי, כלומר ×–×” שאני מפעילה בפועל בלי לחשוב על ×–×” כשאני ניגשת לקרוא, יש שם רק שתי רמות, מחבר מובלע מצד אחד ודמויות מצד שני, והמספר הוא ישות לא קשורה שיכולה להתקיים או ברמה הזאת או ברמה הזאת – ולרוב קל לגלות באיזו.
את ×–×” ידעתי כבר קודם, אבל תמיד הנחתי כמובן מאליו שכולם מקבלים בעצם את המודל שלי כשהם קוראים בפועל, ורק כשהם ניגשים לתיאוריזציה הם מדברים על מודל תלת שלבי, כסוג של הפשטה נוחה עם גוון של כיסתוח, ×›×™ ×›×›×” אפשר לדבר ביתר הכללה, על שתי קבוצות המקרים בעזרת מודל אחד, – מודל שעושה המון בעיות בלי ספק, אבל איכשהו כולם מסתדרים עם ×–×” בקלות ורק אני לא.
(קצת כמו שתמיד התייחסתי להבדלה בין המחבר המובלע למחבר, בתור הפשטה נוחה לצורכי תיאוריה וסוג של כיסתוח מפני ראיות ביוגרפיות, אבל לא הבדלה שאתה באמת עושה בתור קורא פרטי.)
ופתאום נפל לי האסימון שזה לא ככה, ושהכותבת *באמת* מחזיקה במודל התלת-שלבי, באמת קוראת בעזרתו, ושהעובדה הזאת נגררת מתוך-, למעשה לגמרי אקוויולנטית ל-, טענתה שבבדיון אקט התקשורת תמיד בדוי (ממש כמו פעולות הדמויות) לעומת דוקומנטציה שבה אקט התקשורת אינו בדוי (שוב, ממש כמו פעולות הדמויות). עד עכשיו פשוט סיננתי את הטענה הזאת באלגנטיות מהמערכת שלי, בדיוק כי מבחינתי ומבחינת המודל שלי היא לא נכונה, לא אינטואיטיבית, אין לי מושג מאיפה היא באה.
ופתאום (עכשיו הפאנץ' ליין) הבנתי מאיפה היא באה. היא באה מהנחת המוצא הלא מנוסחת שלפיה המספר, תמיד, לא יודע שהדמויות שלו בדויות (ומכאן שהוא ×—×™ באותו עולם כמוהן, להבדיל מהמחבר (/המובלע) והקורא); וליתר דיוק, שלב אחד הלאה – מההנחה המטאפיזית הלא-מנוסחת שאם אתה אומר "מישהו עשה משהו" אז ×–×” באמת; שבשביל להגיד "מישהו עשה משהו" אתה צריך לדעת או לחשוב שהמישהו אמיתי והמשהו אמיתי, או שאתה משקר ומרגע שהשקר ייחשף אף אחד לא ירצה להקשיב לך. אז אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את ×–×”, צריך שזה ×™×”×™×” מישהו אחר שמבחינתו ×–×” כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא ×–×”×” לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.
×–×” אולי נשמע טריוויאלי, אבל אבוי, ×–×” לא טריויאלי לי בכלל, ×›×™ בדיוק ב(×”× ×—×” המטאפיזית? קונבנציה מטא-לשונית?) הזאת אני לא מחזיקה ומעולם לא החזקתי – ×›×™ אין לי שום בעייה עם להגיד "מישהו עשה משהו" למרות שברור שזה מתרחש בעולם בדוי: ולכן מאז ומתמיד ×”×™×” ברור לי, מובן מאליו לי, שהמספר מודע לבדיוניות של הדמויות, אלא אם הוא אחת מהן (אפשרות נפוצה, כמובן) או אם נאמר אחרת.

(אבל במידה מסוימת אפילו אם נאמר אחרת: למשל, תמיד התייחסתי בסוג של העלמת-עין סלחנית-נבוכה להצהרות של מספרים כל-יודעים על האמיתיות של הדמויות שלהם (למשל אצל בלזאק באבא גוריו), ומצד שני, קיבלתי בשמחה ובעונג הצהרות של מספרים כל-יודעים על הבדיוניות של הדמויות שלהם (למשל אצל קונדרה בקלות הבלתי נסבלת), בעוד שאצל אנשי המודל התלת-שלבי המצב יהיה, אם אני צודקת, הפוך מבחינה זו (ומכל מיני בחינות מעניינות אחרות)).

ולכן המודל שלי הוא דו-שלבי והמספרים שלי מתפצלים דיכוטומית לכאלה שחיים בעולם של הדמויות וכאלה שלא, כלומר, למספרים-שהם-דמויות ולמספרים-שהם-המחבר-המובלע, ולכל סוג של מספר יש את אוסף התכונות הדיפולטי שלו, ולכן כל התיאוריה על בסיס המודל התלת-שלבי נראית לי מוזרה ומזוית עקומה איכשהו.

אני פשוט לא מצליחה להעביר את עוצמת ההתפעמות שלי מזה שכל כך הרבה בעיות נפרדות שהיו לי ונראו תופעתיות ונקודתיות לגמרי התבררו כנובעות מנקודת-מוצא בסיסית שונה מן היסוד, מנקודת מוצא מטאפיזית שונה לגבי הדברים שאפשר לדבר עליהם – ומזה שהצלחתי לחשוף פיסה מהמטאפיזיקה של עצמי ושל שאר העולם על ידי בחינה של בעיות תופעתיות ונקודתיות לכאורה.
ומצד שני את עוצמת הזוועה מהגילוי שאני קוראת ספרות באופן שונה עקרונית מאנשים אחרים (אם כי אולי המדגם קטן מדי), במן מרחב נרטולוגי א-אוקלידי ואולי אין לי מה לחפש בנרטולוגיה האוקלידית הרגילה.
ומצד שלישי את הסינתזה המבעיתה של התפעמות וזוועה למחשבה שאולי הכשל הכה-בסיסי הזה (=הנחת היסוד שלי שפרט לאמירת אמת ואמירת שקר יש צורה לגיטימית שלישית של אמירת בדיון שאין בה שום בעיה והדובר עומד מאחוריה בלא פחות שלמות מאשר מאחורי צורות אחרות) נובע, כמו כל כך הרבה כשלים אחרים, מזה שקראתי יותר מדי וחייתי פחות מדי בגיל המכריע, ואם כן, אז לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים.
בעעע.