מאז שהחלטתי לכתוב ספר מתח, והתחלתי לקרוא ספרי מתח, אני מגלה כל מיני דברים מרגשים. הראשון בהם היה דשייל האמט, שכתב ספרים פמיניסטיים למדי, ונתן לגיבורים שלו להיעזר בנשים בלי שום חשש, והיה בלי כל ספק ג'נטלמן למופת והייתי בהחלט רוצה לשתות איתו ויסקי בניו-יורק. השני היה שפמיניסטיות רבות בחרו את ז'אנר ספרי המתח כדי לגאול בעזרתו את הנשים שלהן מהשיממון התרבותי שאליו יועדו, שזה מפתיע, תודו. והשלישי הוא שכן ולמרות הכל, ספרי המתח רצופים סטריאוטיפים ודמויות קריקטוריות ביותר של נשים. כריסטופר רייס, שהוא סופר ספרי מתח נחשב ומאד הומו, אפילו ניסה למפות כמה מהתפקידים הרווחים עבור נשים בספרי מתח מודרניים עבור ה-daily beast. הוא עשה עבודה לא רעה. הנה, בעברית.

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

דברים רעים עלולים להתרחש כאשר סופרי מתח קשוחים כותבים נשים. קשה לקרוא לי בחור קשוח, אבל כן הצלחתי לכתוב חמישה ספרי מתח שהתקבלו היטב. עם זאת, הפרספקטיבה שלי על המין השני מוגבלת בשל המגדר שלי ומעוקמת בשל לגיונות של דמויות נשיות שחוברו ברישול, וזיהמו את הז'אנר שאני אוהב כל כך.
כאשר התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, The Moonlit Earth, שבו גיבורה נשית, הבנתי שגם אם אארח את החברות שלי לכמה ארוחות צהריים ואחקור אותן, עדיין לא יהיו לי מספיק חומרים כדי להפוך את הגיבורה שלי למשכנעת. נאלצתי לשבת ולמפות את המלכודות שלכדו את חבריי לז'אנר בבואם לנסות ולעצב סיפור שבו דמויות נשיות עושות יותר מאשר להכין קפה לבוס הבלש שלהן. סלחו לי אם כמה מהקריקטורות האלו נשמעות יותר כמו רכיבים טלוויזיונים, אבל הגבול בין עלילות מתח בפריים טיים הטלוויזיוני ובין ספרי מתח דק יותר מתמיד.
אז בבקשה. זו רשימה של הנשים שהייתי שמח לראות אותן נעלמות מדפי ספרי המתח כולם. כמה מהן ראוי להותיר לשיחות בין היוצר לאימא שלו (או הפסיכולוג שלו), וכמה מהן ראוי לזרוק מייד לפח. אני חייב אמנם להודות כי כמה מהן אפשר למצוא בעבודות קודמות שלי, אבל הריני מבטיח כי אני עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותן מכאן.

דוגמה אידיוטית.

אשת השוטר שפשוט לא מצליחה להבין. מספיק עם האישה הזאת. באמת. מספיק. היא לא מבינה את דרישות התפקיד. היא רוצה שהבעל שלה יפסיק לפענח פשעים כדי שהוא יוכל להגיע בזמן לארוחת ערב, חיפוש ביצי פסחא וכמה שעות של הדבקת בולים באלבום. היא כנראה האישה היחידה על פני כדור הארץ שמעולם לא ראתה סרט או סדרת טלוויזיה אודות חייה הקשים של מי שנשואה לשוטר. גרוע מכך, ההישנות של הקריקטורה הבכיינית והלא סימפתית הזו בכתביו של אדם מצהירה הצהרה לא נעימה אודות היוצר עצמו. אם אין כל אזכור לעבודת בילוש אמיתית בביוגרפיה של היוצר, הקוראים יניחו כי הוא אחד מהבחורים שלא מוכנים להניח את העיתון שלהם אפילו כדי להוריד את הזבל, וכך הוא ייהפך בראשם לעצלן מוחלט, ולא לאותו גיבור בלתי מובן שמרגיש בנוח יותר ברחובות המרושעים של העיר העירומה.
המתנקשת הכוסית. היא חטובה וחתולית. היא נראית כמו דוגמנית-על, אבל היא יכולה לשבור לאדם את המפרקת בין הירכיים שלה. היא פאם-פאטאל על סטרואידים, ועל פני השטח נדמה שהיא מרמזת לאמונתו של הסופר בשוויון בין המינים (אתם רואים? אישה יכולה לדחוף יד של מלשין לגורס האשפה בדיוק כמו כל גבר!). כאשר כותבים אותה כשורה היא הופכת הרבה יותר מהנה לקריאה. אבל רק לעתים רחוקות עושים זאת כשורה. לעתים קרובות יותר, את הנינג'ה הנשית הזו מביא אלינו סופר שזלל רומנים גרפיים רוב חייו. הבעיטות הגבוהות ולפיתות החנק שלה הופכים לצורה חוזרת ונשנית של מיניות שמרגשת בעיקר קוראים סטרייטים, לכמה פרקים לפחות, אבל משעממת את היתר הרבה לפני שהיא מספיקה לקפוץ מהקורה הבאה (ספוילר: יש סיפור של טראומה מינית בעברה).
הבירוקרטית קרת הלב. ייתכן שהיא שוטרת שמקפידה על החוקים משום שהיא מנסה להרשים את הגברים מלמעלה. או שהיא יועצת שמבלה את כל זמנה במרכזי מחשוב של ה-CIA. בשני המקרים, האישיות שלה דוחה והידע שלה בהליכים, בפרוטוקול ובסיפור הרקע שלה רחב מכדי שעמיתה למקצוע יחוש חיבה כלשהי כלפיה. אחרי כמה פרקים אנחנו מבינים כי התפקיד המרכזי שלה הוא להגיש קטעים גדולים של אקספוזיציה בזמן שהדמויות הגבריות מצחקקות עליה באותו אופן שבו הסופר בטח צחקק על המורה שלו למתמטיקה בכיתה ו'. היא בת-דודתה הספרותית של מפיקת הטלוויזיה שאותה מגלמת קתרין הייגל ב"אמת המכוערת" מלבד נקודת שוני אחת גדולה: הבחורים לא יכולים לעשות לה את סצינת פיזור השיער שהסופר מאמין שהיא כל כך זקוקה לה, משום שהאישיות הדוחה שלה מהווה מפתח לחקירה הנמצאת במרכז הסיפור. בשלב כלשהו היא מביעה רכות כלפי החתול שלה.
השוטרת הלסבית הייצוגית. הדרך לכתיבה גרועה רצופה לעתים קרובות בכוונות טובות. אבל מייד אחרי שהשוטרת השרירית הזאת מגלה את הנטייה המינית שלה, בערך באמצע הספר (ובכן, אם כבר שאלת, לבעלי קוראים תמי!), היא הופכת מניסיון לכתיבה פוליטיקלי קורקטית לגבר עם ציצים. היא לא נעלבת ולא רוגזת כאשר הגיבור עושה איזו דחקה על תחת של בחורה. איזו מגניבה היא, אה? אולי היא מגניבה. אבל האם היא מחוברת למציאות? לא ממש. לסבית שאין לה דעות מוצקות בנוגע לחפצון נשים היא נדירה לפחות כמו ספר של סטיבן קינג שאין בו ציטוט של שיר רוק ידוע.

אנחנו זקוקים לסופרים הקשוחים שלנו באותה מידה שאנחנו זקוקים לכל אדם שצולח את השדות הרחבים של בדיון פופולרי ובלתי מתיימר. אבל כאשר סופר רוצה לכתוב ספר מתח מנקודת מבטה של אישה, הוא צריך לעשות יותר מאשר למקם אותה בתפקיד הראשי. ולפעמים פירושו של דבר שבחורים קשוחים צריכים לחפור מעט עמוק יותר ולקבל כמה אמיתות בנוגע למין השני שיהיה להם קשה לבלוע. לצורך העניין: לרוב הנשים יש עמידות גבוהה יותר לכאב פיזי מלגברים. רוב הגברים שונאים להודות בכך, אבל ×–×” נכון. דמויות שלהן היכולת לעמוד בקשיים פיזיים משמעותיים יכולות להעמיס על גבן ספרי מתח מרגשים לפחות כמו בלשים פרטיים שפותחים כל חקירה באגרופים. 
אני בטוח כי אמיתות כאלו ימשיכו לצוף על פני השטח אם ננתץ את הסטריאוטיפים ואת המבנים הפרוידיאנים ששולטים בתאור דמיות נשיות ברומנים שנכתבו בידי גברים. וכן, אני מתכוון לתרום את חלקי בעניין.

השבוע חברת כנסת סופר מהממת אמרה את המלים הבאות: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". שזה באמת דבר שיכול לגרום לי להוציא עשן מהאזניים. אז חשבתי שיהיה נחמד למפות אותה קצת, לשים אותה בקונטקסט היסטורי, עם מאמר שקראתי לא מזמן ב-slate. המאמר נכתב ביוני השנה בארצות-הברית, ולכן הוא לא מעודכן ברמת חדשות, ומיועד לאנשים שמעורים בציבוריות האמריקאית, אז הוספתי לינקים לאתרים רלוונטיים, למתעניינים.
ובסוגריים אומר שאני לא מצליחה לגבש דיעה בנוגע לתרגום מאמרים מעניינים לסיפור האמיתי. אם מדובר בפוסט מבלוג פרטי, אני תמיד מבקשת רשות קודם, ובדרך כלל מקבלת. אבל כשמדובר במאמרים שהופיעו בעיתונים, המצב קשה יותר. מצד אחד זה לא חוקי ולא יפה לגנוב. מצד שני, אין לנו כסף לרכוש זכויות, אני חושבת שזה מועיל לדיון כשהמאמרים הם בעברית, ואני תמיד נותנת לינקים. כיוון שדעתי נעה ללא הרף בין ראוי ללא-ראוי תרגמתי את המאמר הזה ואשמח לתגובות בעניין. ועכשיו, רשות הדיבור לגברת אמנדה מרקוט.

פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות

שרה פיילין עוררה לא מעט מהומה לאחרונה בדבריה שכוונו אל הקבוצה המתנגדת להפלות Susan B. Anthony List בהם טענה כי נשים שמרניות תופסות בעלות מחודשת על הפמיניזם, וקבעה כי נשים שהן נגד זכות בחירה "מחזירות את תנועת הנשים לשורשים המקוריים שלה". אין שום סמכות מרכזית שמגבילה את השימוש במילה פמיניסטית, לכן הסיפוח שביצעה פיילין למונח פמיניסטית מעלה שאלות מטרידות: האם קיימת פמיניסטית שמרנית? האם את יכולה להיות פמיניסטית שמתנגדת לזכות האישה להפלה? האם המילה פמיניסטית אומרת משהו בכלל? האם העובדה שאת לובשת חליפת מנהלים ומשקפיים של נערה חכמה הופכת אותך מייד לפמיניסטית?
השימוש במילה פמיניסטית בכנס של נשים שמתנגדות להפלות יכול להיות מבלבל, אבל הוא לא אמור להיות כזה. אין כל סיבה אמיתית לחשוב ששרה פיילין היא פמיניסטית. היא רק ההתגלמות האחרונה בשורה ארוכה ואצילית של פמיניסטיות אנטי-פמיניטיות: נשים שמכנות את עצמן פמינסטיות אבל מתגדות לקיומה של תנועת הפמיניזם ומתארגנות בניגוד לה. פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות התפתחו בצללי הפמיניזם מאז הימים שבהם נשים רבות התעקשו נחרצות כי הן לא רוצות או זקוקות לזכות ההצבעה. וכפי שהפמיניזם השתנה במהירות מאז הימים הראשונים של הגל השני, כך גם האנטי-פמיניזם שינה את הטיעונים ואת האסטרטגיות שלו, ועבר שלושה שלבים מרכזיים.
השלב הראשון: אנטי-פמיניזם פשוט
הסמל המנהיגותי: פיליס שאפלי מפורום הנשר
דוגמאות נוספות: בוורלי להיה ו"נשים מודאגות למען אמריקה", קונאוט סי. מרשנר ו"קרן המורשת", ג'ודי בראון ו"הליגה למען החיים האמריקאיים", ג'ניס שואו קרוז.
טיעון בסיסי: אלוהים/הטבע יצר את הנשים והגברים שונים כדי שהם יוכלו למלא תפקידים שונים. הנשים צוידו במה שדרוש כדי להיות בבית, לציית לבעלים שלהן ולהקדיש את עצמן למלאכת התמיכה בגבר. כל דבר אחר הוא פגיעה במשפחה. אלו שרוצים לתת לנשים את הטוב ביותר עבורן צריכים לעודד נשים לאמץ את המתיקות ואת הכניעות כדי שיוכלו להשיג ביתר קלות  בעל אבירי.
ציטוט קלאסי: של פיליס שאפלי: "בריא מאד שנערה צעירה תירתע מהוללות בשל הפחד ממחלה כואבת וחסרת מרפא, או מסרטן צוואר הרחם, או מעקרות, או ממשהו שווה ערך כמו ללדת תינוק מת, עיוור או פגוע-מוחין (אפילו עשר שנים לאחר מכן, כשהיא כבר נשואה באושר)".
מוטיבציה: הן נבהלו מרצף הנצחונות הפמיניסטיים בשנות ה-60 וה-70 שהבטיחו את הזכות לשיוון בשכר, גישה לאמצעי מניעה ולהפלות, וגירושים ללא קלון, כמו גם ממנוסת הבהלה של הנשים אל שוק העבודה. פמיניסטיות צעירות, שאימצו מיניות שכללה תחתונים נושמים ושיער שלא נדרש זמן רב כדי לסרקו, היוו מטרה קלה למשטמה. אנטי-פמיניסטיות הצליחו לגייס תומכות בעזרת פנייה לנשים שחשו שנזנחו מחוץ למהפכה הפמיניסטית ובכך שרמזו להן כי ככל שיש יותר נשים במקום העבודה, כך לבעל שלהן יש יותר סיכוי לבגוד.
נצחונות מרכזיים: הפיכת התיקון לשוויון זכויות, יצירת התנועה המתנגדת להפלות, עצירת הסובסידיות הפדרליות לטיפול בילדים, עיכוב פעילות נוספת בנוגע לשכר שווה, הוצאת התנועה הפמיניסטית להפוגה.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: צורך כלכלי הניע יותר ויותר נשים לעבודה, ואפילו נשים שהיו עשויות לתמוך בטיעונים של האנטי-פמיניסטיות מצאו עצמן מנצלות את ההתקדמות שיצרה התנועה הפמיניסטית. סוזן פלולדי פגעה בתנועה האנטי-פמיניסטית בספרה Backlash, בו הדגימה כי רבות ממנהיגות התנועה נהנו מקריירה מקצועית ומבעל שחלק איתן את מטלות הבית, בת בעת שאותן נשים דיברו נגד הענקת הטבות דומות לנשים אחרות.

שלב שני: אנטי-פמיניזם עצמאי
סמל מנהיגותי: קמיל פגליה.
דוגמאות אחרות: כריסטינה הוף-סאמרס, וונדי מקאלרוי, קת'לין פרקר, הת'ר מקדונלד.
טיעון בסיסי: העבודה החשובה של הפמיניזם כבר נעשתה, ומה שנותר מהתנועה קיים רק לכדי לעשות דמוניזציה לגברים ולרוח המינית מעוררת יראת-הכבוד שלהם.
ציטוט קלאסי: של קמיל פגליה: "אנחנו חייבות לקבל את העובדה כי חלק מההתרגשות במין נובעת מהסכנה במין. אפשר לגבור עלינו".
מוטיבציה: בשנות ה-80 וה-90 העלתה התנועה הפמיניסטית הילוך והחלה להילחם באלימות מינית ובאלימות בתוך המשפחה. פמיניסטיות עצמאיות ראו במקרי מבחן כמו מצעדים להשבת השליטה בלילה, המקרה של קלרנס תומס, פריחת המדיניות נגד הטרדה מינית והופעת הביטוי "date rape", כלא יותר מהדגמה לכך שהפמיניסטיות מאותתות לנשים שהן אמורות להיות פרחים מוגנים, כאלו שלא מסוגלות להתמודד עם וולגריות מאיימת ורמזים מרגשים לאלימות שמבטאים את הרוח הגברית האמיתית.
נצחונות מרכזיים: יצירת מסגרת תרבותית וחוקית שהקשתה על הגשת תביעות נגד אונס, שכנוע הציבור כי רוב מקרי האונס שבוצעו בידי מכרים היו לא יותר מאשר סקס גרוע שעליו התחרטו הנשים מאוחר יותר, הפיכת השם אנדריאה דבורקין לפאנצ'ליין.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: הופעת הגל השלישי של הפמיניזם, פמיניזם בעד מין, בחורות ששרות במצעדים "אני אוהבת להזדיין", ובסופו של דבר בלוגריות פמיניסטית צעירות ומעודכנות, הקשו על הפמיניסטיות 'העצמאיות' להמשיך ולטעון כי פמיניזם הוא ממותה שעירה ושונאת סקס שמשתמשת בתקיפה מינית ובהטרדה ככר ניגוח בגברים. תנועת הלהט"בים, שהייתה לחלוטין בעד סקס, התאימה יותר לפמיניזם המיינסטרימי. המכתבים הרשמיים של קמיל פגליה, שהפכו יותר ויותר לא קוהרנטיים, נהיו מביכים.

שלב שלישי: פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות משתפות פעולה
סמל מנהיגותי: שרה פיילין.
דוגמאות אחרות: פמיניסטיות למען החיים, פטרישיה היטון, קייטלין פלנגן, רשימת סוזן בי. אנת'וני, לאורה סטפ.
טיעון בסיסי: פמיניסטיות מהמאה ה-19 שלחמו למען זכות ההצבעה וחינוך הולם עשו עבודה מופלאה, אבל פמיניסטיות מודרניות קיימות רק כדי להכשיל נשים ולגרום להן לחשוב שהן רוצות הפלות, מיסים גבוהים יותר, מכוניות חשמליות וגישה בלתי מוגבלת לחוויות אורגזמיות.
ציטוט קלאסי: של קייטלין פלנגן: "כוחות הפמיניזם עבדו ללא הרף כדי לשחוק את הפטריארכיה, שלמרות הרשע המסתתר בה, החזיקה בדעה כי מתן ביטחון מיני לנערות צעירות הוא אחד מהסיבות המרכזיות לקיומה".
מוטיבציה: חוץ מקייטלין פלנגן, רוב הנשים האלו השכילו לקבל את העובדה ×›×™ זו צביעות להתנגד לזכות של נשים לפתח קריירה מקצועית, בעודן מחזיקות בקריירות מקצועיות. הן אוהבות את הנצחונות הפמיניסטיים שמאפשרים להן להתקבל ברצינות בעבודה שלהן, אבל מתנגדות לחידושים הפמיניסטיים שמאפשרים לכל הנשים לדחות את הנישואים ואת הולדת הילדים, או אפילו להימנע מהם לחלוטין. נדמה ×›×™ הפופולאריות של "סקס והעיר הגדולה" – סדרה שלא נכתבה או אפילו אומצה בידי שום פמיניסטית מרכזית – היא זו שהניעה אותן לפעול.
נצחונות מרכזיים: הכנסת חינוך להתנזרות לבתי הספר. יצירת סדרה חדשה שלמה של הגבלות על הפלות, שמבוססת על הנחת היסוד השגויה שנשים שעוברות הפלות לא יודעות מה הן עושות. יצירת המונח ""hook-up culture ושכנוע הציבור בכך שנשים צעירות חוות סוג מחדש ומסוכן של סקס. הפגנת בלבול בנוגע לעמדת הסופרג'יסטיות בכל הקשור לתכנון המשפחה.
מדוע הן עדיין מתחזקות: אמריקאים מעטים מסוגלים לזכור איך נראו הימים שבהם הפלות היו בלתי חוקיות ונישואים תחת איומי רובה היוו את הנורמה המקובלת. קל לאנטי-פמיניסטיות לנצל זאת כדי ליצור תמונה ורודה של כמה החיים טובים יותר אז, וקשה הרבה יותר לפמיניסטיות לשכנע את הציבור בנחיצותם של הזכויות המיניות האלו, שהושגו במאבקים קשים.
האם פמיניסטיות אמורות לחגוג את העובדה ששרה פיילין הכריזה על עצמה כפמיניסטית? במובן מסויים, כן. כל דור של אנטי-פמיניסטיות מותיר מקום נוסף לפמיניסטיות, ולפעמים פמיניסטיות אנטי-פמיניסטית מחליפות מחנה ותומכות בדברים כמו חוק לשיוויון זכויות בחינוך ותקנת לילי לדבטר. אבל כאשר נשים כמו פיילין טוענות כי הן הפמיניסטיות האמיתיות, הציבור עלול לחשוב על פמיניזם כתנועה שתומכת בנשים רק כאשר הן בנות מזל מספיק כדי להיות אימהות עצמאיות, עשירות ונשואות.