פייסבוק
זיידי סמית כתבה לפני איזה חודש כתבה מעולה שבה היא משווה בין מארק צוקרברג  האיש, כפי שהוא עולה מפרופילים שעשו עליו בעיתונות, מארק צוקרברג שמוצג בסרט "הרשת החברתית" שעשו על פייסבוק, ומפייסבוק עצמה. היא כתבה את ×–×” יפה מאד בעצמה, אז אצטט:

"אתה רוצה להיות אופטימי בנוגע לדור שלך. אתה רוצה להמשיך להיות מעודכן ולא לפחד ממה שאתה לא מבין. במלים אחרות, אם אתה חש חוסר נוחות בעולם שהדור שלך מייצר, אתה רוצה שתהיה לכך סיבה טובה. תוכניתן העל וחלוץ המציאות המדומה ×’'יירון לניר (נולד ב-1960) הוא לא מהדור שלי, אבל הוא מכיר ומבין אותנו היטב, וכתב ספר קצר ומפחיד – You Are Not a Gadget – שעולה בקנה אחד עם חוסר הנוחות שלי, אבל מגיע מעמדה של ידע אמיתי ותובנות שהן פרקטיות ופילוסופיות כאחד. לניר מתעניין באופנים שבהם אנשים "מצמצמים את עצמם" כדי להפוך את התיאור שלהם בידי המחשב למדויק יותר. 'מערכות מידע', הוא כותב, 'זקוקות למידע כדי לפעול, אבל המידע לא מייצג כראוי את המציאות'. לדעתו של לניר, אין אנלוגיה ממוחשבת מושלמת למה שאנחנו מכנים 'אדם'. בחיים, אנחנו כולנו מצהירים ×›×™ אנחנו יודעים זאת, אבל כאשר אנחנו מגיעים לרשת, קל לשכוח זאת…
לניר מבקש מאיתנו לחשוב, למשל, על הקובץ הבודד, או במקום זאת, לחשוב על עולם ללא 'קבצים' (המהדורה הראשונה של מקינטוש, שמעולם לא שווקה, הייתה חסרת קבצים). אני מודה ×›×™ ניסוי החשיבה ×”×–×” הביך אותי בערך באותה מידה שהייתי מובכת לו מישהו ×”×™×” מבקש ממני לחשוב על עולם ללא 'זמן'. ואז לחשוב על העיצובים האלו, שעליהם מחליטים לעתים כל כך קרובות ברגע האחרון, הופכים ל"מקובעים", ומשום שמדובר בתוכנה שבה משתמשים מיליונים, לעתים קרובות מדי הניסיון להתאים אותה, או לשנות אותה, הופך בלתי אפשרי. MIDI, פרוטוקול מוזיקה לא גמיש מראשית שנות ×”-80, שנועד לחבר בין רכיבים מוזיקליים שונים, כמו מקלדת ומחשב, לא לוקח בחשבון את הקו הגמיש של סופרן קולורטורה, ועדיין הוא מהווה את הבסיס לרוב המוזיקה המתכתית שאנחנו שומעים מדי יום – בטלפונים שלנו, במצעדי הפזמונים, במעליות – פשוט משום שהפך, במונחי תוכנה, לגדול מדי מכדי להיכשל, לגדול מדי מכדי להשתנות. לניר רוצה שנשים לב לתוכנה שבתוכה אנחנו 'מקובעים'. האם היא באמת ממלאת את הצרכים שלנו? או האם אנחנו מצמצמים את הצרכים שלנו כדי לשכנע את עצמנו שהתכונה אינה מוגבלת?…
בפייסבוק נדמה שצוקרברג מנסה ליצור משהו כמו נואוספירה, רשת עם מוח אחד, סביבה אחידה שבה ×–×” באמת לא משנה מי אתה, כל עוד אתה 'בוחר' (מה שאומר, בסופו של דבר, שאתה צורך). אם המטרה היא שכמה שיותר אנשים יאהבו אותך, כל מה שיוצא דופן בך מושטח. אומה אחת תחת פורמט אחד. עבור עצמנו, אנחנו אנשים מיוחדים, מתועדים בתמונות נהדרות, ולפעמים אנחנו גם קונים דברים. העובדה הזו היא מקרית עבורנו. עם זאת, הכסף מפרסום שיזרום על ראשה של פייסבוק – אם וכאשר צוקרברג יצליח לשכנע את 500 מיליון האנשים לקחת את זהות הפייסבוק שלהם איתם לכל אינטרנט – הכסף ×”×–×” חושב עלינו הפוך. עבור המפרסמים, אנחנו היכולת שלנו לקנות, שאליה מחוברות כמה תמונות אישיות ולא רלוונטיות…
תוכנה עלולה לרדד בני אדם, אבל יש לכך רמות. גם הבידיון מרדד בני אדם, אבל בידיון עשוי רע עושה זאת בצורה חמורה יותר מבידיון שעשוי טוב, ובידינו הבחירה לקרוא בידיון עשוי טוב. הרעיון של ×’'יירון לניר הוא שה'קיבעון' של ווב 2.0 יתרחש בקרוב; מתרחש; ובמידה מסויימת כבר התרחש. ומה בדיוק 'התקבע'? נדמה שחשוב להזכיר לעצמנו, בנקודה זו, ×›×™ פייסבוק, הממשק החדש והאהוב שלנו עם המציאות, תוכנן בידי סטודנט בשנה השנייה בהרווארד שהתעניין במה שמתעננינים סטודנטים בשנה שנייה בהרווארד. מהו הסטטוס של מערכת היחסים שלך? (תבחר סטטוס אחד. יכולה להיות רק תשובה אחת. אנשים צריכים לדעת). האם יש 'חיים'? (תוכיח זאת. תפרסם תמונות). האם אתה אוהב את הדברים הנכונים? (תעשה רשימה. דברים שאוהבים יכולים לכלול: סרטים, מוזיקה, ספרים וטלוויזיה, אבל לא ארכיטקטורה, רעיונות או צמחים)…
אם אנחנו לא צריכים להתמרד נגד פייסבוק? הכל בה מרודד לגודל המייסד שלה. הממשק כחול, ×›×™ מסתבר שצוקרבג עיוור לצבעים אדום-ירוק. 'כחול הוא הצבע העשיר ביותר עבורי – אני יכול לראות את כל גוני הכחול'. Poking, משום שזה מה שנערים ביישנים עושים לנערות שאיתן הם מפחדים לדבר. פרטי טריוויה אישיים, משום שמארק צוקרברג חושב שהחלפת פרטים טריוויאלים כאלו היא 'חברות'. אכן מוצר של מארק צוקרברג! התכוונו לחיות ברשת. ×–×” ×”×™×” אמור להיות יוצא דופן. ועדיין, איזה מין חיים אלו? קחו צעד לאחור מהקיר שלכם בפייסבוק: האם ×–×” לא נראה, לפתע, מעט מגוחך? החיים שלכם בפורמט ×”×–×”?"

טמבלר
זה רעיון מגניב מאד, לחשוב על האופן שבו התוכנה בה אנחנו משתמשים מסדרת את העולם שלנו. במדעי חווית המשתמש, למשל, מסתכלים על האופן שבו יש לייצר את התוכנה כך שתאפשר לנו למצוא בקלות את הדברים אותם אנחנו מחפשים ולבצע את המשימות שהביאו אותנו לפתוח את התוכנה הזו מלכתחילה (למשל, לשים כפתור 'העלה קבצים' גדול בתוכנה שנועדה לשמור קבצים ברשת). אבל מדובר כאן על משהו אחר לגמרי: על האופן שבו תת-המודע של התוכנה ומייצריה מכוון את תפיסת העולם שלנו ולא רק את האופן שבו אנחנו משתמשים בתוכנה עצמה.
ואני מייד חושבת על טמבלר, כי זו תוכנה שאני ממש אוהבת. הדבר הראשון שרואים כשפותחים אותה, זו השורה הזו, שבה מוזמנים כל המשתמשים לקשר לדברים אחרים:

 

מיהו האיש שאותו מייצרת השורה הזאת? כתב על ×–×” יפה טל מסינג (שאם אתם עדיין לא קוראים את הטמבלר שלו, אז אתם ×”×›×™ 2009): "זוכרים את לייב-×’’ורנל? ישראבלוג? בלוגר? בכל גלגול של האגו האינטרנטי נדרש חומר סיכה חברתי אחר כדי להתמודד עם השתיקה המביכה. אלכוהול, קוראים לזה בחיים האמיתיים. ככל שהרשת מתברגנת, ככל שהניכור והחרדה מהאחר מעמיקים וממציאים את עצמם מחדש, כך נדרשת יצירתיות כדי לקרב אותנו חזרה. מהו הדרינק של טמבלר? מהו ×””תירוץ”? המדיה. הסרטונים, התמונות, הציטוטים, הקישורים, ווטאבר. לפי טמבלר, האגו הווירטואלי הוא הקוּרייטוֹר החדש. כולנו אוצרים דיגיטליים. כולנו אמני אסתטיקה, פרפורמרים שיוצרים אמירה אישית מתוך השפע האינסופי (הפרטה אובססיבית של מושג הטעם".
והאוצרוּת הזאת מעוּדדת לא רק בידי השורה החשובה בדף של טמבלר אלא גם למשל באמצעות Tumblr Tuesday, שבו מוזמנים מדי שבוע כל משתמשי טמבלר להמליץ על בלוגי טמבלר שהם אוהבים. ובידי האופן שבו מעודדת התוכנה את משתמשיה לסייר בקטגוריות נושאיות, שמציגות בראש ובראשונה את בלוגי הטמבלר שהומלצו בידי אנשים אחרים. ובידי המינימליזם של דף כתיבת פוסט חדש, שכאילו אומר "אל תדבר הרבה. פשוט תראה מה שיש לך להראות". 

ראו למשל, את רמת המסובכות של עמוד כתיבת פוסט חדש בטמבלר ובוורדפרס. (הקליקו להגדלה)

אבל זה לא רק זה. אם אתה אוצר, אז מה שחשוב זה לא מי החברים שלך, או כמה חברים יש לך, כמו בפייסבוק, אלא הדברים שאליהם אתה מפנה. ולכן, בטמבלר לא תראו רשימת אגו כזו של "1,300 עוקבים" כמו בטוויטר או בפייסבוק. ולכן, העיצוב הרווח של בלוגי טמבלר (לא כולם, כמובן לא כולם) הוא נקי ופשוט ושם במרכזו את המדיה אליה מצביע הבלוגר. ומגניב מכל: בטמבלר אין סטטיסטיקה של צפיות, כמו בעמודים של פייסבוק. אנשים יכולים לאהוב פוסט שלך, כלומר יצירה ספציפית במוזיאון הממשיך להיווצר שלך, אבל אתה לא יכול לדעת כמה אנשים צפו בו, פשוט משום שאוצר טוב נמדד ברמת העניין שהוא מייצר ולא ברמת האנשים שעברו בדף שלו.

האינטרנט
כשקראתי את האופן שבו זיידי סמית מנתחת את הפייסבוק, ודרכו את האינטרנט של שנת 2010, התרעמתי למרות שהיא באמת כתבה יפה. בהתחלה חשבתי כי אני מתרעמת כי אני אוהבת את האינטרנט ולא אוהבת שמנבאים לו שחורות. ואז הבנתי שזה משהו אחר: 500 מיליון אנשים מחוברים לפייסבוק, אבל רבים מהם מחוברים גם לתוכנות או לאתרים אחרים. ואותם תוכנות או אתרים אחרים תורמים את חלקם לעיצוב תפיסת העולם של המשתמשים שלהם. חלקם פחות היום ויותר מחר, וחלקם ההיפך. פייסבוק היא אמנם המיינסטרים כרגע, אבל היא לא חזות הכל בהווה, ואין לדעת מה יהיה כוחה בעתיד. ועל כן, אין עולם אחד תחת פורמט אחד. להגיד את זה, זה בערך כמו לנתח את מהדורת החדשות של ערוץ 2 ולהסיק מכך כי כל צופי הטלוויזיה, כלומר כל העולם, לא יכולים להתעמק באייטמים שנמשכים למעלה מ-3 דקות. זה אולי מפתה מאד לחשוב ככה ונכון במידה מסויימת, אבל לא נכון מספיק.

המניפסט לכתיבה משתהה הוא נחמד בעיניי. הוא היה נחמד כשהוא נכתב, ב-2008, כשהאויב העיקרי של ההשתהות היה הציווי של גוגל לכתוב עוד ולכתוב מהר, והוא עוד יותר נחמד ב-2010, עם טוויטר ופייסבוק ואפילו טמבלר (אהוב נפשי! אני מתה על טמבלר!), עם הפיד האינסופי הזה, שאתה יכול לבהות בו שעות, וכל הזמן קורה בו משהו, מישהו אומר משהו, מישהו מגיב מישהו שם תמונה, שולח לינק למקום אחר, ואתה נסחף שם פסיבי על הנהר הלכאורה סוער הזה (וזוש כתבה על זה יפה מאד).
מצד שני, להתנגד לכך שדינמיקת הרשת משתנה לכיון טקסטים קצרים יותר מרגיש לי אנכרוניסטי. כן, אפשר לצרוך טקסטים כאלו. אפשר להתמכר לטוויטר. אפשר לרפרש את פייסבוק. אבל הרשות לגמרי נתונה. אנשים עדיין כותבים בלוגים עם פוסטים ארוכים. ונכון שפחות ופחות בארץ, אבל בעולם עדיין יש עיתונות איכותית. עדיין יש רומנים מופלאים עם מאות עמודים. שלא לדבר על סדרות טלוויזיה, הרומן החדש. ולהתנגד להתחדשות זה כמו למות.
ובכל זאת, תרגמתי אותו לעברית. תרגמתי אותו כי הרגע הזה שבו מישהו צועק: עמודו, הוא רגע חיוני, במיוחד כי הוא רגע או מספר רגעים בודדים שנמצאים מול הזרם האינסופי שפוסע לכיוון אחר. במיוחד כשהוא מתנגד לתרבות שנעה בקצב באמת משוגע.
וזה קצה אחד של המחשבה שלי על השתהות. אסור לשכוח אותה, את ההשתהות.
כשהייתי בברלין, קניתי ספר שיחות עם מרינה אברמוביץ, אמנית המיצג שהיא אולי האימא של כל אמניות המיצג (אפשר לקרוא עליה עוד בעיר האושר). בספר היא מדברת שוב ושוב על כמיהתה לעבודות long duration. כלומר, לא עבודות שנמשכות חצי שעה או שעה, כמקובל בתחום הנימוס וקוצר הקשב, או אפילו כמה שעות, כמקובל בשוליה האוונגרדיים של האמנות, אלא עבודות שנמשכות ימים על גבי ימים או שבועות על גבי שבועות. לשיטתה, העבודות האלו מסייעות בידה להעביר לקהל את הרעיון המרכזי שלה: הכי חשוב זה גוף, וגוף זה משהו שקיים בכאן ועכשיו. רק אם מתנתקים מהעולם מספיק זמן אפשר להתנתק מהשאון הכללי ולחזור להקשיב לגוף.
העבודה האחרונה של אברמוביץ היא עבודה כזו, long duration, כמו שהיא חלמה עליה. קוראים לה the artist is present, ובמהלכה יושבת מרינה במוזיאון המומה בניו-יורק. היא יושבת ליד שולחן, מוקפת באלומת אור, ומולה יש כיסא ריק. כל מי שרוצה מוזמן לשבת מולה כמה זמן שהוא רוצה, כל עוד הוא נשאר בשקט ומביט בעיניה. זה אומר שבמשך כמה חודשים היא ישבה במוזיאון מתחילת היום ועד סופו. והיא גאה בזה מאד:
The piece I'm doing now in MoMA, during museum opening times, is going to be 586 hours. Every day. 10 hours on Friday and 7.5 hours on the rest of the days! Tuesdays are closed. I think I might even have to do Tuesdays, because sometimes it's opened for disabled people.
ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה. אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות על איטיות. את ההפיכה של האיטיות למשהו שהוא ערך בפני עצמו. למשהו שהוא תנאי מקדים להיפתחות התודעה. את הרגע הזה שבו אומרים: רק אם נעמוד ונתנגד בכוונה לקצב של העולם, נתנגד לשם ההתנגדות, ונעבור את הרגע הזה ביחד, רק אז נוכל להתחיל להגיע למקומות אחרים, שעד עכשיו לא הצלחנו להגיע אליהם.
וזה הקצה השני של המחשבה שלי על השתהות: אסור להמליך אותה, את ההשתהות.
וביניהם, היא מעסיקה את מחשבתי רבות: האיטיות. ההשתהות. וכמה ממנה צריך או רצוי או כדאי ועד כמה היא חשובה כלשעצמה וכמה היא חשובה רק כהתנגדות וכמה היא תמיד רק נציגה של התנגדות לשינוי.

נתקלתי ברשת למניפסט מופלא ל-slow blogging. תרגמתי אותו ברשותו הנלהבת של כותב המניפסט, ואחר כך היו לי עוד הרבה מחשבות עליו. אבל אני לא רוצה להפריע. המחשבות האלו יתפרסמו מחר באותה השעה בדיוק.

1.
כתיבה משתהה היא דחיית המיידיות. היא אישור לכך שלא כל הדברים הראויים לקריאה נכתבים במהירות, וכי מחשבות רבות מוטב להן שיושמעו לאחר שנאפו לחלוטין ונוסחו בטמפרטורת החדר.
2.
כתיבה משתהה פירושה לכתוב מתוך מחשבה שהפוסט שלך הוא באמת חשוב, שהפיקסלים שמעניקים למלים שלך צורה הם יקרי ערך ונדירים. זו המוכנות להניח לאירועי היום-יום לחלוף מבלי להעיר עליהם. כתיבה משתהה פוסעת בקצב מכוון, ועוצרת את צעידתה עבור מקרי חירום דחופים בלבד. ואולי אפילו לא עבורם, משום שרוב מקרי החירום אינם משתהים, ומקומות בהם שולט הקצב האהוב והמרגיע עשויים להיות לנו לעזר הרב ביותר דווקא במקרים אלו.
3.
כתיבה משתהה היא האי-היטמעות בשורות השנונות ובניסוח המפתיע שמהווים את השלב המוקדם בחייהם של הרעיונות הטובים ביותר. זהו תהליך שבו זיקוקי רעיונות מבזיקים ואז מפנים את מקומם כחלק מתהליך נרחב יותר. כתיבה משתהה אינה מנציחה עצמה על הקלף השברירי והנצחי לפני שברור כי הרעיונות שלנו הם בעלי ערך מתמשך.
4.
כתיבה משתהה היא המוכנות להיוותר דומם בינות להתפרצויות וההתרגשויות היומיות שממלאות רגעים בודדים בזמן, אותן התפרצויות והתרגשויות המלהטטות במרווח הצר שמותירות הכותרות בין הבנאליות, שברון הלב המוחץ והחדווה הפסיכוטית של סוף העולם. אותו דבר שהצטערת שלא אמרת בשבוע שעבר יכול להיאמר בחודש הבא, או בשנה הבאה, ואתה תיראה רק חכם יותר.
5.
כתיבה משתהה היא התגובה והדחייה של דירוג העמוד של גוגל (Pagerank). דירוג העמוד – אותה מפלצת מכוערת-יפהפיה שעומדת מאחורי רבים מהווילונות של גוגל – קובע את רמת הסמכותיות של הבלוג שלך ואת הרלוונטיות שלו לחיפושים. אם תפרסם קודם פוסטים, אם תפרסם הרבה פוסטים, גוגל ×™×–×›×” אותך בפרס. אם תרתום את העצמי היצירתי שלך לתדירות הסמויה, תמצא עצמך מוערץ בידי גוגל; אתה תופיע במקום בו כולם מחפשים – בעמודים הראשונים של התוצאות. אם תלך בקצב שלך תגלה ×›×™ העבודה שלך לעולם אינה מופיעה בתוצאות החיפוש; אם תסרב לקבל את טובות ההנאה של דירוג העמוד, העבודה שלך תידחף כמו בידי גל גדול אל המים העמוקים של התוצאות הבלתי מובחנות. דירוג העמוד, עם המחשבה המעוותת שלו על טובת הציבור, הפך את עצמו לאויב המאיים של ההמונים, וקבע קצב שאוסר על ההתבוננות העצמית, זו שהכרחית כדי לנוע אל מעבר להווה לכיוון המורשת.
6.
כתיבה משתהה היא האשרור של המכונה כזו שמניעה את יכולת הביטוי האנושית, ולא כזו שמשמשת ככלי קיבול או כשוט מצליף. זוהי העצירה המכוונת של גלגל האוגרים שנע במהירות האור ומכתיב את חוקי הכתיבה היעילה. זוהי אכיפה של זמניוּת לא מסונכרנת, שבה איננו מקלידים מהר יותר כדי לעמוד בקצב של המחשב, שבה קצב האחזור אינו בהכרח קצב הצריכה, שבה יצירות טובות ורעות נוצרות בזמן המתאים להן.