בהתחלה שנאתי מיצגים, כמו רבים מהאנשים שאני מכירה, שמגדירים עצמם כחובבי תרבות. ואז התחלתי לקרוא את מרית בן ישראל בבלוג שלה, ומתישהו, לפני בערך שנתיים, נפגשתי איתה לשיחה לקראת כתבה שכתבתי למצית, יהי זכרו ברוך מאד. מאז, אני כבר אוהבת מיצגים ועוד יותר אוהבת את מרית.

ולמה ככה?
אם יורשה לי לצטט את עצמי מצטטת את מרית, ואני לא רואה סיבה למה שלא יורשה לי, הרי שככה היא הסבירה לי מהו מיצג:

"המיצג נולד בסוף שנות השישים, יחד עם האמנות המושגית. זה היה חלק מהמרד של אמני 'דור הפרחים' כנגד מסחור האמנות והסטגנציה הרעיונית. במקום להמשיך ולייצר 'חפצי אמנות' כמו ציורים ופסלים, הם עברו לאמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. בהמשך לכך, אפשר להגדיר את המיצג כפעולה 'אמיתית' שנגזרת מרעיון מסוים, בניגוד ל'כאילו', למימזיס של התיאטרון.
"יש את עניין התיעוד. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה ולא להפוך אותה להצגה, מבצעים כל מיצג רק פעם אחת, או פעמים בודדות. וגם תנאי הצפייה הם בדרך כלל מפוקפקים; ×–×” לא היכל התרבות. כל מיצג נחשף לכמות מאד קטנה של צופים. ובכלל, אמנות שמבוססת על רעיונות ופעולות, נעלמת ברגע שהפעולה מסתיימת… אתה לא נחשף לאירועים המתרחשים, אלא ל'תיעוד' שלהם".
""מיצגים ×–×” משעמם. את מחפשת מאפיינים – גם שעמום ×–×” מדד: אם ×–×” לא משעמם, ×–×” לא מיצג. ואני אומרת את ×–×” כרגע באופן תיאורי, לא באופן שיפוטי. ראשית, פעולה מיצגית היא לעתים קרובות סטטית או חוזרת על עצמה… החזרות האלה לא כתובות בשום ספר כללים, אבל הן מאפיינות מיצגים רבים. אני חושבת שזה קשור לחד פעמיות של המיצג. במקום להציג משהו פעמים רבות, חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב, כדי לחרוט אותה בזיכרון. וזה קשור גם לרעיון. החזרות האלה מאזנות את מהירות האור של הרעיון. וזה מחזיר אותנו שוב למוצא המיצג, למרד נגד המיסחור. ×›×™ מה ×–×” מסחרי בעצם? מסחרי ×–×” לבדר, להקסים, לפתות, לפרוט על רגשות. אמנות שדוחה את כל ×–×” חייבת להיות משעממת. וגם ×–×” מעורר התנגדות אצל הקהל. ×–×” נתפס כקוצר יד או כזלזול. אם לא טורחים לעניין אותי, למה שאטרח להקשיב?"

וההסבר הזה שינה את התפיסה שלי לגבי מיצגים. ראשית, מאותו רגע כל מיצג הפך עבורי למשחק בחיים, שזוהי התפיסה החביבה עליי בעולם כולו, כי מה נשאר לנו בחיים, אחרי שהבנו שהכל תלוי נקודת מבט וניסיון חיים, מלבד להעמיד פנים שהם משחק. שנית, הוא הבהיר לי כי שעמום הוא עניין בפני עצמו ולא תוצאת לוואי, וזה העביר את השעמום מקשת הרגשות השליליים לקשת הרגשות הניטרליים, שזה עוזר גם כדי לראות מיצגים, אבל גם לאלף רגעים אחרים בחיים.

ואיך זה קשור לספר?
ואז הגיע הספר: כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, והדגים איך תפיסת המיצג הזו עוזרת כדי לקרוא טקסטים אחרים. בספר מנתחת מרית (אני יודעת שאני אמורה לקרוא לה בן ישראל, על פי חוקי הזה, אבל תסלחו לי, כן?) את "ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן כמיצג ואף משווה אותו למיצגן ויטו אקונצ'י, שאהוב עליה, כך ניכר, ופחות אהוב עליי.
וזה מאיר עיניים, כי אהרון, הגיבור הראשי, באמת עושה שם סדרות על גבי סדרות של פעולות, שנראות הרסניות ותמוהות, ועד שלא באים ואומרים לך מיצג, אתה מתקשה לחבר בין סדרות הפעולות האלו, וכל אחת מהן נתפסת כעוד הדגמה לכך שהוא לא נורא אוהב את עצמו. ואם כבר אומרים לך מיצג, אתה קולט כמה הכל מתלכד לכדי תפיסת עולם שלמה שבמרכזה עומדת המחשבה שהרסה את שנות נעוריי: לא רק שכל אדם אחראי לגורלו, כל אדם אחראי לאופן שבו גופו מייצר את גורלו.
וזה מקסים, כי כל שרשרת ההתבוננות הזו מלאה באהבה מדבקת. גרוסמן אוהב את אהרן שמנסה בכל כוחו לשמור על הילדות שלו מבלי שתיפגע על ידי גסות המבוגרים, מרית אוהבת את האופן שבו גרוסמן משתמש במיצג כדי להדגים את ניסיונותיו העקרים של אהרון, ואתה אוהב את מרית על כך שהיא מוליכה אותך כך בין דפי "ספר הדקדוק בפנימי", שהופכים בעצם לדפי תולדות המיצג.
וזה מעורר מחשבה, כי ברגע שאתה משחרר את המיצג מהבמה ומהצופים ומתכלית ההצגה, אתה חושף את הקשר בין רעיונות לפעולות שקיים באופן יומיומי בחיים של כל אחד, וכשהקשר חשוף, גם הרעיונות וגם הפעולות יכולים להשתנות ביתר קלות.

אז לקרוא?
ברור.

ששש, החיה הנאצית מאזינה
תמר קפלנסקי כתבה פעם תזה על סיפורת הדור השני לשואה משנות השמונים ועל המאפיינים הכמו בלשיים שיש לסיפורת הזו. הטענה שלה, ולא קראתי את התזה כולה, אז אני מפרפזת פה, היא שלמרות שבשנות ה-80 כבר היה מותר לדבר על השואה די הרבה זמן, הרי שרומנים שזכו לאהדת הציבור והמבקרים, כמו "שואה שלנו" ו"חמסין וציפורים משוגעות", ממשיכים להשתמש בז'אנר המתח והבלש כדי לגלות את הסוד הגדול. כלומר, הבלש או הבלשים הם הבנים שמנסים לחזור אל המודחק, אל החיה הנאצית הכלואה במרתפי הזיכרון של ההורים שלהם ושל האומה כולה, במסווה של איזה סוד קונקרטי שמוסתר מהם בתיבת תכשיטים ספציפית.

Seien Sie ruhig, das deutsche Biest hört
עכשיו מסתבר שזה עובד גם אצל הגרמנים, לפחות במקרה של "פחד מברלין", ששייך, אם כי מקדים את זמנו בהקשר הזה, לשורה גדלה והולכת של ספרים שמנסים בעת ובעונה אחת להראות שגם הגרמנים סבלו תחת אימי המשטר וכן להבהיר שלא כולם היו נאצים, או לפחות לא כולם היו נאצים בשמחה, גם אם הבן של הסופר הצטרף להיטלריונגד (כן, נו והוא גם סיפור אמיתי, זה לא כל כך מעניין בהקשר הזה, אבל פה יש ראיון מכמיר לב עם הבן של הסופר).
הספר מספר את סיפורם של אוטו ואנה קוונגל, שאפעם לא הצטיינו באיזו מרדנות פילוסופית גדולה, אבל בנם נפל במלחמה והם מחליטים להפיץ גלויה שטנה נגד הרייך השלישי בן אלף השנים. הם מסתכנים, כמובן, כי ברור שהגסטפו יתפוס אותם, אבל לא אכפת להם כי הם רוצים לעורר תסיסה בעם. ואכן הגסטפו תופס אותם, ואני חושבת שזה לא יהיה ספוילר גדול מדי אם אומר שהם מתים בסוף.
הספר מחולק לארבעה חלקים: הקוונגלים – בו יסופר על הזוג, על שכניהם, על האווירה בברלין באותה תקופה ועל הפצת הגלויות; הגסטפו – בו יסופר על התסכול ההולך וגובר בקרב קצין הגסטפו שממונה על החקירה ומפקדיו, שלא מצליחים לתפוס את הזוג הזהיר; כפות המאזניים נוטות נגד הקוונגלים – בו יסופר על כמה מהלכים שגויים שעשו החשודים וכמה מהלכים מטומטמים שעשו הציידים ועל איך בכל זאת החשודים נתפסו; הסוף – בו יסופר על דרך החתחתים שעברו השניים מהרגע שנתפסו ועד שהגיעו לגיליוטינה.
שלושת החלקים הראשונים די דומים למה שהולך בכל הז'אנר זה. אפשר, לשם הדוגמה, לחשוב על פרק של CSI. ההקדמה, זו שלפני השיר, מספרת על הרצח. ארבעים הדקות שלאחר מכן מוקדשות לתיאור מפורט ומלא במסכי מגע של איך הציידים מפענחים את הרצח. שתי הדקות אחרונות מוקדשות לתיאור תדהמתו, אומללותו וביש המזל של הרוצח. אבל ב"לבד בברלין" יש חלק רביעי. החלק הרביעי הזה, שמשתרע על פני כ-160 עמודים, הוא עודף. הוא חורג מהז'אנר. למה הוא עושה את זה?

מתוך הקומיקס הגאוני Hipster Hitler (סליחה, לא התאפקתי)

מגפיה הממוסמרים המבהיקים של החיה הנאצית
הסיבה הראשונה היא ברורה למדי: הבנאליות של החיים תחת הרוע. הספר "לבד בברלין" הוא תעמולה. הדמויות בו שטוחות, המתח בו לא ×”×›×™ מפעים, והעלילה לא מבריקה – כל אלו סימנים לכך שפאלאדה לקח על עצמו חלק מטיהור העם הגרמני ובעיקר טיהור עצמו, אני חושדת. הוא רצה להוכיח משהו. כדי להוכיח את אותה טענת "לא יכולנו לעשות כלום נגד היטלר ושלל ארגוניו שהאזינו לכל פעם שדיברנו עם השכנה" הוא חייב להמשיך ולתאר גם את סבלם של בני הזוג קוונגל בגסטפו. כך הוא מראה באמת שגם הגרמנים סבלו.
אבל הוא מתעקש על זה. הוא מפרט את זה. הוא לא מניח לזה. זמן לדוגמה: "הנשים פלטו צעקה מתוך זעזוע, כי במרתף הגוויות האמיתי הזה שכבו גברים ונשים, כולם עירומים כביום היוולדם. הם שכבו בפנים מרוסקות, עם צלקות דמיות שנגרמו על ידי הצלפות, איברים מעוותים, מכוסים דם קרוש ולכלוך. איש לא טרח לעצום את עיניהם, הם לטשו עיניים במותם, ואחרים נראו כאילו הם ממצמצים בערמומיות, כאילו הם סקרנים ושמחים שמצרפים אליהם עוד בן אדם" (עמ' 531-532).
וזו פסקה אחת. יש עוד ועוד ועוד כאלה. על שיטות החקירה. על התאים. על האוכל. על הבגדים. על האנשים. על התליין. על הרופא. על מפקד בית הסוהר. זה לא נגמר. ואני קוראת את זה ואני מתחילה להרגיש תחושה מוכרת בגוף. כזאת של גועל מתקתק. וככל שאני קוראת, אני מרגישה אותה עוד יותר. ואני לא מבינה למה בכלל אני ממשיכה לקרוא. ואז זה נקלט: אני מרגישה כמו בזמן שקראתי את קצטניק, או את יז'י קושינסקי, או את חוברות "עדות" עם עדויות מהמחנות, או את משפט אייכמן.
החלק הרביעי לא מדבר יותר על הבאנאליות של הרוע, גם אם הוא מתכוון לעשות זאת. החלק הרביעי מדגים את הבאנאליות של ההתענגות על הרוע. כי לא משנה אם אתה ישראלי בשנות השמונים או גרמני בשנות החמישים, משהו בך מתענג על מגפיים ממוסמרים שפוגעים בעור החשוף, על גוף צנום רועד מקור ששוכב על דרגש, על כוס קוניאק שנשברת על ראשו הקודח מחום של האסיר למצהלות השמחה של הקצינים (אני יכולה להמשיך ככה לנצח, זה כיף נורא). יש לזה סיבה פסיכו-תרבותית די ברורה: הרבה יותר קל להתענג על מה שאסור. את זה יודעת כל אישה שעברה סדנת העצמה נשית שבה הסבירו לה בלי מבוכה ובלי צחקוקים שהיא בסדר גם כשהיא מפנטזת על זה שיאנסו אותה.
וזה היה מגניב אם אפשר היה לנצל את זה למוצרי תרבות מפורשים: ספרים או סרטים שבהם יראו גרמנים מכים, או לבנים מתעללים באפריקאים עם יהלומים או שיעים וסונים רבים ממש. בלי מסווה של עלילה או הסבר. רק הההתענגות על הרוע, עירומה ומפורשת. אבל הבעיה היא שזה חייב להיות מוסתר, זה חייב להתחבא בתוך מוצר לגיטימי: בכתבת עיתון עם פירוט של אונס, בכתבה בטלוויזיה שבה מראים שוב ושוב את התמונה של עדן אברג'יל, בספרים על השואה. ואלו, איך לומר, כבר קצת באנאליים.