"פרקליט אנונימי", מאת ג'רמי בלקמן, בהוצאת כתר (מהספרייה של ההם, עכשיו זמינה, רוצו, רוצו, רוצו!) עוסק, על פני השטח, בקפיטליזם דורסני. אתם מכירים את הז'אנר. עורך דין או רואה חשבון או הייטקיסט או כל אחד שיכול להרוויח גזיליון דולר לשעה, שנהיה מטורף קצת מרוב כסף ושררה, שמח כי המשרד שלו גדול בחצי מטר מרובע מזה של יריבו למשרת השותפות, ואיבד כל קשר עם הילדים שלו, עם אשתו, או עם כל דבר אנושי שיש לו צרכים שאי אפשר לחייב את הלקוחות עליהם.
לא היה צריך את ג'רמי בלקמן כדי להביא את העדות הזאת. ברט איסטון אליס עשה את זה בפסיכופת אמריקאי בצורה הרבה יותר קיצונית, ולכולם כבר ברור שהקפיטליזם יכול להרוג. סטפן קינג כבר הבהיר כמה עורכי דין הם חארות. חיי המשרד, ומירוץ העכברים המשוגע שמוביל את האדם לבלות 99 אחוז מהזמן שלו בקיוביקל, כבר נשחטו בדילברט ובהמשרד.
אבל זהו רק צד אחד של הסיפור. בצד השני של הסיפור יושבת האינטרנט. כי פרקליט אנונימי הוא גם שם הבלוג שכתב ג'רמי בלקמן האמיתי, כשעוד היה סטודנט למשפטים בייל. הוא כנראה רצה לברוח קצת מהמירוץ, אז הוא המציא דמות של עורך דין שמגייס את הסטאז'רים בחברת עורכי דין אימתנית. הדמות שלו הייתה קיצונית כמו דמות מדומיינת ומושכת כמו כל דמות קיצונית אמינה. כמו שקורה באינטרנט, אנשים הגיעו לבלוג, והאמינו לו. כמו שקורה בבלוג, אנשים התחילו לכתוב לג'רמי בלקמן כאילו הוא באמת הפרקליט האנונימי. יחד עם האנשים הגיע הפרסום, ויחד עם הפרסום הגיעו ההצעות מסוכנים ספרותיים. וכך הפך הבלוג לספר. ואחריו הגיע גם הבלוג של ג'רמי בלקמן המחבר.
אדם אחר יכול ×”×™×” לזנוח את האינטרנט ולכתוב פשוט ספר מאת פרקליט אנונימי. אבל בלקמן החליט החלטה נבונה מאד והשאיר את האינטרנט בתוך הספר.  בניגוד לנסיונות מלאכותיים לכתוב "על האינטרנט", הניסיון בחיים האמיתיים של בלקמן, והעובדה שהוא באמת כתב בלוג, ולא ניסה לנחש איך מרגישים אנשים שכותבים בלוג,  גרם לכך שהאינטרנט, כמו שהיה ב-2004, עובר בצורה חלקה לגמרי לספר.
פרקליט אנונימי הוא דמות בדויה, כמו זו שהבטיחו לנו בראשית האינטרנט, כזו שיכולה להפוך רווק שמן ודוחה מטקסס לנערה נחשקת מלוס אנג'לס. פרקליט אנונימי מפחד מכך שיזהו אותו. פרקליט אנונימי נעזר בדמות מ"החיים האמיתיים", שיודעת את זהותו. גם הקשר איתה נעשה באמצעות המייל. פרקליט אנונימי מפחד שיחשפו אותו. פרקליט אנונימי נחשף על ידי אחד מהמשרד לכאורה. פרקליט אנונימי מזייף קצת את המציאות, מעגל פינות, כי הוא יודע שהוא דמות בדויה. קמצוץ מזה, מהחשאיות, מהדמות הבדיונית, מהפחד מחשיפה, מעיגול הפינות, מכיר כל מי שכתב אי פעם בלוג בעילום שם, אני מניחה.
והמעבר הזה מהאינטרנט לספרות הוא משמח, כי הוא יכול לסמן שהגיע הרגע שבו אפשר לכתוב על האינטרנט מבלי שהיא תהיה חלק מסוגת המדע הבדיוני, ומבלי שהיא תתפוס מקום משל עצמה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרים שמתארים טכנולוגיה חדשה.
והוא משמח מעוד סיבה. בתיאוריות ספרותיות אהבים לדבר על שלושה צירים מרכזיים: המחבר, המספר והדמות המרכזית. המחבר הוא בעולם האמיתי. יש לו אישה אמיתית וילדים אמיתיים והוא מתראיין בעיתון. המספר הוא הטכניקה שמתווכת בין המחבר למתרחש בעולם הבדיוני. קצה אחד שלה נמצא בידי המחבר, ולכן בעולם האמיתי, וקצה אחד שלה נמצא בעולם המדומיין, ולכן, אהם, מדומיין. הדמויות שייכות כבר לגמרי לעולם שהמחבר המציא. העובדה שפרקליט אנונימי הוא בלוג מדומיין, שממשיך להתקיים גם לאחר שהספר יצא לאור, לצד הבלוג האמיתי של המחבר האמיתי, מכניסה לתיאוריה הספרותית ציר נוסף, שמשאיר את העולם המדומיין פעיל. לא עוד הפילי אבר אפטר, לא עוד סוף פתוח או סוף סגור, אלא עולם מדומיין אמיתי, שבו הדמות המדומיינת יכולה להתראיין בעולם האמיתי, והמחבר האמיתי יכול לכתוב פוסט בעולם המדומיין.
זה עושה סלט שלם מהתיאוריה שנוסדה לפני האינטרנט, ולפני שהמעבר בין חיים אמיתיים למדומיינים לוירטואליים ובחזרה לאמיתיים היה כל כך קל ונינוח. כי באמת, ב-2010 עוד מעט, כמה מאיתנו כבר חיים חיים אמיתיים, מבלי לעצב, ולו במקצת, את הנרטיב שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו?

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 10 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; רן יניב הרשטיין בונה האתרים המרהיבים; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.

סיגל היא מנהלת בכירה שיודעת לנתח היטב את המצב, לעשות מאזנים, לדבר על שולי רווח והפסד, ולחשב את עתידם של עובדיה. אולם בסתר ליבה, הסיבה המרכזית שבגללה היא באה לעבודה היא רוחב כתפיו של הבוס שלה, איתמר, שבו היא חושקת. לא סתם חושקת, בוערת מתשוקה. סיגל, אם חד הורית, היא בת לאבא מבוגר שיושב בבית אבות ולאם שעדיין בביתה, ובין בני המשפחה פעורה תהום של סוד נורא מן העבר, שאיש אינו שש לדבר עליו, אולם הוא רודף את כולם בסיוטי הלילה. סיגל היא האלמוות.
נעמה היא העובדת של סיגל, אולם היא לא בעמדת מאזנים, היא בעמדת אנשים. וכאשר שוכחים את האנשים שמאחורי המספרים היא מתרגזת מאד ויוצאת למסע שכנועים שסופו ידוע מראש לכל קוראי עיתוני הכלכלה. נעמה היא בחורה שגרה עם נורי, כלבתה האהובה, בבית שבו גרה בילדותה עם הוריה, והיא נתקלת בשכן אחד לא נחמד, מהעבר, ובשכן אחד נחמד, מההווה, והיא עושה מה שהיא צריכה כדי להסתדר עם זה וגם עם זה. נעמה היא הזיכרון.
אביגדור הוא איש מבוגר בעידן של צעירים, ועל אף שאין כל סימן לחוסר היכולת שלו, הוא נאלץ לשלם את מחיר הדינמיות של הדור. אביגדור, האיש שדאג לפרנס את עדה אשתו כל חייו, חושב, בלית ברירה, לבנות את עצמו מחדש בערוב ימיו. הוא חושב על רומן. אביגדור הוא ההמתנה.
אלו הן שלוש הדמויות להן מוקדשים חלקים נפרדים בספרו של אסף שור, סיגל. והן דמויות טובות. חשבו על הסוד הנורא של סיגל, האין הוא ראוי להתייחסות? האין ×–×” מסקרן לחשוב כיצד הוא משנה את ×—×™×™×” ואת ×—×™×™ בני משפחתה, כיצד הוא מנווט את דרכה אל בין כתפיו של איתמר, כיצד הוא גורם לה להתהפך על מיטתה היוקרתית, וכיצד המערכת הרגשית המורכבת הזו פועלת כאשר היא נתקלת במערכת רגשית מורכבת לא פחות, זו של נעמה? מסקרן גם מסקרן. ונעמה עצמה, אינה ראויה להתייחסות, עם היחס החם שהיא מעניקה לבעלי חיים ולעמיתיה לעבודה? עם  העדינות והרגישות שבה היא פועלת עד אשר המצב מכריח אותה לעשות מעשים שסימן שאלה מוסרי גדול מרחף מעליהם? ראויה גם ראויה. וגם אביגדור, בן דמותם של גברים מבוגרים שפרנסו עמודים רבים בספרות הישראלית והלא-ישראלית, האין הוא מעורר את החמלה והאמפטיה של הקוראת כאשר הוא יושב שם, נזכר באביו של קפקא, ומנסה להבין מאיפה הוא ×”×’×™×¢ ולאן הוא הולך. מעורר גם מעורר. כל אדם הוא עולם ומלואו, ובין המיטה שבה הוא ישן, העבודה שבה הוא עובד, האמביציה שאותה הוא מאמץ והדמות שבה הוא בוחר להתאהב טמון כל ההבדל כולו.
ובכל זאת, אסף שור מתעלם מכל אלו. הוא מניח את גרעיני הסיפור, שותל אותם באדמה, ואינו משקה אותם לעולם. במקום להשקות אותם, ולהצמיח מהם פרחי פרוזה נאים ומדיפי ריח הומניות, הוא מעדיף לדבר על הספרות. בשביל שור, סיגל נעמה ואביגדור אינם אנשים, אלא מטאפורות בעלות מטרה – אלמוות, זיכרון והמתנה בהתאמה – שהוקמו מעפר אי-הקיום כדי לעזור לו להבהיר עניינים בוערים יותר. הוא מדבר, למשל, על משבר הייצוג בעולם הפוסט-מודרני שבו איש אינו מאמין עוד למחברים, ×›×™ אין אמת ואי-אמת, וכל דמות היא בהכרח מראה, ישרה או מהופכת, לדמות אחרת, וכולן נותרות ברובד ×”×–×” בלבד, של דפים ונייר ומלים כתובות, שביניהם אפשר למתוח קווים ברורים ואירעיים כאחד. הוא מדבר על עמדתו של המספר יודע-הכל שיכול, באמצעות בחירת השפה שבו הוא מספר את הסיפור ובאמצעות בחירת המקומות שעליהם הוא מתעכב ומפרט ומסביר, לתעתע בקוראת, לגרום לה לאהוב, לחמול ולחשוק או לבוז ולהתנכר, במחי פסוקית לוואי. הוא מדבר על הקשר בין הטקסט לבין הערות השוליים שלו, בין החיים במרחב הפתוח ובין החיים תחת עולן של מסגרות מוגבלות ומדכאות. אסף שור יודע הרבה על ספרות.
כמו בספרו הקודם, מוטי, מתעקש שור לשרבט סקיצות של דמויות על הדף ולהניע אותן במרחב רק כדי לזכות בהזדמנות נוספת ללבן דברים שבין אדם לבין התיאוריה הספרותית שלו. שור, שכאמור יודע ספרות, ודאי גם יודע שיכולת הקמתו של הספר לחיים נותרת לנצח בידי הקוראת. והקוראת הזו בוחרת לסגור את הספר בעייפות גדולה, ולהיזכר בנוסטלגיה בעולם אחר, שבו סיפור ×”×™×” סיפור ודמויות היו ייצוג ייחודי של השקפת עולמו של המחבר על העולם ועל האנשים המורכבים שחיים ופועלים בו. או במילותיו של שור עצמו: "עובדה: ×”× ×”, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאד, ×›×™ לחץ הדם. אחר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים… אלא שאין ×–×” סיפורם. ×–×” הסיפור של סיגל, ×›×™ סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר, וגם ×–×” שקר. ×”× ×”, כך". 

נכתב במקור עבור טיים אאוט