כל הפוסטים של מיטל שרון

הפכו, אחים, הפכו

כלכלה

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בהרגשה שיש יותר מדי כלכלה בחיים. בכותרות העיתונים. ובדרך ניתוח החיים. ובדרך ההסתכלות על האינטרנט. יותר מדי החזר השקעה, ושוק דובי ואדוורדס ובאנר בלינדנס. יותר מדי אנשים קוראים עיתוני כלכלה. יותר מדי אנשים מבינים מה זה אומר, המונחים האלו. וזה הרסני. כי זו דרך הסתכלות צרה. לא הכל עובר דרך הכסף. אפילו בתקופה שבה כולם נלחמים על הפרנסה שלהם. אפילו בתקופה שבה אין הפקות טלוויזיה וקולנוע. אפילו בתקופה שבה קיומו של ספר תלוי במסע השיווק שעושים לו. אפילו בתקופה שבה יש רק האח הגדול. זה הרסני. כי יש דברים שהם מעבר לזה. וזה בסדר שיש אנשים מתעסקים בזה. אבל השאר צריכים לנסות להתעלם. לא להיות בורים. לדעת ולהכיר ולהבין את דרך הניתוח הזו. אבל להתנגד לה. לא לקרוא את כלכליסט. ולא לקרוא את דה מרקר. ולהתנגד לנתח ההולך וגדל של מדורי הכלכה ומוספי הכלכלה בעיתונות.

 

ניפגש בכיכר

חגיגות המאה של העיר תל אביב מדכאות אותי קצת. כי זה נכון, מה שאומרים אנשי "עיר לכולנו" ותומכיהם. העיר לא נולדה מן החולות בהגרלת הצדפים המפורסמת, כפי שטוענת עיריית תל אביב בפמפלט המהודר שהוציאה בהפקת טיים אאוט. התמונה שמייצגת את תל אביב לא יכולה להיות זו שבה כמה עשרות בעלי מאה קובעים את גורלם של החולות הריקים לכאורה שמצדדיהם. יש יפו. ויש שכונות דרומיות. וזה הרסני להתעלם מהם. אז על אף שהדברים המשוגעים שעושים בכיכר בימים האחרונים כהכנה לחגיגות הם מהממים בבזבזנות המשוגעת שלהם, ועושים חשק להצטרף לחגיגה ולשכוח מהכל, אז זו טעות לעשות את זה.

 

הלכה לי המדינה

בשבועות האחרונים אני קוראת בתמיהה גוברת את סדרת הכתבות המצויינת ב"העיר" על התחנה המרכזית החדשה. שבע כתבות היו בסדרה, וכולן ניתחו את התופעה הנדלנית, התחבורתית והחברתית שיצרה ההחלטה ליצור תחנה מרכזית ענקית ולבנות את הקניון הגדול במזרח התיכון או משהו כזה. זו סדרת כתבות מצויינת, שנלחמת בתופעה חברתית וכלכלית במיטב דרכיה של העיתונות: חשיפת הדברים שלא כולם יודעים, שלא כולם יכולים לדעת, כי לא לרשות כולם יש תחקירניות וגישה למקורות מידע.

בשבוע האחרון קראתי בתמיהה את הטור המצויין של איתמר בן כנען שנקרא "הלכה לי המדינה" ב"העיר", שבו הוא מבכה את מותה של מדינת תל אביב, שנכנעה לוולגריות, לקונפורמיות ולרדיפת הממון והריגושים הבורגנית של יתר מדינת ישראל. באמת טור יפה, ומרגש פי כמה מכל דיווח על אורגיה בשירותים של הקנטינה שקראתי אצלו עד היום.

 

זה התור שלנו

והשילוב של השניים, זה הדיכאון ממה שקורה, והתמיהה מזה שיש אנשים שעושים נגד זה משהו, גרמו לי להבין שזה התור שלנו. זה בסדר להיות מדוכאים ממצב הספרות והעיתונות והתרבות הפוליטית והמדינה. אבל להיות מדוכאים זה לא מספיק. צריך לקחת את המקלדות והידיים והרגליים ולעשות דברים. לקרוא על מהפכות אחרות. לקנא באנשים שהביאו את אובמה לשלטון. להתכנס בבתים ולהתבכיין. ללכת להופעות של להקות שוליים. ולתמוך במחול אוונגרדי. לכתוב פוסטים. לייצר עיתונים. להתנדב. ללכת להפגין. להתנגד. בין אדם לקירותיו ולמסך הטלוויזיה שלו. ובין אדם לחבריו ולכיכר הקטנה שביניהם. ובין אדם למדינתו ולאמצעי התקשורת הזמינים לו. להתנגד. כי האנשים שעשו את "העיר" בשנות התשעים, לא היו להם יותר אמצעים מאשר שיש לנו. והם עשו את שינקין. ועכשיו זה התור שלנו ליצור את מה שבא אחרי שינקין, ואחרי הפוסט מודרניזם ואחרי הקיבוץ העירוני ואחרי עגלות הילדים המפוארות. זה לא משנה בן כמה אתה, ומה אתה יודע לעשות, אם המצב מדכא אותך, אתה צריך לעשות ככל שעולה בידך כדי לשנות. כי האופציה האחרת היא להיכנע. ולהיכנע זו לא באמת אופציה.

זוהי מודעה

אנחנו קוטעים את השידורים, שגם ככה ידעו ימים רציפים יותר.
עוד אין מהפכה, אבל תיכף תהיה, אני מרגישה את זה בעצמות הזקנות שלי.
בינתיים, אנחנו צריכים איש מכירות.
נו, ברור שהיא יכולה להיות גם אישה.
היא צריכה להיות רוטווילרית, כמו שאומרים.
ולהבין במכירות.
וגם שיהיה אינטיליגנטי.
זה לא בהתנדבות.

ברינג איט און, בייבס.
meitalsha בג'ימייל.

chatte, salaud, salope

פרדריק בגבדה. ניקולא פארג. מישל וולבק.
ובהתאמה, 69.99 ש"ח.. הייתי מאחורייך. אפשרות של אי
הגיבורה של פארג קוראת את בגבדה. בגבדה מדבר על וולבק. וולבק, הוא מדבר על בודריאר.
תסתכלו עליהם, יש ביניהם אפילו דמיון פיזי:

הילד הרע בגבדה הילד הרע פארג הילד הרע וולבק

 

אם מרחיקים מעט את המבט, מצמצמים את העפעפיים, שלושתם כתבו את אותו הספר: סיפורו המיואש של גבר בתרבות המערבית, שצריך להסתדר עם החיים, עם הזקנה, עם הביות הכפוי, עם הצרכנות, בעודו חולם על כוס לח. כל אחד מהכיוון שלו ועם הדגש שלו, אבל שלושתם עושים זאת בנחרצות של ילד, בשפה פשוטה, כמעט מפשילים את המכנסיים וחושפים את אחוריהם. שלושתם, כך קראתי ברשת, זוכים בכינוי "הילד הרע של הספרות הצרפתית" (דומה קצת למבוקש מספר אחד של החמאס, זה תואר שקשה להחזיק בו לאורך זמן), ושלושתם, אם אני מבינה משהו בעולם הזה, מזיינים עכשיו, אחרי תהילתם, בארגזים.

 ×ž×” יש בה, תמהתני, בתרבות הצרפתית, שמנפיק את הסיפור ×”×–×”? האם זהו שבוע העבודה הנוח, המלווה באוכל הטוב ובבתי הקיט בפרובנס, שמותיר לאדם זמן ונוחות כדי להתייאש כל כך וכדי לחשוף כך את ייאושו? או שמא זו המסורת של הגברים הצרפתים המיואשים הקודמים כמו בלזק ופרק אהוביי, שכבר הניחו את חולשתם על הצלחת? אני תוהה וחושבת מייד על העמוסעוז/דודגרוסמן/אביהושע, עם אי הנחת שלהם, שהוא כל כך אחר וגא.

 

הפוסט הזה הוא חלק ממשחקו של סיני גז, הלינק שאינו נגמר. קיבלתי אותו בתודה מעדי שורק, ואני מעבירה אותו בהערכה רבה לאקסאקסטרימיסטית, שאת הבלוג שלה אני מחבבת פלוס פלוס פלוס.

כאן הוא עבר בינתיים:

סיני ×’×– –> עידו קינן –> אטימולוגיה עממית –> מעיין דר –> המזבלה –> יוני ציגלר –> יאיר יונה –> שמוליק ×›×¥ –> נדב לזר –> אורי איילון –> ד”ר אייל גרוס –> אייל ניב –> נתי יפת –> דותן –> נדב פרץ –> שחר –> דובי –> גדי אלכסנדרוביץ’ –> נמרוד אבישר –> אלעד –> תום –> נאור –> עדי שורק –> מיטל שרון