כל הפוסטים של מיטל שרון

גבוה, רע

הספר "חרפות וגידופים" של אמילי נותומב, בתרגומו של יהושע קנז, נפתח באידיליה [פארודית?]; ז'ולייט ואמיל יוצאים סוף סוף לפנסיה בכפר מרוחק, והם רשאים להתבודד זה עם זה כל הימים, כפי ששאפו מאז היו בני 6 או משהו, כשהכירו והתאהבו לראשונה. הם מוודאים היטב כי הבית מרוחק מכל מקום יישוב, ושמחים כשמתגלה להם שיש להם רק שכן אחד, ועוד רופא. מה עוד זוג פנסיונרים יכול לבקש לעצמו.

ימים מספר לאחר שהם מגיעים לבית, השכן בא לבקרם. מר ברנרנדן, שמו. וליתר דיוק, פאלאמד ברנרדן. האיש בא בארבע בדיוק. ישב שעתיים סתומות, במהלכן לא יזם שיחה וענה קצרות וזועפות על כל שאלה שנשאל, ושב לביתו. ביקור נימוסין מעיק אך חד פעמי, חושבים ז'ולייט ואמיל, המאושרים עדיין. אוהו, איך שהם טועים. אידיליה בעמודים הראשונים, אתם יודעים, לא תחזיק מעמד. ואכן מר ברנרדן, ואשתו הגרוטסקית אך מכמירת הלב אף יותר ממנו, מתחילים להוות איום על אושרם של השניים. זה כתוב יפה, אז אני לא אהרוס, אבל אומר רק המצב הולך ומחמיר, וז'ולייט ואמיל נאלצים להתמודד עם גבולות הנימוס שלהם, עם גבולות התרבותיות, עם גבולות האנושיות, כל זאת מבלי שמר ברנרדן או אשתו היוו איזשהו איום על שלמותם הגופנית של ז'ולייט ואמיל.

הסיפור הזה מזכיר את הסרט "מחבואים", של מיכאל הנקה. במחבואים יש את ז'ורז' ואן, גם הם זוג בורגני אידילי, ועוד כזה עם נטיות אידיאולוגיות. גם שם חודר סוג של שכן, המצלמה, אל ביתם ומפר את שלוות נפשם ודוחף אותם לכדי מעשים קיצוניים, שמאחוריהם עומד אולי איזה מסר פוליטי, שנעדר לחלוטין מסיפורה של נותומב.

נותומב קופצת על הבורגנות

אבל כאן וגם כאן מככב אותו שכן לכאורה לא אלים שמציק ומציק ומציק עד שהוא מכריח אותנו, כצופים וכקוראים, לשאול את עצמנו, עד מתי נהיה מנומסים, עד איזה גבול תחזיק התרבותיות, ומה בא אחריה? האם יש לנו בכלל כלים להתמודד עם אלימות-לא-אלימות-כזאת? האם לנצח תחזיק מעמד מסכת השמאלניות הליברלית של חיה ותן לחיות ומה קורה כאשר מסירים אותה?

נדמה כי נותומב והנקה חוקרים את הנושא הזה שוב ושוב. נותומב עושה זאת גם ב"חומצה גופריתנית", כאשר היא מכניסה אנשים לתכנית ריאליטי על מחנה ריכוז, ומותירה את הבורגנים מצקצקים אך פסיביים. והנקה עשה זאת גם ב"משחקי שעשוע", כאשר פרץ לאותה שלווה בורגנית חביבה ובלתי מזיקה עם זוג חביב ומזיק עד מאד.

זה לא חדש, הניסיון הזה להרעיד את עולמם של הבורגנים. וזהו גם ניסיון ברור למדי, בהתחשב בכמה שהיא מעצבנת, השלווה הזו שלהם, וכמה שקל לקרוע אותה מעליהם. אבל מה שמוזר לי ומעניין לי בכל העסק הזה הוא שהניסיונות האלו באים מן החוץ. כלומר, היה את הגל הזה בשנות התשעים נדמה לי, של "אמריקן ביוטי" ושל "החגיגה" ושל "חרפה" וכאלו, שבו נהנו להראות איך מה שנראה מבחוץ כמו משפחה כל-אמריקנית או כל-דנית או לבנים באפריקה זו בעצם חבורה של אנשים עם סטיות עמוקות וסודות אפלים. ובגל הזה, הבורגנות קרסה אל תוך עצמה, הבורגנים עצמם הם אלו שלא עמדו עוד בהסתרה ובהעמדת הפנים, ובגלל זה הם נאלצו לזנוח את סיר הבשר לטובת זעזוע כלשהו. ואילו כאן, אצל נותומב והנקה, זהו מישהו מבחוץ שכופה עליהם את בחינת הגבולות, איזה "אחר" שמציב מראה שקשה להתעלם ממנה.

תמהתני, האם יש פה שנאת בורגנות אחרת או רק אמצעי רטורי אחר?

על חדווה ועבודה

החיים מספקים לנו כל מיני חדוות. יש למשל את חדוות התחתית (או כל בית קפה אחר שבו אתה יושב בקביעות). חדוות התחתית היא חדווה אחות לחדוות השכונה מהילדות. זה המקום שאליו אתה מגיע, ומתרועע עם חבריך. במשחק "מדרכות" אם אתה ילד באילת ובשתיית קפה אם אתה פחות ילד ובתל אביב. יש, אם נמנה עוד חדווה, גם את חדוות ההתחזרות. זו אותה חדווה כשאתה עושה משהו שאתה יודע שהוא מעבר לקו ההגיוני. שוקולד, אוכל, סמים, מין, רומנטיקה, בירה, יו ניים איט. עברו את כוס הג'ין השלישית, והיא שם, החדווה, מחכה לכם.
ויש, וכאן אני מגיעה לעיקר ענייני פה, את חדוות הבטלה, שמכונה גם חדוות ה-zookeeper. אני לא מדברת על חופש. אני לא מדברת על קריאת ספר. אני לא מדברת על ערב נעים בבית. אני מדברת על בטלה. משהו כזה שמרוקן אותך מכל היותך. כאילו מישהו גדול לקח כפית גדולה, ורוקן את התוכו שלך משל היית ביצה קשה בארוחת בוקר באירופה. ואחרי שרוקן, השאיר אותך לעמוד שם, קליפה שמסמלת את קווי המתאר של מה שהיית פעם, לפני הבטלה, ומה שעוד תהיה, ממש אחריה. דא עקא, כמו שאומרים, שהחדווה הזו זוכה למימוש לעתים רחוקות בלבד. כשאתה לא עובד, אתה לומד. כשאתה לא לומד, אתה עם המשפחה. כשאתה לא עם המשפחה, אתה עם חברים. כשאתה לא חברים, אתה יוצא להרפתקאות. כה מעטות הן הפעמים שאתה מרשה לעצמך פשוט להישען לאחור, ולבזבז את הזמן שלך בצורה נפשעת.

רגע, עוברים שנייה לאינטרנט
הרשת, אומרים עליה כל מיני דברים. היא מקום לצבור ידע, זה בטוח. מקום להוריד שירים וסרטים, בטוח עוד יותר. מקום לעשות חגיגת תוספים לוורדפרס, זה גם קורה לפעמים. מקום לצרוך פורנו, אם הנסיבות מתאימות. אבל לרשת יש תפקיד משמעותי מאד נוסף: היא מספקת אינספור, אבל אינספור, אפשרויות לבטלה. כל אחד והבטלה שלו. קליפים ישנים ביוטיוב, קליפים של חתולים ביוטיוב, סתם אתרים של חתולים, תמונות בפליקר, אנשים נושנים בפייסבוק, אתרים ישנים מסטמבל אפון. לא משנה מה, כל עוד הוא לא מצריך ממך שום דבר חוץ מלהזיז את היד עם העכבר (או במקלדת, אם אתם מתחכמי רשת שכאלו), בלי שום מחשבה, או עם מחשבה מועטת ככל האפשר, כזו שתאפשר לך לשוטט באינספור ספירות חיצוניות למקום בו אתה נמצא.
במשך שנים, חדוות הבטלה שלי התמצתה בחדוות ה-zookeeper, שהוא באמת משחק גאוני. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני כבר לא אגיע לשלב עשר, והחלפתי אותו במשחק הזה. שעות. אבל באמת שעות. כשאני אומרת שעות, אני מתכוונת שתאמינו לי. אולי אוסיף ואומר שהוא נמצא בנטוויבס שלי, והנטוויבס שלי תמיד פתוח באיזו לשונית. ואין שם כלום. כל מה שאתה צריך לעשות זה ללחוץ באופן חצי מקרי על המסך. כשזה נהיה מהר, תלחץ מהר. כשזה נהיה אטי, תהיה אטי. וזהו. מרגיע כמו מזרן ים בים סוף.

נגיד, מכבסות, זה מעולה לזה.

ושוב מעבר, חד יותר, לעבודה
רוב האנשים, כך נדמה לי, הולכים לבלות את רוב החיים שלהם בעבודה מול מחשב. הם יבואו בבוקר לעבודה ויילכו ממנה בערב, ובאמצע יעשו כל מיני דברים. רוב האנשים, כך נדמה לי, לא מאד יתעניינו בעבודה שלהם. כן, בהתחלה היא תהווה אתגר ותצריך מחשבה ומאמץ. אבל אחרי כמה זמן, הם יתחילו להיות העובד הממוצע, זה שהתפרסם בזכות אינספור קומיקסים. העובד הזה איכפת לו משלושה דברים: מתי אוכלים צהריים, מתי הולכים הביתה ומתי לוקחים יום חופש.
ימי החופשה המעטים להם זוכה העובד הממוצע מקבלים, ברבות שנות התשע שש, הילה כמעט מיסטית. אלו הימים אליהם אמורים להידחק כל החלומות: בית קפה בבוקר, מסעדת יוקרה בצהריים, טיול לצפון, טיול אופניים, שייט בסירה, צניחה חופשית, התכרבלות במיטה, שוקו חם מול הים, ג'קוזי בצימר. יו ניים איט אגיין. וכל זה ב-12 ימים בשנה או משהו כזה. ולכן, בימים כאלו, לא נוטים להתבטל. בטלה זה ללוזרים. נופש פעיל זה לאנשים שיודעים מה הם רוצים.

רגע, הולכים עוד יותר הלאה, לחדר של הבוס
רוב החברות, כך נדמה לי, מחפשות עובדים שמחים. תעשיית הידע, עובדי ידע, דברים כאלו. אפילו המנכ"ל של החברה שבה אני עובדת ציטט מתישהו בזמן האחרון את אריה סקופ, שאמר, אליבא דמנכ"לי, שההבדל היחיד בין כתר פלסטיק למיקרוסופט הוא שהמשאב של כתר הוא הפלסטיק והמשאב של מיקרוסופט הוא העובדים. נו, החרא ×”×–×” עם הנכס האסטרטגי של החברה. מה הן לא עושות, החברות האלו, כדי לשמח את העובדים: יום בצימר, יום בספא, יום גיבוש, יום טרקטורונים, יום  גלידה, יום כושר. הכל כדי להוכיח לעובד שהעבודה היא המשפחה היא המולדת היא השמחה.

והופה, זה מתחבר
אז למה, במקום כל המאמץ הזה, שלא יתנו לעובד יום בטלה?
שנייה, אני מנסחת את זה כמו שמנהלים מבינים:

בעיות
1. יש לשמר את רמת השמחה של העובדים
2. ימי חופש הם יקרים
3. ימי גיבוש הם יקרים עוד יותר

פתרון מוצע
יום בטלה חודשי לעובד, על פי בחירתו, באישור הממונה הישיר

יתרונות הפתרון
1. העובד זוכה ביום שבו הוא רחוק ממשפחתו, מחבריו ומשאר המטלות המציקות לו, מול מסך המחשב שלו, עם כל האינטרנט לרשותו
2. העובד יוכל לענות למיילים, במקרה חרום
3. העובד יוכל להיכנס לפגישות, במקרה חרום
4. העובד לא יצטרך לתכנן את היום הזה מראש. הוא יגיע בדיוק כשיכריז: היום, אני לא יכול
5. העובד ישמח מאד במקום עבודתו

מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק שני

התזה
 
ועוברים כמה חודשים של הלקאה עצמית מייסרת והנה נכתבת לה ההצעה לתזה, ומגיע הרגע המזהיר מכולם. בלי צחוק. הוא באמת מזהיר. יש לך רשימת ספרים שאת הרכבת לגמרי בעצמך. ויש לך זמן. וכל מה שאת אמורה לעשות עכשיו, זה לפקוח את העיניים ולראות איך המבנה התיאורטי שלך נבנה בתודעתך. איך משפט מצטרף לפסקה שחוברת לרעיון וביחד הם יוצרים אמירה שהיא לא גדולה מדי, כדי שתוכלי לכתוב אותה, ולא קטנה מדי, כדי שיהיה מה לכתוב, אבל מקורית, כדי שלא תהיי מובכת אחרי שתכתבי. וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם. קשה לך לבד להפריד בין המוץ לתבן. את בטוחה שאת לא יודעת מה נחשב מקורי. ואין לך מושג מה זה גדול מדי או קטן מדי. ואת גם חשה שאת לא צריכה לעשות את זה לבד. שהלא בשביל זה בחרת את האישה הזאת, שיודעת כל כך הרבה על מה שאת קוראת.
אז את כותבת לה מייל, והיא באמת נפגשת איתך, לרבע שעה, נותנת לך ספר מספריה, ואומרת לך: תחזרי אליי כשיהיה לך פרק כתוב. אבל רגע, את מבקשת למחות, מה פרק כתוב, אין לי אפילו צל צלה של התחלה של פרק. אין לי שלד לעבודה. איך פרק כתוב? אבל היא כבר מעלעלת בניירותיה, והם, אם בטוחה, יותר חשובים ממך.
ועוברים חודשים. אלו שתי מלים קטנות. אבל אלו חודשים מהחיים שלך שעוברים תחת הנטל הזה, של מחקר. זהו נטל כפול: הנטל הראשוני הוא המחקר עצמו, שהוא לא הדבר הכי קשה ביקום, אבל הוא בכל זאת מצריך שעות ארוכות של התרכזות בטקסטים לא תמיד הכי קלים, לא תמיד הכי רלוונטיים, לא תמיד בלתי אידיוטיים. הנטל השניוני הוא הנטל של התדמית. תואר שני בספרות. כמה קשה זה יכול להיות. במקום לבכות כל היום על כמה קשה לך, פשוט תקראי כמה ספרים, תכתבי כמה שורות ויאללה, תגמרי עם זה. אפשר לגמור את זה בכמה חודשים. למה את נמרחת עם זה, לעזאזל. ולמה את לא פונה למנחה שלך לעזרה אם את מתקשה? ולכי תסבירי, ששלחו אותך לחזור עם הפרק הראשון, ואת לא יודעת איך לדרוש עזרה, ואין לך מישהי אחרת לדבר אתה, ומילא הטקסטים, אבל מעבד התמלילים שלך מפחיד כמו שלא היה מעולם.
 
  
אבל אחרי שאת מתייאשת ומוותרת על ההתייאשות ושוב ושוב ושוב, משהו בכל זאת נכתב. עשרים עמודים או משהו כזה. ולצידם שלד קטן, מבוייש, של מה שתהיה פעם, כשתהיי גדולה, התזה שלך. ואז מתחיל הפינג פונג. את שולחת. היא מאבדת. את שולחת. היא יוצאת לשנת שבתון. מדי פעם, היא מעירה הערות אדומות על הדפים שאת שולחת לה. אבל באופן כללי, אין לה זמן אלייך. את לא הכי מעניינת אותה. יש לה תלמידות לדוקטורט. יש לה תלמידות יותר אהובות. לא יודעת מה. אבל אין לה זמן אלייך.
אז את עושה כמיטב יכולתך. לא תמיד את מצליחה. הרבה פעמים עוברים שבועות לפני שאת מתקדמת אפילו במילימטר. לפעמים את מתקדמת קצת ונסוגה הרבה. רוב הזמן את במריבה עם עצמך ועם האקדמיה. אבל הזמן, ההחלטה הראשונית שלך לעשות את זה, והרצון לא לאכזב את המנחה הדגולה, שבינתיים מסתבר שלא הכי שמה עלייך, מביאים אותך קדימה. והנה, בלי ששמת לב, עברה עוד שנה. השנה שבה היית אמורה לסיים את התזה שלך. ואת, את רחוקה מזה כרחוק אוניברסיטה בריטית ממסדרונות סוראסקי, וכרחוק המרצה הדגולה לשעבר שלך מהנחייה אישית.
אבל נו מילא, את כבר בחצי הדרך, אז את חורקת שיניים ומתקדמת באיטיות מורטת עצבים קדימה.  והנושא כבר כל כך מאוס עלייך, שבא לך להקיא עליו. בא לך לקחת את הספרים, את כל צילומי המאמרים, את כל הפתקים הקטנים בהם סימנת דברים על הספרים שאותם את חוקרת, לקחת את כל אלו ולזרוק לפח מתחת לביתה של המרצה הדגולה.
והנה זה קורה. את מגישה את התזה שלך. שלוש שנים אחרי סיום הלימודים הפרונטליים שלך. ממש ברגע שבו את מגישה את כבר יודעת, יום אחד אני אכתוב פוסט ובו אני אספר לכולם שאין מה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אם אתם מחפשים שאר רוח, אם אתם מחפשים להעמיק את ההשכלה שלכם, אם אתם מחפשים, כמו שאמר יקיר הבלוג אסף דבורי, להיות מענטש, אל תהיו באקדמיה. שם קיים רק המירוץ לבגרות מן התיכון.