כל הפוסטים של מיטל שרון

מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק ראשון

ולפעמים בוערת בעצמותיי הזקנות תחושת הבלוגרית; תחושת השליחות של לדבר אל ציבור ולהגיד לו דבר מה. דבר מה שעשוי להועיל לו. אז תקשיבו רגע: אל תלכו לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. עכשיו, כשתעודת הזכאות לתואר כבר במגרתי, אני יכולה לספר לכם את הסיפור שלי, סיפור של תלמידה בינונית בנפתולי האקדמיה. הפוסט, אגב, שואב השראה עצומה מנכס צאן הברזל של הרשת שלי, מדריך מפוכח לתלמידי מחקר, של שחר.

ההתחלה
סיימת סוף סוף את העבודה הסמינריונית הארורה ההיא, וכבר יש לך תואר ראשון. אם מעולם לא היו לך שאיפות אקדמיות, את עומדת כעת בפני התלבטות: האם לסיים את יחסייך עם האקדמיה או שמא להמשיך לתואר שני. אם את כמוני, אין לך התלבטות. את יודעת שתמשיכי לתואר שני. שם, אחרי הכל, נמצאים האנשים החכמים. שם לומדים את רזי האקדמיה האמיתית, לא זו למתחילים. שם לומדים לחשוב. שם לומדים לקרוא. שם תשתכפל התחושה הקסומה שחווית בשנה הראשונה והשנייה של התואר הראשון שלך, זו של פתיחת שערים לעולם מופלא של הדברים הנסתרים מהעין העירומה. כן, את הולכת לעשות את זה, ואת לא תתני לשום סימנים בשטח, שמעידים על עייפות האקדמיה ופוקדי שעריה ועל דחיקתה מסדר היום התקציבי, להטעות אותך.

הקורסים
אחרי ששילמת, אולי לפני, את מציצה ברשימת הקורסים. אין שם הרבה כאלה לתואר שני. למעשה, אין שם הרבה כאלו שלא ראית כבר בשלוש השנים שבהן עשית את התואר הראשון. אם נדייק ממש, יש חמישה קורסים לתואר שני שנפתחו בפנייך ושאר הרשימה נותרה כשהייתה שנה קודם לכן. הרשימה של שנה קודם ×–×”×” לזו שהייתה שנה קודם קודם. למעשה, השינוי היחיד שהחוג ×”×–×” עשה בשנים האחרונות הוא להחליף את שם הקורס הבדיוני "השואה – אתר, עדות זיכרון, נרטיבים נשיים בזיכרון השואה" לשם הקורס הבדיוני גם הוא "הזין הרופס שואג – נרטיבים של גבורה נשית בשואה". אבל גם ×–×” לא מרתיע אותך. יש לך מרצות אהובות, ויש לך נושאים שאת מתעניינת בהם, אז נכון שכבר עשית כמה קורסים על הנושאים האלו, אבל מה לעשות, יש אילוצי תקציב באוניברסיטה. ואל תשכחי שהכל ×–×” רק מכשול בדרך לדבר החשוב מכל: התזה.

 
השנה הראשונה
את מגיעה לקורסים, ומגלה, שוואללה, זה בדיוק אותו דבר. עוד מאמר של באטלר ועוד כמה מונחים למשחק ארץ עיר שואה. אבל סך הכל, באמת שום חידוש גדול. את מתאכזבת, אין להכחיש. אבל את אומרת לעצמך שלזה, אולי, קוראים להעמיק, שרק במבט לאחור תוכלי לראות את הכיוון העדין של ההשכלה שלך שמתרחש ממש כרגע, ובכל מקרה, כאמור, את רק בדרך לתחנה החשובה באמת.
ואגב תזה, זוהי השנה שבה את מתלבטת בינך לבינך לאיזו מרצה תלכי (במקרה שלי הן היו נשים כולן. אבל זה כי אני קלישאה) כדי לבצע איתה את המחקר החשוב בתולדותייך: המחקר לקראת התואר השני. מי תהיה האישיות שתלווה אותך ברוחה, בעודך ספונה בבטחה בין מסדרונות החוכמה של ספריית סוראסקי. המשפט האחרון אולי נשמע לכם ציני, אבל הוא לא היה כך. כך חשבתי שיהיה. כמו באוניברסיטה בריטית. אני עדיין מאמינה שבסוראסקי יש מסדרונות חוכמה, ואז באמת חשבתי שיהיה מי שילמד אותי לצעוד בהם בבטחה, עם הספרים בידיי.
את שוקלת את צעדייך בין שתי נקודות קיצון: המרצה הקלה, שתיתן לך ציון טוב ולא תעביד אותך קשה מדי, לבין המרצה הנערצת, שאצלה לבטח תוכלי לחדד את מחשבתך, אבל תדרשי להקריב הרבה יותר כדי לזכות בחיוך הנערץ של מדריך הצופים המטאפורי. אם את אני, וציונים מעניינים אותך רק קצת, התשובה ברורה. את תלכי על הדמות המוערצת, ויהיה המחיר האקדמי שתאלצי לשלם אשר יהיה. השם שלה לא יופיע פה, כי יש גוגל בעולם. אני אמנם כבר לא צריכה אותה, אבל לימדו אותי לא לשרוף גשרים. רק שתדעו שהיא מומחית למגדר.

השנה השנייה
את ממשיכה ללמוד את הקורסים שלך, והם מייגעים שקשה להאמין. וברור שהם מייגעים, כי את לא לומדת בהם שום דבר חדש. את רק צוברת עוד נקודות זכות, כדי שמתישהו תוכלי להפסיק עם החרא הזה, וללכת לתזה שלך. אז ברקע את טורחת לגבש לך ידיעה של נושא התזה שלך. את עדיין לא עושה אתה כלום, כי רק המילה תזה מכניסה אותך לחרדות, אבל אולי התחלת כבר לברר את האפשרות שההיא תהיה המנחה שלך, ואולי היא אפילו כבר מחייכת אלייך במסדרונות, ויש לך תחושה טובה בקשר לקשר שלכן.
והשנה מתקדמת, ומתחיל להיות לך לא נעים מהמערכת. אז את הולכת אליה, אל המרצה, והיא מסכימה להיות המנחה שלך. היא לא אומרת הרבה. בהמשך תגלי נדמה שהיא מפטפטת רק על הפודיום. איתך היא דווקא מקמצת במלים. וחבל. אבל בינתיים את עוד מאושרת שהיא הסכימה. לו רק היית יודעת שהיא הסכימה לעוד כמה תלמידות במקביל. הן כולן כישרוניות והיא באמת יש לה כוונה טובה, היא רוצה להראות לכמה שיותר תלמידות את אורן של המגילות הפמיניסטיות הגנוזות. אבל היא גם בנאדם, מתחת לבולדוזר שהיא, ויש לה מעט זמן לחלק בין כולן, ואת, כך יסתבר, לא תזכי בהרבה ממנו.
היא שולחת אותך לכתוב הצעה לתזה. את לא יודעת בדיוק מה כוללת הצעה לתזה, אבל היא מרצה חשובה, ואת לא רוצה לבזבז את הזמן שלה, אז את מהנהנת בביטחון מזוייף ואומרת: אין בעיה. אחר כך, שבועות אחר כך, את מעזה לשלוח לה מייל ולשאול אותה איך לעזאזל מגישים הצעה לתזה. את חושבת לעצמך שאת טיפשה, שהיא אמנם מרצה חשובה, אבל היא המנחה שלך, ועשית שטות כשלא שאלת אותה קודם, כי עכשיו, כשחשפת בפניה את מצוקותייך, היא ודאי תיענה מכל הלב, ותדריך אותך באמת. כמו ההוא מהאוניברסיטה הבריטית. זה לא קורה. בסדר, את אומרת לכל מי ששואל. ככה זה באקדמיה. לא אמורים לגלות לך את התשובות. נותנים לך הנחיות ואת אמורה לפעול על פיהן. אם היו מאכילים אותך בכפית, לא היית לומדת. אם לא היית לומדת, לא היית נעשית אקדמאית טובה. ולעזאזל, את פה כדי להיות אקדמאית טובה.

ארבע הערות וחג

 
הערה על העיר
יש איזו תחושה טובה בעיר. לא יודעת למה. אולי זה אני. אולי זה אנשי דב חנין. אולי זה סוף הקיץ. אבל נעים בעיר. מרגיש קצת כמו הרגע ששמו את הברווז על גג העירייה. זה כיף ככה. רוח נעורים ופוטנציאל להתחלות חדשות.
הערה על נייר
נייר זה כבד. כשעוברים איתו עשר דירות הוא נהיה עוד יותר כבד. אבק, אתם יודעים. והמשקל שלו זה כלום לעומת הנפח הרגשי שהוא תופס. וסתם. אין סיבה.
הערה על ספרייה
נרשמתי לספרייה עירונית. תודה לרם אוריון, שהציג בפניי את הספרייה הכי מהממת בעולם, במגדל שלום בתל אביב, קומה 7. כזו מפעם. לא תלאביביות מאגניבה שמחקה משהו מפעם. לא סלון ברלין. אני מדברת על הדבר האמיתי. כרטיסיות במקום מחשבים. ספריות מתכת. בדקתי. אין שם אפילו ספר אחד של רסלינג. פעם בחודש מקבלים מאורית הספרנית מייל עם ספרי הספרות היפה שהתקבלו. קצב העדכון בז'אנר זה משביע רצון. כל פעם שאני באה לשם אני מוצאת לפחות ספר אחד מאיר עיניים ומחמם לב.
 
(צילום: נדב)
הערה על פאסון
כבר שמעתי לא פעם את הטענה שאנחנו מפחידים. ביטלתי אותה מייד, כמובן. ×›×™ מפחידים? אנחנו? אני סתם הבחורה מאילת. אבל אז ×”×’×™×¢ הרגע שבו דמיינתי אתכם, עדר קוראים יודעי-כל וממושקפים מגיעים לבית שלי ומסתכלים על הספרים שלי בביטול, ולוחשים בדרככם החוצה: היא? לא הייתי מאמין עליה. תשמעו, זו הייתה חתכת פחד. אבל באמת. עד שחשבתי לבטל את כל הרעיון. אבל אני אמיצה. וגם שמה עליכם זין. 
אי לכך
כולכם מוזמנים לקחת כל ספר שאתם חפצים בו מאוסף הספרים שלי. אין שם הרבה. אולי 300. אין שם מד"ב. אין פנטזיה. מעט שירה. אבל יש שם כמה דברים טובים. באותה הזדמנות, תביאו את הספרים שלכם שבא לכם לתת. נעשה חג מתן ספרים. נשתה בירה. יהיה כיף. הבית שלי, שינקין 38, 1 באוקטובר, שבע ככה? מה שלא תיקחו, הולך לספרייה המהממת, רק שתדעו.

היי, גם לי יש שני סנט

 
תקציר
טרופיזמים, של נאטאלי סארוט. שנאת בורגנות מזוקקת. אני וענת בתחילת היחסים, מסמנות קטעים אהובים. בתוך העולם של סארוט, כל אחת מצאה את העולם שלה. את החוט שמזקק את נקודת ההשקפה שאיתה הגיעה מראש. זה עולם בתוך עולם. מרתה קווסט, של דוריס לסינג. מדברת עם סארוט. עולם מחוץ לעולם, שמדבר עם העולם הקודם ויוצר יקום. ובתוך כל זה את, נעה בעולמות שבתוך העולם, ובין עולם לעולם ובתוך היקום. ואיך אפשר לזכור שכל זה רק ספרות? זה הרי כל כך מקיף ומלא אפשרויות. מריח כמו החיים עצמם. רק לאט לאט, עם עזרת פסקאות כמו "התכוונתי לומר שבסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא" של אסא, בעלי לעתיד בפוטנציה, את לומדת להשתחרר.

הצהרת כוונות
זה היה הפוסט שהתכוונתי לכתוב. הוא היה יוצא אחלה פוסט, כנראה. אבל הבנתי, כמו שאמרה ז'ניה, שכבר כתבתי אותו. והבנתי עוד דבר.

עוד דבר
זה פרוייקט מעצבן. תמכתי בו מאד. אבל זה פרוייקט מעצבן. כי הספרות לא הרסה לי את החיים. הספרות הצילה לי את החיים.

כך הצילה לי הספרות את החיים
האושר, לא פחות, לא רק שמחה, לא רק הבנה, לא רק הזדהות, אלא האושר, של להגיד לעולם כולו, על כל הבוסים, הטרדות, האוכל, העייפות, מערכות היחסים והצריך שלו, להגיד לו לך להזדיין, כי אני הולכת עכשיו לעולם אחר, שהוא כרגע רק שלי.
החברות העמוקה, הבלתי תלויה בדבר, שקיימת שם בכל פעם שאת רוצה אותה, עם דמויות ספרותיות, שלעולם לא יכזיבו אותך.
ההשתוממות אחרי כל משפט של עגנון, כל אבחנה של פרק, כל פיתול עלילתי של מייקל שייבון, כל פיסת תחכום של הפנר, ההשתוממות הזאת למראה מישהו שעושה משהו נכון, בניגוד לכל החיים האלו, עם קונגלמרטי התקשורת שלהם, שעושים הכל כדי להוציא תחת ידיהם דבר זול ובלתי איכותי.
האחווה הסמויה, המדוברת רק לעתים רחוקות, שאינה נחשבת קהילתית, כי אינה באה בתביעות לאיש או למוסד, עם האנשים האחרים שחשים את אותם דברים, או גרסה שלהם לאותם דברים, האחווה הזאת שמרגיעה כל כך בנוגע לאפשרויות שהעולם הזה מציע.
אז זהו. הצילה.

 
התמונה מכאן