כל הפוסטים של מיטל שרון

כך הרסה לי הספרות את החיים

צ'אנג מאי היא עיר תענוגות. היא ודאי לא נבנתה לשם כך, אבל במצבה היום היא שואבת את פרנסתה מסיפוק תענוגותיהם של בני המערב. בגסטהאוס יש חדר גדול עם שתי מיטות ומזגן. לצדו מרפסת. בהמשך הסמטה יש את הבר השכונתי, שמנגן כל מה שבן המערב מביא באייפוד שלו, ומגיש ג'ין טוניק לצד בירה צ'אנג, שהיא בעצם בירה טייבה. השכן של הבר זה המקום של האינטרנט. שתי סמטאות שמאלה יש שוק, שם אפשר לקנות דג צלוי בגריל, אורז וירקות, לארוחת ערב במרפסת. אם רוצים חוץ, יש שוק שפתוח כל יום כל היום, שמוכר, לצד הבדים השונים האהובים על בת המערב, גם סלט פפאיה, שאהוב מאד מאד על בת המערב הזו, ועוד כל מיני מאכל זולים וזריזים, ביניהם שיפודי ירקות צלויים מפתיעים באיכותם. ליד השוק נמצא איזור המלונות עם הבריכות, לתיירים הארד קור, ולצידם הברים המסורתיים, עם התאילנדיות המפתות והגברים המתפתים, ומועדון האגרוף התאילנדי, כדי שהגברים המתפתים יוכלו לבוא אלימים כראוי. כל סוף שבוע יש שוק ענקי, שהוא באמת חגיגה אינסופית, שבה כל העיר באה להציע את מרכולתה וכל העיר וגם התיירים באים כדי לקנות, להיראות ולאכול.
 
 
הבר השכונתי (צילום: נדב)
 
בתוך התפאורה הזו קראתי את "הכפיל" של דוסטויבסקי. כתוב באחרית הדבר, מאת עמינדב דיקמן, שהספר עוסק במוטיב שחוזר בתרבות של תאומים שמייצגים שני קטבים שנלחמים זה בזה (זה לא ציטוט, ואפילו כפראפזה זה רחוק, אבל הספר איננו עמי עוד). יכול להיות. לא אתווכח על זה. אני כאן כדי לספר מה הספר עושה: הוא עושה לך עקצוצים בעור. הוא מטיס אותך מן המיטה לכיסא במרפסת, ומן הכיסא אל הרצפה, ומן הרצפה אל בית הקפה. קרה במקומות הנמוכים הוא עושה לך, כמו שאמרו בהעולם הערב. כי גולדיאקין, זה הגיבור של הספר, פתאום מגלה שיש לו כפיל. והכפיל הזה חי את חייו לצדו של גולדיאקין המקורי. רק מלקרוא את רשימת הווריאציות שמצא דוסטויבסקי כדי להבדיל בין גולדיאקין א' לגולדיאקין ב' נהיית לך מצוקה. ואז אתה מתחיל לדמיין את עצמך, לו פתאום הכפיל שלך היה חי לצדך. ובכלל בא לך למות. ודוסטויבסקי לא מקל עליך. הוא חופר עמוק עמוק פנימה. אל תוך נפשו הדוויה של גולדיאקין. מפיל על ראשו האומלל עוד ועוד מעמדות מביכים. ואתה מת להעיף את הספר ולרכב על אפניך השכורים אל קניון האלקטרוניקה, אבל אתה לא יכול, כי אתה יודע שעד שלא תגמור לקרוא את הספר, גולדיאקין לא ישתחרר מייסוריו ואתה לא תדע איך לפתור את הבעיה לו תתקל בה בחייך שלך. ואז אתה גומר את הספר באנחת רווחה, בוכה קצת, וחוזר לחייך נטולי הכפיל. ובינתיים, בכל היומיים שעברו, הספרות הרסה לך את החיים.
 
"זה?" אתם ודאי אומרים, "זה עוד כלום. הספרות הרסה לי את החיים באפנים הרבה יותר עמוקים/מצחיקים/מקיפים/רלוונטיים מזה". גם לי! אז יאללה, פרוייקט. כך הרסה לי הספרות את החיים. 10 בספטמבר. אתם יודעים לאן לשלוח. ותודה לקרן על הרעיון המבריק.

הולמס פוגש את קינדל

קינדל הוא מוצר מפעים. פי אלף יותר מכל אייפון, או E71, או מנוע חיפוש עאלק סמנטי, ואפילו יותר מ-EEE, שהיה מפעים בדרכו. יכול להיות שזה בגלל שאני אישה, אבל אני מדברת על שלטי "עתיד" שמנצנצים מולך בחמש הדקות הראשונות שלך עם דבר חדש, אני מדברת על השמחה של להחזיק משהו שהוא עדיין קצת גולמי, אבל כמו טחינה, מחזיק בתוכו פוטנציאל הנאה כמעט בלתי מוגבל. בקיצור, אני מדברת על הרגע הזה שבו משהו שתמיד ידעת שצריך מתממש.
 
והסיבה להתפעמות היא לא שהמוצר חף מבעיות, אלא בגלל שהוא עובד. את מדליקה את הדבר הזה, ואפשר פשוט לקרוא ספר. זה לא נראה כמו מסך מחשב שרוצה להיראות כמו ספר, והיצרנים שלו טוענים שבגרסה הבאה, שתגיע בעוד חודשיים, זה אכן ייראה כמו ספר בול, אפילו אמא של הספר לא תדע להבדיל ביניהם. זה לא שם סמן קטן, שמודיע לך שהוא מחשב את הזמן שייקח לו לטעון את הספר שלך. זה לא מצריך ממך ללטף בסיבובים שום משטח לבן. הזזת את כפתור ההפעלה, עולה ספר. כמה מתקדם טכנולוגית, ככה לא טכנולוגי באופיו. ולכן, קבלו סניף חדש של "הסיפור האמיתי והמזעזע של": ביקורת מוצר וספר.
 
מוצר מפעים (צילום: נדבנדב)
 
החיזור
הם חמודים, השרלוק הולמס וד"ר ג'ון ווטסון האלו. מעט הומואים לטעמי, אבל חמודים. כל פעם מחדש הם מחזרים אחד אחרי השני. אחד, בדמות הגרופי הקלאסי, נכנס בחיבה ונוסטלגיה לבית ההולמס, ומסביר מייד עד כמה חברו הוותיק זקוק לשקט שלו כדי לחקור מקרים, שעוזרים לו להימלט מחרדות הקיום שלו. השני, שחצן עד כאב, מרגיע את ידידו כי נוכחותו חיונית. לא לו, כמובן, הוא נכה רגשית, ואין לו מושג מה בצע יש בחברת בני האדם, אלא למקרה. שהלא, אם ווטסון לא יהיה שם, מי ישחק את תפקיד הפקידה שמביאה את הפקס שמודיע על סיום הלחימה?
 
איך שאת מקבלת את הקינדל, את יודעת שמחזרים אחרייך. מישהו השקיע. עשה אריזה ענקית לבנה, בצורת ספר, עם קשקוש כזה של אותיות נופלות, שמלווה את הקינדל לאורך כל הדרך. ויש גם הסבר על שם המוצר. קינדל, טוענים שם, פירושו: inspire, stir up. כלומר, את לא סתם מרגישה שאת מחזיקה מוצר מעורר השראה. את באמת מחזיקה מוצר מעורר השראה. זה ברור, כי זה השם שלו. כל הדבר הזה יוצר תחושה קצת מצחיקה של אריזת חנות סבונים, שעליה מוסבר הערך של הסבון לעור הפנים שלך. לא הכי יעיל וגם פתטי מעט בדרכו, אבל נעים. כמו שרלוק הולמס.
 
הצגת המקרה
הקרא נא לי בקול את המכתב המוזר שקיבלתי הבוקר, ושנמצא שם על שולחני, מצווה שרלוק. או, הקשב נא, ידידי ווטסון, לדברים היוצאים מגדר הרגיל שיש בפיו של מר סמית, שנמצא פה. האופן שבו ארתור קונן דויל חש צורך בכל פעם מחדש לתרץ את הצגת המקרה בפני הקורא היא ממש מחממת את הלב. והצגת המקרה מתרחשת, לפחות בסיפורים שקראתי עכשיו, באותה דינמיקה: הולמס מוכיח רגע את יכולת הסקת המסקנות שלו (יש לך חתכים קטנים בנעליים, ולעולם לא תלך על זכוכיות כי אינך הודי, ומכאן אני מסיק שמישהו חתך לך אותן, ומכיוון שאני יודע שיש לך משרתת, אני מסיק שהמשרתת שלך רשלנית), ואז מוצג המקרה, ואז הולמס בוחן את ווטסון ומוודא כמה הצליח להתקדם בחקירה, מוכיח לו כי הוא קצת רך-מחשבה, ושולח אותו לדרכו, כדי שהמצלמה תיעלם לרגע מהחדר, והוא יוכל לעשות סידורים, שעליהם יוכל לספר אחר כך כלאחר יד. זה כל כך חינני בנימוס, באירוניה ובסדר הטוב שבזה, שבא לקחת את הקיץ שמשתולל בחוץ, ולדחוף אותו למקפיא אנגלי.
 
מעבר לעובדה שהאותיות בקינדל נראות כמו אותיות בספר, אין בו שום דבר ממש מפתיע. יש לחצן לעבור קדימה, ולחצן לעבור אחורה. יש גלגלת. יש כפתור שמביא לדף הבית. יש מנגנון חיפוש. אבל רק בעמוד החמישי שאת קוראת, אחרי שנרגעת מההתרגשות הראשונית, את פתאום מבינה שבשלוש דקות עברת מהכרת מוצר חדש לקריאה רגועה. כן, קצת משונה לדפדף ככה, אבל היי, זה כבר לא המצאה גאונית. זה פשוט ספר. זה כל כך חינני בנימוס, באירוניה ובסדר הטוב שבזה, שבא לקחת את הקיץ שמשתולל בחוץ, ולדחוף אותו למקפיא אנגלי.
 
אבל לא חף מבעיות (צילום: נדבנדב)
 
משבר ביחסים
הבעיה שלי היא שכאן אני מתחילה להשתעמם. גם ב-CSI. גם באדגר אלן פו. גם בוורוניקה מרס. אני, לא מעניין אותי לפתור פשעים. אני אוהבת את הטקסים. את הצגת המקרה. את הצגת הפתרון. את הריב עם נציג החוק הנוקשה. והטקס שמתרחש לאחר הצגת המקרה, הוא תמיד הרגע שבו שרלוק קורא לווטסון, והם הולכים לאיזה אירוע שמתוזמר היטב על ידי הולמס. אבל בין הצגת המקרה לרגע הזה, עוברים עמודים שלמים שבהם הקוראת אמורה לאסוף רמזים יחד עם הולמס, כאילו זה מעניין אותה אם באמת יתפסו את הפושע האמיתי או לא. זה באמת מיותר. אני יודעת, אנחנו כאן בשביל להניע את העלילה וככה, אבל אם אפשר רק לסמן את זה בפרק חדש, כדי שאני אוכל לעבור ישר לעיניים החרדות של ווטסון, שמתבונן בהולמס שופך על עצמו צבע אדום כדי שיכניסו אותו לאיזה בית, ולעיניים הגאות-שמחות של ווטסון, שחש הקלה גדולה לאחר שהסתבר שוב שהעולם ממשיך לסוב על צירו והולמס יודע מה הוא עושה, אז אני אודה.
 
הבעיה היא שלא הכל מוצלח. הלחצנים בצדדים כל כך גדולים, שאת צריכה להיזהר לא להעביר בטעות עמוד, המקלדת מזוויעה, ונראית כמו פארודיה על מקלדת ארגונומית. התפריטים, הם באמת מבית מיקרוסופט, כמו שאומר סקובל. והגלגלת, היא מרגישה מתקדמת כמו ארון הכרטיסיות של ספרים שלא אונדקסו בספריית האוניברסיטה. שלא לדבר על זה שאין מספרי עמוד, ולעולם לא תוכלי לדעת כמה עמודים נשארו לך עד שהולמס יפסיק לפזר רמזים. ויותר מהכל, זה דיגיטלי. סוף סוף יש באמת ספר דיגיטלי. אז למה לעזאזל הווי-פי של זה מוגבל? יש ספר דיגיטלי, ויש אינטרנט, ואני צריכה, כמו כלבה, להתכופף ל-USB של המחשב שלי. זה נשמע לכם הגיוני? אז אם אפשר רק לאפשר נעילת מקשים, להוסיף מסך מגע, להעיף את הרווח האידיוטי הזה באמצע המקלדת, ולסדר לי חיבור נורמלי לאינטרנט, אז אני אודה.

אנג'לינה בבנגקוק

פרד פרי. דיזל. טאג. ת'רדלס. ברברי. פולו רלף לורן. נייק. אולסטאר. אנג'לינה ג'ולי. סטארבקס. בית חב"ד. הקשר הישראלי. פראדה. לואי ויטו. ג'וני ווקר. אואזיס. לה קוסט. ג'ימי הנדריקס. ברט איסטון אליס. פול פרנק. פול סמית'. ג'ק וולפסקין. סבן אילבן. טויוטה. סינגה. סמירנוף. בקרדי. ניקון. אייפון. נוקיה. נינטנדו די.אס. אולימפוס. בילבונג.

ב-12 בלילה מתחילים לקפל את הושלחנות ואסור להוציא יותר בירה למדרכה. ב-12 השעות שקודמות לכך משחק הצרכנות מתרחש במלוא עוזו. כל המותגים שבעולם משתתפים בו, והם אפילו לא יודעים את זה. בכל רגע יש מישהו שמוכר לך משהו, וזה בדרך כלל מותג שמישהו טרח והמציא לו ערכים ומישהו אחר טרח וזייף אותו. 12 שעות ביום, עיר שלמה, מוצפת בזיופים ובאנשי שירות ומכירות.

ואז אתה מגיע לאם.בי.קיי.  כל מה שחשבת שאתה יודע על צרכנות נמוג, ×›×™ עכשיו אתה בנקודת הקצה, הנקודה שאחרי השיא, הנקודה שבה אם ×”×™×” אלוהים, כולם היו נשרפים באש הגיהנום. שמונה קומות ממוזגות, חמש עשרה דקות הליכה מקצה לקצה, 89 אלף מטרים רבועים של שטחי מכירה. והכל שם. רק תבחר. מחיר מלא או מחיר של קופי. מזון מהיר או מסעדת יוקרה. אוכל תאילנדי מסורתי או סושי במיטב כספך. והכל רועש. רינגטונים מזוייפים, מוזיקת מעליות, משחקי מחשב באולמות גדולים ובחדרי וי.איי.פי או טריילרים של סרט. בכל פינה יש מוזיקה שמשתלטת על ההוויה ומבטיחה שכאן לא תתבצע שום מחשבה.

צילום: נדבנדב

כעת, בחר לך גורד שחקים, שים אותו לרוחב, וקיבלת את מסך הקולנוע הדיגיטלי של אס.אף. ×‘חר את הכיסא ×”×›×™ נוח שפגשת, צרף לו מקום לשתיה קלה, תכפיל באלף ותקבל את האולם כולו. פה ממתינים לסרט עם לפטופ על הברכיים, שנייה לפני שנעמדים לחמש דקות, כדי לשיר את ההמנון ולתת כבוד למלך (בדיוק בן שמונים, אגב). ארבעים דקות של פרסומות. ×œ×¨×’×¢, לא רוצים את הכסף שלך, הם יודעים שכבר הוצאת אותו. הם רק מבקשים שתתחשב קצת יותר בסביבה, שתיקח שקית אחת פחות, ושתכבה את הסוני פלייסטיישן כשאתה יוצא מהבית. ×•××– מגיע תור אנג'לינה. כוסית כמו שרק כוכבות קולנוע על מסך גדול ממש יכולות להיות, שמלמדת את החתיך לעתיד לירות מבעד לגופות של אנשים תלויים, ומצעידה את הסרט לקראת ריקנות מוחית מוחלטת אך מעוררת אושר.

שעתיים אחרי ואתה בחוץ. היכל הצרכנות, על שמונה הקומות של הבטון ומיליוני המטרים של הבד, עומד ריק. מימין יש איש שמוכר לך טוקטוק, ומשמאל איש שמוכר מונית. ואתה מת להגיע לקוואסאן, לשקט היחסי של החדר שלך. אבל אתה משחק אותה קשוח, מזקיף את הצווארון, מגובה בפעלולי האקדח של אנג'לינה ובדולרים בכיס שלך, אתה מתמקח. זה עובד. אתה הצרכן, ואתה מלך העולם.

פורסם גם בנדבנדב.