הקדשה
הפוסט הזה הוא "אני". בלי "אנחנו". ובגלל זה, הוא מוקדש לחנן כהן.

אפולוגטיקה
אני לא בטוחה שזה המקום המתאים לפוסט הזה; אין מסקנה, אין תובנה וזה מהחיים. אבל זה המקום שלי, והוא כבר הוכח בעבר כגמיש למדי, אז הוא יצטרך להתאים. חוץ מזה, זה פוסט שצריך לכתוב אותו בזהירות, כי כמו שנרמז משמו הוא על שנאה עצמית, ושנאה עצמית נוטה להפוך לרחמים עצמיים, ורחמים עצמיים זה מה זה לא אסתטי. ואם זה לא מספיק, צריך להיזהר כי לכי תדברי במלים גדולות על שנאה עצמית. זה בערך כמו לדבר במלים גדולות על שכרות. ומעל הכל מרחף גם עניין ה~חיבוק~. זה מין נושא כזה, שמצריך לכאורה ~חיבוק~, אבל אם הייתי רוצה ~חיבוק~, הייתי כותבת בפורום לסביות, לא פה. ובכל זאת, הפוסט הזה ייכתב.

גבולות גזרה
השנאה העצמית שלי היא מרחב. אם אני צריכה להשוות אותו למשהו, אז הוא הכי דומה למרחב של הבאבל בוי; הוא תפור למידותיי ועוד קצת. אלא שבאבל בוי צריך את המרחב בשביל לנשום, ושנאה עצמית היא בדיוק אותו דבר, אבל הפוך; לא כדי לנשום ולחיות אלא בגלל שאני חיה ופועלת, לא למען קיום נוח, אלא למען הרעלת הקיום.
מה שמזין את המרחב הזה מבוסס על מגוון סיבות. חלק מהסיבות לשנאה העצמית הן בנאליות, נדמה לי. אני שמנה, נגיד, זו טענה רווחת. חלקן בנאליות פחות אבל אני מניחה שקיימות אצל לא מעט אנשים, כמו, למשל, אני נכה חברתית. חלקן כמעט מתקרבות למדרגה של נדירות, כמו כפות הרגליים שלי איומות. ומיעוטן מתקרב למדרגת מילה יחידאית, כמו אני שונאת את עצמי על שאני שונאת את עצמי. אבל כל הסיבות האלו מובילות לאותה חליפת חמצן לבנה שמקיפה אותי, שלעתים ניתן לחדור דרכה החוצה או פנימה, ולעתים פחות.

חדירה למרחב
אבל המרחב הזה, על נחשי הארס הלהוטים להכיש המסתובבים בו, הוא בכלל לא שלי. הוא רק מתחזה ככזה. אני נדרשת שוב לחיבורה היפה של ארנה קזין "על הנוחות" (בבל 2008): "כדי שהתעשייה הזאת [תעשיית היופי] תמשיך לגלגל מיליארדים, כולנו, נשים וגברים, חייבים להרגיש לא נוח בגופנו, ועם גופנו. אנחנו חייבים להרגיש שמנים מדי, מקומטים מדי, שופעים מדי, חיוורים או שחומים מדי; אנחנו צריכים להירתע מהישבן שלנו ומהשפתיים ומהשדיים. תפוחים או מדולדלים. רופסים או מנופחים. עלינו להרגיש כל הזמן פחות מדי או יותר מדי. עלינו להרגיש כל העת לא יפים" (עמ' 91).
קזין היא כמובן לא הראשונה שאמרה דברים ברוח דומה. תעשיית היופי זכתה כבר למגוון קיתונות זעם ובוז פמיניסטיים על האופן שבו היא ממחזרת מודלים ואידיאלים של יופי כדי לגרום לנשים לצרוך עוד או כדי לשעתק את מבני הכוח הקיימים בחברה ולהותיר את הנשים מדוכאות וחלשות ולעשותן בובות יפות למבטם של הגברים. הדוגמה הכי קיצונית שראיתי לעניין, והיא באמת קיצונית, הרבה אחרי הגרוטסקיות, ועצובה עד אין קץ, היא לינק שאיתמר דג ברשת, ומאחוריו מסתתרת חנות לבגדי לטקס שמוכרת חליפת לטקס בדמות בובת מין, שאותה יכולה האישה החפצה בכך לעטות על עצמה כדי להיראות כמו הדבר הפלסטי "האמיתי".
ותעשיית היופי עצמה לא לבד במערכה. למעשה, כל זירה בה אני פועלת יכולה להיחשד באותו רצון עז לגרום לי לשנוא את עצמי. האקדמיה, למשל, על ההיררכיה המובנית בה, שבה לעולם אני אמורה להרגיש בורה יותר, אקדמית פחות ובעיקר עצלנית יותר מהמרצים שלי, והם בתורם אמורים להרגיש אותו דבר ביחס לבכירים מעליהם. עולם העבודה, שבו אני אמורה תמיד לשנוא את מצבי הנוכחי ולהתאמץ יותר כדי להתקדם, כדי להרוויח יותר. ואפילו הרשת, על כלי המדידה וההשוואה המשוכללים שלה, שיכולה בכל רגע נתון להבהיר לי מה מצבי ביחס לאחרים, ולעודד אותי, בעזרת עשרה צעדים פשוטים, שכתובים בבלוג של אנשים אחרים, חרוצים יותר, שיטתיים יותר, חדורי מטרה יותר, להשיג יותר קוראים.

מאבק
ואז הגיע הרגע מזעזע אמות הסיפים שבו הבנתי שהמרחב הזה, שלכאורה מפעפע מתוך העצמיות האישית והפרטית שלי הוא, לפחות בחלקו, מתובנת מבחוץ. וזה הותיר אותי המומה לזמן מה. כי זה לא יכול להיות. קודם כל, שנאה עצמית מרגישה לגמרי אותנטית. אני מרגישה אותה בכל רמ"ח איבריי, איבריי שלי. זה לא יכול להיות שהמבנים החברתיים הגיעו כל כך עמוק. זה פשוט לא יכול להיות. חוץ מזה, אני בנאדם מודע. אני בנאדם חושב. אני בנאדם ביקורתי. זה פשוט לא יכול להיות שהם הצליחו להגיע כל כך עמוק.
הכרזתי על מאבק. אמרתי לעצמי: זה הכל נתון לבחירה שלך. אם הצלחת לבנות לעצמך חוקי זוגיות שנכונים לך ולה, אם הצלחת, לרגעים, למצוא את השילוב הנכון בין עבודה לפנאי ובין תחביבים לבטלה, את תוכלי להתגבר גם על השנאה העצמית. במיוחד אחרי שהבנת עד כמה היא אינה אמיתית.
אז זהו. שעברו בערך חמש דקות עד שנכנעתי. כשאני שמנה, אני שמנה, ולא משנה כמה פמיניסטיות יעמדו לי בתוך הראש ויצעקו פטריארכיה פטריארכיה.

חוסר האונים
ואז הגיע חוסר האונים. כי למרות כל התיאוריות שלמדתי, כל הספרים שקראתי, וכל התובנות שליקטתי, בענייני שנאה עצמית אני כמו תלמידת כיתה א': חסרת אונים לחלוטין. זה מרחב אחד ומאבק אחד שבו עוד לא הצלחתי לנצח.

הבעיה הכי גדולה של מרחבים, ואני מדברת כאן בעיקר על אלו מהסוג הפרטי, היא כמובן הלכלוך. הלכלוך הוא התוצאה של כל פעולה שלנו במרחב; מעשנים סיגריה, משאירים בדל במאפרה וקצת אפר מסביב למאפרה. שותים קפה, משאירים כפית בכיור וכוס על השולחן; מקלידים, משאירים חיידקים מהעולם על המקלדת. ואני לא מדברת בכלל על פעולות מורכבות כמו בישול/אפייה או סקס.

כל רכישה שאנחנו מבצעים מכפילה את הצורך שלנו בניקיון. אנשים שגרים בבתים שהם הבעלים שלהם מקפידים על ניקיון יותר מדיירים בדירות שכורות, אנשים שיש להם ארבעה חדרים מנקים יותר זמן מאנשים שיש להם שני חדרים, אנשים שיש להם אוסף בובות סיניות או אוסף אגרטלים או אוסף ספרים מתאמצים יותר בשעת הניקיון מאנשים שאין להם חפצים כלל, אנשים שגרים בבית צמוד קרקע, עם חצר ושביל המוביל אל הבית, מנקים לא רק את הבית, השם ישמור, אלא גם את סביבות הבית.

כל רכישה מגדילה גם את הצורך בחומרי ניקיון מסוגים שונים. אנשים שמנסים להגן על הספרים שלהם מאבק, ומניחים אותם בספרייה מחופת זכוכית, צריכים לרכוש גם חומר כחול לניקוי זכוכיות. אנשים שיש להם רצפת פרקט צריכים לקנות חומר לרצפות פרקט. אנשים שיש להם שירותים חדשים, צריכים להקפיד ולקנות גם חומר לניקוי קרמיקה. אנשים שיש להם ספות מעור צריכים לרכוש חומר לניקוי ספות מעור. שלא לדבר על המוצרים לעקרת הבית ההיסטרית, שכוללים שילוב של חומרים מסוכנים לאדם עם ריח טוב לכאורה, כמו אקונומיקה בריח תפוח או אקונומיקה פלוס חמצן פלוס חומר הדברה בריח אורנים לרצפה.

הניקיון הזה הוא לא מחוייב המציאות, הוא רק הניסיון האינסופי שלנו לעמוד בתו תקן. תו התקן הזה אינו בריאותי, כמו שאנשים מסויימים, חובבי ניקיון, בדרך כלל מהמין הנשי והאימהי, אוהבים לטעון. משום שאם היה מדובר בבריאות גרידא, היה עלינו רק להקפיד שהאוכל לא יהיה רקוב, ושכל החרקים המגעילים/מזיקים יישארו מחוץ למרחב שלנו, במרחב הציבורי. מלבד אנשים עם צרכים מיוחדים (אנשים עם תינוקות, למשל, שאומרים עליהם שהם אוכלים מהרצפה, או אנשים עם אלרגיות), אבק על החלון או על הספרייה, או פנלים לא נקיים, לא מזיקים לאיש.

תו התקן הזה, כך אני מנחשת, הומצא על מנת להיות מיושם תמיד בידי אנשים נחותים מהאנשים שאמונים על תו התקן, בדומה לדינמיקה שמתרחשת מאחורי כל תו תקן תרבותי. בימים בהם נשים היו הנחותות, הן היו אלה שהיו אחראיות על ניקיון הבית, ועל מירוק כלי הפליז, וצחצוח החרסינות, ועל כריעה על הרצפה לשם שטיפתה. בימים בהם נשים עובדות כמו גברים, אלו הם המהגרים שמוזמנים לאותם בתים שעומדים בתו התקן כדי להעלים במחי ארבע שעות ומאה ששים שקל את תוצאות כל הפעולות שלנו במרחב.

כותבת ארנה קזין (בבל, 2008) בחיבורה היפה "על הנוחות": "כדי להבטיח שנפנים את אשליית הנוחות, התרבות שלנו מצמצמת את תפקידיו של האדם בחברה לתפקידו של הצרכן הנינוח, ומרחיקה מעיניו כל סימן למרכיבים אחרים של קיומו. רבדים של קיום – כמו האדם כעובד, כחלק מהמרקם הטבעי, כיוצרת, כחברה בקהילה, כמחפש, כממציאה – שמתנגשים פעמים רבות ב"אדם כצרכן" ודורשים מאיתנו לצאת החוצה, להתערב בעולם, להשפיע עליו באופן אקטיבי. האדם כצרכן הוא בהגדרה יצור פסיבי שמתכנס בביתו. הוא לא צריך דבר, אלא שישרתו אותו ויקלו עליו את הצריכה" (עמ' 52-53).

במובן אחד, הניקיון הוא פן מסויים של הנוחות. הבורגנות, זו שכל תכליתה היא "עצלות הדובים הנרפית" (קזין, עמ' 37, שמצטטת את המניפסט הקומוניסטי), מתכנסת לה בסלוניה, אלו עם הטלוויזיה במרכז והספות הנוחות, והשלט הרחוק, וכוסות המים המינרליים מהכד שהביא השליח, והסלונים האלו תמיד נקיים מאבק וממוסר חברתי, מדיפים ריח של סיגליות וכוללים בתוכם מיני מתקנים שימושיים שנועדו כדי להשליט סדר במאות החפצים שאותם יש לנקות, שוב ושוב, במחזוריות מייאשת.

במובן אחר, אירוני וקתולי יותר, הצורך המומצא בניקיון הוא העונש שלנו על היותנו צרכנים. אנחנו משלמים על הרדיפה שלנו אחר חפצים לא רק בשעות העבודה הארוכות שאותן עלינו לעבוד כדי שנוכל לרכוש את אותם חפצים מיותרים ממילא, אלא גם בשעות העבודה הארוכות שאנחנו משקיעים כדי לנקות את אותם חפצים או כדי לממן את שכרם של אותם מהגרים/מנקים. ולכן, הדרך היחידה להתמודד עם המטלה המזוויעה והסיזיפית הזאת היא לזכור שזהו הנטל המועט יחסית שעלינו לשאת על גבינו בשם העובדה המצערת שאנחנו בורגנים.

מיטל שרון

ריצתה את עונשה לאחרונה ביום שבת, 21.6.08, למשך שלוש שעות, ואין לה כל כוונה לעשות זאת שוב עד אמצע אוגוסט לפחות.

 

1.
בקינג ג'ורג' יש הכל. פיצה בעשר שקל עם טרופית, שתי פיצות בחמש עשרה שקל, פיצה דקה בחמש עשרה שקל; גלידה, סושי, טוסט, נקניקיות, אוכל מגעיל בעשרים וחמש שקל במסעדה ההיא שהיא סניף, בורקס, מאפייה, חומוס; בגדים לא כל כך כשרים אך זולים בבזאר של אתי פרץ, בגדים ממגוון מותגים בדיזינגוף סנטר, בגדים באלפמאות שקל בשדרת המעצבים בואכה כיכר מסריק; אווירה של בנגקוק כל יום שישי בצהריים באזור אלנבי, אווירה של פריז כמה שעות קודם לכן, באותו יום שישי, בבית הקפה תוצרת הארץ, אווירה של אינטלקטואליזם מתחיל בבאצ'ו, אווירה של בוהמה בנסיך הקטן; שרוכים לנעליים, סכינים, פוך [פולני], הכל בדולר, הכל בשני שקל, אביזרים למקלחת, כלי פלסטיק, תופר, סנדלר, בית מרקחת, חנות טבע, שלושה פאבים וחנות משונה עם מגנטים בחלון הראווה. נו, בקיצור, בקינג ג'ורג' יש הכל. אני אוהבת את קינג ג'ורג'.

2.
גם באינטרנט יש הכל. אני לא צריכה להכביר על זה מלים, נכון?

3.
עכשיו, בקינג ג'ורג' יש שלושה מצבי צבירה אפשריים. אתה יכול להיות שם ולצעוק. נגיד אם אתה סלבריטי. או אם יש לך בגדים ממש משונים. או אם אתה מירי אלוני, בדרך לנחלת בנימין, באותו יום שישי מדובר. אתה יכול להיות שם, ולשדר רק את עובדת היותך שם. נגיד, אם אתה הולך בדרך לאוזן, מתעסק בענייניך, וחושב האם יהיה את החלק השלישי של העונה הראשונה של "הסמויה". אתה יכול גם למחוק את עצמך משם, לטפס ברגליים יגעות לשינקין, ולפתוח מהר את המזגן. מדבר, שותק, מנותק.

4.
באינטרנט, לעומת זאת, יש רק שני מצבי צבירה אפשריים. אתה או מדבר, ואני מתכוונת ממש מדבר. משדר ללא הרף. כל הזמן מברבר ומברבר. או מנותק, בבית שלך, במזגן, מול הטלוויזיה ו"הסמויה". השלב הזה באמצע, שמשול להליכה דמומה בקינג ג'ורג', אינו קיים באינטרנט, משום שכאישיות אתה קיים שם רק כל עוד אתה שולח סימני חיים. יש כמובן קיום דמום, אותו גולש סמוי, lurker, שקורא שרשורים מפלצתיים בפורום בו אתה חבר, ולא משאיר אחריו עקבות, מלבד עקבות סטטיסטיים. אבל הוא לא הוא, הוא לא דמות, הוא לא לא חלק מהאינטרנט. במצב כזה האינטרנט קיים בשבילו, אבל הוא לא קיים בשביל האינטרנט. ולכן, מדבר או מנותק.

5.
ואולי בגלל ×–×”, אולי בגלל שכל הקיום באינטרנט מצריך שליחת אותות תשדורת, כל כך מעייף להיות פה.