יו נואו דה דריל: אתם כותבים (כלומר, אתם מתלהבים מהנושא, לוקחים יום יומיים לחשוב על איזה רעיון לפוסט, דוחים את זה עוד איזה שבוע, אחר כך אומרים מחר מחר איזה יומיים, ואז, אתם כותבים), שולחים לנו ל-itamarshaaltiel או ל-meitalsha או ל-hemeitster בג'ימייל, ואנחנו מעלים (אלא אם כן יש לכם כבר יוזר, כמובן).

1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.

 

2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.

 

3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.

 

4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.

 

5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.

6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.

הדבר הראשון שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא בר הניווט העליון שלו; ברי ניווט עליונים נוטים לרכז את הקטגוריות התכניות המרכזיות באתר, כמו שבסופר מסדרים את המדפים על פי שימורים, מוצרי חלב וירקות ופירות, ואילו כאן הוא מוקדש דווקא לכותבים, בחלוקה שמזכירה את האפשרות לסדר את הסופר לפי תנובה, עלית ואסם. ההחלטה הזו לא נבעה מחוסר היכולת של העין השביעית לרכז את הכתבות לפי קטגוריות; עובדה, יש קטגוריות מרכזיות בבר הימני. עובדה 2, ליד כל כתבה יש "מאמרים בנושא", במנגנון שמנכיח את קיומו של תיוג נושאי במערכת ניהול התוכן של האתר.

 

מן ההחלטה הזאת נגזרת החלטה משנית, לא בלתי משונה גם היא: קידומו של דף העיתונאי. כל כותב באתר מקבל דף ובו מרוכזות כל הכתבות שלו, והדף הזה מקבל הפניה מרכזית מאד. הדף הזה מתחיל בשורה אחת מודגשת, בה מרוכז פועלו של האיש, והוא אפילו מקבל תמונה קטנה כזו, כדי שנדע על מי אנחנו מדברים.

 

הדבר השני שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא החוסר בתגובות. בנאדם קורא כתבה באינטרנט, מגיע או מדלג לסיומה, ומחכה לראות את התגובות. לפעמים הוא רק סורק אותן, כי הן בלתי נסבלות לקריאה, אבל לפעמים דווקא בתגובות מתפתח דיון, כזה שתורם לכתבה ומעשיר אותה. במקום זה בחרו בעין השביעית לעודד את הדיון במקום מתוחם אחר, רחוק מפרי עטו של הכותב, בפורום.

 

התוצאה המשולבת של שתי ההחלטות האלו היא העמדת העיתונאי וכתיבתו במרכז. אל תלכלכו לנו את הדף ב"אולמרט גנב, אחד שיודע", ואל תסיטו את תשומת הלב מהעובדה שאצלנו כותבים עיתונאים מוכשרים, שכל אחד מהם מקבל תשומת לב ראויה על עבודתו. כל עיתונאי הוא סטאר קטן וכולנו אור איתן.

 

אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שנבחרה בקפידה; ייתכן שזהו שריד ישן למבנה קלאסי של עיתון, שבו יש כותבים וכתבות, ויש תגובות למערכת, שמקבלות מקום מצומצם. אבל אני רוצה להאמין שזו אסטרטגיה מכוונת, שנבנתה במיוחד לאתר, וככזו, אני לא בטוחה שהיא מוטעית. בעידן שבו העיתונאים הם שכירי חרב בתשלום נמוך, שבו נוסחת ה-26, 6000 שניסח גל אוחובסקי מוכיחה את עצמה שוב ושוב, שבו העיתונים בישראל כבר הבינו שיש אולי חמישה שמות שמוכרים את העיתון והם רוחשים מעט מאד כבוד לניסיון ולמיומנות שרוכש העיתונאי במהלך שנות עבודתו, ייתכן שזהו דווקא מקומו של עיתון על עיתונות להחזיר עטרה ליושנה ובר ניווט מרכזי לפועלים המרכזיים.

 

אבל אני כן בטוחה שזו אסטרטגיה שיוצרת הירארכיה; יש אותנו, חברי מערכת העין השביעית והכותבים הפרילנסארים שלה, שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים, ואנחנו ראויים לבמה, ויש אתכם, קוראי העין השביעית, שגם אתם כנראה ביקרתם במערכת עיתון פעם או פעמיים, אבל כל עוד אתם כאן אתם בתפקיד הצופים בלבד: הקפידו לראות ולשתוק. אתם דווקא רוצים לדבר? לכו לפורום, איפה שאנשים כמוכם מדברים זה עם זה (ואף מילה על השנה שבה היה מקובל באינטרנט לקדם פורומים).

 

וההירארכיה הזאת מעצבנת. יש דרכים לעודד דיון – NRG קאמס טו מיינד, עם התגובות המשורשרות שלו, וגם הבלוגים של העיתונאים בנענע10, שבהם עוסקים באותם נושאים נפיצים מבחינת תגובות שבהם עוסקים בכל כתבת חדשות ממוצעת ב-Ynet, אולם מבנה האתר וחשיפתו המצומצמת יחסית גורמים לסינון טבעי של התגובות המטונפות –  והדיון ×”×–×” נמצא בלב ליבו של שיח מקצועי, שבו הקהילה כולה ניזונה מדעותיהם וממיומנותם של כל אחד מחבריה. מהדיון הפוטנציאלי ×”×–×” בחרו בעין השביעית להתעלם.