שהם משרים, פרק שעליו כבר דיברתי, והפנר, שעליו תיכף אדבר, אם כי כבר השפרצתי עליו ניטים בעבר, זה מה שהופך אותם למסוכנים כל כך לשלווה הנפשית. אולי זו העובדה שמהעמוד הראשון בספר הקוראת (זו אני) יודעת שניצב מולה אדם שיודע היטב את מלאכתו. הוא לא ייקח אותה למחוזות הציפייה מבלי לדעת איך לטפל בה שם, הוא לא יבטיח סוף רע אם הסוף יהיה טוב, והוא לא יתחיל בסגנון לשוני בלי לדעת איך לזקק אותו. וככה, כשהאדם שמולה (זו שוב אני) כל כך יודע, קל לה יותר להתמסר, ולהתמסר, זאת כולם יודעים, פירושו להיות נתונה יותר לחסדי הספרות.

עליזה
עליזה הוא ספר כתוב לעילא שכולו, כך נדמה לי, על היחסים שבין הספרות ובין המציאות. אומר הפנר, באמצעות עליזה, גיבורת הספר:
"אבל הרומנים המודרניים האלו שאמא בולעת בשקיקה הם באמת עניין מסובך. הם מסוכנים מפורנו, אופרות סבון ושירי ילדים. ×›×™ באלו האחרונים תכף רואים שזה לא באמת ('לשפן יש בית'?), שזה פופקורן רך. ×™×¢× ×™ וכאילו וכל המילים המסתייגות ומזכירות לקרוא שלא ידאג, שזה לא רציני. ואילו ברומנים הרציניים, הגדולים, ×”'ריאליסטיים' – וי, סכנה! שם ×–×” כאילו hard core, אבל ×–×” לא. על שולחנם אין תחת וכולם חושבים שכן: שהנה החיים, שככה ×–×” ×”×™×”, ×›×™ ×–×” ×›×” משמעותי. ולא. לא ×›×›×” ×–×” ×”×™×”. וזה לא בגלל ×–×” ש'חוץ מטקסט אין שום דבר'. יש, אבל לא פה. פה (וזאת הסכנה) ×–×” באמת טקסט. רק" (עמ' 126).
ולכאורה, אפשר לסכם את הספר בזה, ולחסוך את יתר 460 העמודים. אבל למרבה המזל, הפנר מפרט. הפנר משחק.

רבקה
יש למשל את רבקה, אמה של עליזה, שהיא כל כולה טקסט. היא חיה בשביל האמנות, וכל אירוע בחיים שלה ישר היא מוצאת לו מטאפורה מתחכמת, והיא עושה חוגים בבית אריאלה, שאותם היא אוהבת יותר מהכל. ובחוגים האלו, בגלל שהיא טקסט, וזה יהיה משונה אם טקסט יחבר בעצמו טקסטים אחרים, רבקה לא כותבת. היא רק מתקנת ספרים של אחרים, כולל למשל את הסוף של אללים, של הפנר כמובן. והיא כל כך טקסט עד שעליזה אומרת עליה: "היא כמו ספר. כשהיא תמות, יאכל אותה עש"
ומה יש להפנר להגיד עליה: שהיא נשמה טובה אבל שוכחת. אוהבת שכולם שמחים וצוחקים, באמת אוהבת, אבל שוכחת לזכור. היא טסה בעולם ושוכחת כמה אחים יש לה ואם הבן שלה חי או מת. כי ככה זה טקסטים: יש דברים שהם מספרים ודברים שהם שוכחים. כמו רבקה:
"היא גם לא זעפה כשהתלוצצו על 'החורים בזיכרון שלה'. ×›×™ ×–×” ×”×™×” נכון. לבקי היתה אמנזיה סלקטיבית מלידה. לא 'זיכרון רע'. בנושאים רבים ×”×™×” לזה זיכרון מצוין. והיא גם היתה תלמידה טובה. רק כל הזמן, פה ושם, היא איבדה פלחים רחבים מכל מה שקרה, בצורה משונה ובלי שום הגיון או סיבה".  (עמ' 11).
וצריך לזכור את זה, כשחושבים על טקסטים, שהם שוכחים. מתכוונים לטוב (אולי. לא תמיד), אבל לא יכולים לספר הכל.

פסקה קטנה בשביל איתמר
ב"עליזה", למשל, לא יכול לקרות מצב שבו יהיו קודל ודודל ואף אחד לא ידבר על זה, כי "עליזה" כל הזמן מזגזג בין הספרות ובין הכביכול מציאות. יש, נגיד, את אוֹרי, שהוא האח של עליזה, שאותו היא אוהבת יותר מכל, ויש את אוֹרי (פסח), שהוא חבר של עליזה מהצבא או משהו. אז כל פעם שעליזה מדברת על אוֹרי (פסח) הוא מופיע ככה, אוֹרי (פסח), עם הסוגריים, כדי שנדע שכולם יודעים וגם היא יודעת שיש לה שניים: אחד שהוא הנורמה ואחד שצריך סוגריים.
אין טעויות. ואין צירוף מקרים. הכל מכוון. פה זה ספרות.

ופסקה קטנה בשביל רמירז
ואם יש דבר שהספר הזה טוב בו הוא סיפור בתוך סיפור, כמו שאתה אוהב, וגם אני. החלק האחרון של הספר הוא כולו חלום בן שישה שבועות שעליזה חולמת. ובחלומה מגיעה החבורה, כולל עליזה, לשבט אפריקאי. ראש השבט למד פעם באוקספורד, והוא פרסם שם רומן בפסבדונים. הפסבדונים שלו הוא גרין גרהם, כמו ההוא, אבל הפוך. וגיבור סיפורו הוא ראשונברג, הצייר הנודע. וראושנברג מגיע לאפריקה, ולוקח כדור נגד מלריה. ואז הוא קורא בהוראות שכדור נגד מלריה יכול לגרום לדיכאון. ואז, איך שהוא קורא, הוא מרגיש שזה כבר קרה לו, הדיכאון, ואז, כמו באגדה "פגישה בסמרה", הוא בורח מהעולם אל תוך עצמו ולא מדבר שבע שנים, כדי לברוח מהדיכאון.
אז יש פה חלום שבתוכו ראש שבא אפריקאי (מוהינדר) עם פסבדונים של סופר כותב ספר על צייר מפורסם שפועל על פי אגדה שעל פיה נכתבו שני ספרים מפורסמים. זו לא סתם ספרות. זו מטא מטא מטא ספרות. ובגלל שהפנר מתעקש כל הספר להסביר לנו שאסור לנו לסמוך על הספרות הזאת, הוא שם בפיה של לוסי, שהיא אחת מהחבורה, את המלים הבאות:
"הוא לא כתב שום רומן. הסיפור שהוא סיפר הוא קרא. הוא רק שינה לצרכיו וערך בו שינויים. וריאציות. ×–×” נהוג אצלנו לספר סיפורים פעם שנייה ושלישית ומאה ואלפיים שלושה – ולספר כאילו הכל לנו ×–×” קרה. גם לכם בעצם ×–×” קורה. גם הסיפור המקורי הוא בטח וריאציה שגרהם גרין עשה למשהו שהוא (עוד כשהוא ×”×™×” ילד) הוא קרא". (עמ' 416).

ועוד ועוד
הספרות טובת לב אבל שוכחת. בספרות אין צירופי מקרים. אסור להאמין לספרות. הוא חוזר על זה שוב ושוב, באלף אמצעים רטוריים: שמות הפרקים שחוזרים על עצמם, השימוש המתוחכם בעליזה (מארץ הפלאות) וברמיזות לקרול, דיוויד, ידיד המשפחה, שמופיע משום מקום וחוזר אל שום מקום ובדרך עושה אלף מניפולציות על כולם, והוא בטוח שהוא שינה את חייהם אבל בעצם לא עשה כלום, שהוא עוד משל על הפנר עצמו ועל הסופרים כולם. שוב ושוב, כדי שנזכור.

 

אברהם הפנר, התינשא לי?
אז זה מה שהוא עושה, הפנר, הוא מנצל את הכוח שלו כמחבר, ולא הכוח בעיתונים איפה שהשם שלו הוא החשוב, אלא הכוח בתוך הספר שהוא יצר, כדי להסביר לנו שאסור לנו להאמין לו. ואסור לנו להאמין לספרות. ואפילו אם הספרות מצביעה על כל הכשלים בחיים, והיא יכולה לייאש אותנו ולהעציב אותנו (שפע של דמעות, אגב, ב'עליזה'), אסור לשכוח שהיא רק ספרות: פיקציה יפה.

כמו שבעלי האחר אסא אמר: "בסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא".
והוא, כלומר הפנר, לא משחק בין הספרות למציאות רק כדי להוכיח שהוא יכול ולהאדיר את שמו, כמו רוב-גרייה ושאר החארות היהירים שעושים פוסטמודרניזם קלוקל וכל היום מלקקים לעצמם את הזין, אלא כדי להזהיר באמת את הקוראת (זו אני, פעם אחרונה) לבל תאמין.
אברהם הפנר, התינשא לי?

הכירו את סילבי וז'רום, גיבורי הספר "הדברים" מאת ז'ורז' פרק (תרגום: דן דאור. הוצאת בבל). סילבי וז'רום הם זעיר בורגנים. הם התחתנו בגיל צעיר, עזבו את הלימודים, וכעת מתפרנסים מלערוך סקרים בנושאים שונים: משחות שיניים, אבטיחים, כורסאות, שואבי אבק. סוקרים. את רוב חייהם הם מבלים בלחלום על כסף. לא מעניין אותם איך. הם רוצים כסף, והם רוצים אותו עכשיו. לקנות דברים יפים. לעבור לדירה גדולה יותר. להתלבש כמו "אנשים הגונים". לא שהם עושים משהו מיוחד בעניין. אבל הם רוצים.

 

אה, אנחנו מכירים כאלה, אתם בטח אומרים לעצמכם. הם רואים ארץ נהדרת וחולמים על פלזמה 42 אינטש. הם גרים ברמת גן וחולמים על רעננה. הם עובדים בעבודות לא מעניינות ואומרים לעצמם שעוד מעט הם יתקדמו ואז הם יוכלו לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, ובינתיים הם מבלים בכנרת. אנחנו לא כמוהם. אנחנו אפילו קצת בזים להם ובוודאי נעלים מהם.

 

 

הצחקתם את פרק. המצב לא כזה פשוט. שימו לב, למשל, לתיאור מפגשיהם של סילבי וז'רום עם חבריהם.

 

"הם הקדישו לפעמים ערבים שלמים לשתיה, צפופים מסביב לשני שולחנות שצורפו במיוחד לשם כך, ודיברו, עד אין קץ, על החיים שהיו רוצים לחיות, על הספרים שיכתבו יום אחד, על העבודות שישמחו לקחת על עצמם, על הסרטים שראו או שעמדו לראות, על עתיד האנושות, על המצב הפוליטי, על חופשותיהם הקרובות, על חופשותיהם הקודמות, על נסיעה מחוץ לעיר, על טיול קטן לברוז', לאנטוורפן, או לבאזל" (עמ' 43).

 

היי, הם מדברים על ספרים. הם מדברים על המצב הפוליטי. הם מדברים על העבודה שהם רוצים. הם לא כל כך גרועים בעצם.

 

וזה ממשיך:

 

"מעל הכל היה הקולנוע. וזה היה ללא ספק התחום היחיד שבו היתה רגישותם מלומדת, שבו לא היו חייבים דבר לדגמי-מופת. הם היו שייכים, בתוקף גילם, בתוקף חינוכם, לאותו דור ראשון שעבורו הקולנוע, יותר משהיה אמנות, היה משהו מובן מאליו: הם הכירו אותו מתמיד, ולא כצורה מגומגמת, אלא בבת אחת עם יצירות המופת שלו, עם המיתולוגיה שלו" (עמ' 45).

 

אוקיי. אז הם אוהבים ספרים. ואוהבים קולנוע. ויש להם חברים שאוהבים את אותו דבר. אז הם סך הכל החליפו את ארץ נהדרת בבוניואל. או בהיצ'קוק. אבל אולי בסך הכל הם פקידים קטנים שרוצים להתעשר.

 

אז זהו, שלא.

 

"חבל, חשבו לעתים קרובות ואמרו לפעמים ×–'רום וסילבי, מי שלא עובד לא אוכל, כמובן, אבל מי שעובד לא ×—×™. הם חשבו שכבר התנסו בכל שבועות אחדים. סילבי נעשתה מתעדת במשרד מחקר, ×–'רום קידד ופיענח ראיונות. תנאי העבודה שלהם היו יותר ממתקבלים על הדעת: הם הגיעו מתי שרצו, קראו את העיתון במשרד, ירדו לעתים קרובות לשתות בירה או קפה, ואפילו חשו חיבה לעבודה שביצעו, בעצלתיים, חיבה שעודדה ההבטחה המעורפלת מאד שיזכו למשרה קבועה, לחוזה הולם, לקידום מואץ. אבל הם לא עמדו בזה זמן רב… הם הרגישו כלואים, לכודים, כמו עכברושים. הם האמינו עדיין שכל מיני דברים היו יכולים לבוא אליהם, שעצם הסדירות של לוחות הזמנים, הימים, השבועות הבאים בזה אחר ×–×”, נדמו להם כמכשול שלא היססו להדביק לו את התואר שטני"

 

אז הם בעצם אוהבים חירות. הם אנשים חושבים. הם לא מוכנים לקבל כמובן מאליו את המסלול הזעיר בורגני הרגיל. רגע, אז במה בעצם הם שונים מאיתנו?

 

 

 

זהו, הבנתם את זה. מה שפרק עושה פה הוא לתאר אותי ואתכם. נעזוב רגע אתכם, כי בכל זאת, כמה אני כבר מכירה אתכם. אותי, לעומת זאת, אני מכירה. וסילבי וז'רום הם אני. לא רוצה כסף, כמובן, רק רוצה נוחות. לא רוצה פלזמה, רק רוצה חופש ליצור. אם אפשר רק קצת כסף לטייל בעולם. אולי לקנות איזה טישירט או שניים. בלי לעבוד. בלי לבזבז את הזמן שלי על דברים תפלים. רק לשבת בבתי קפה ולדבר על ספרות מצחינה. נו, סילבי וז'רום.

 

ובא פרק ולוקח את החיים שלי, ושל סילבי, ושל ז'רום, וגורס אותם עד דק במטחנת האין-תקווה. במטחנת הבוז. במטחנת מבט-העל הביקורתי. הוא יכול לעשות את זה. הוא סופר. יושב לו שם, עם מכונת הכתיבה שלו, והזקן שלו, והאבחנות החדות שלו, והכישרון המופלא שלו לפרטים ולנפש האדם, וטוחן. טוחן עד דק. בלי להותיר גרגר אחד שלם של יכולת התחמקות.

 

ומה בן אדם קורא אמור לעשות מלבד לפתח את אותו מבט-על ביקורתי? מה? אז הוא מפתח אותו. ואז כל דבר שהוא עושה בחיים – קורא, כותב, עובד, מובטל, ×¢× ×™, ×—×™ ברווחה יחסית, אוכל, משתין, בז, × ×”× ×” – נתון באותה מטחנה של מבט-על. בכל רגע בחייו הוא נמצא במקום עצמו ובמקום שבדיוק מעליו. וזה הכל בגלל אנשים כמו פרק שהוסיפו לו את הרובד ×”×–×”, הרובד המופלא של המטחנה.

 

אז תקשיב לי, אדון פרק, ותקשיב לי טוב. אני בעמוד 108. יש לך עד עמוד 120 להציע לסילבי וז'רום איזה מוצא. משהו שהם יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלהם לבלתי-כלואים או לפחות לבלתי-מודעים. אם לא תעשה את זה, ותשאיר אותם לעד במבוך עם המראה, אני פשוט לוקחת את עצמי, באה לפריז, וגוזרת לך את השפם ואת החיוך המגניב שלך.

"האם עלינו לפחד מגוגל", שרץ עכשיו באינטרנט שלכם, הוא סרט גרוע למדי. ראשית, עם כותרת כזו בומבסטית, אתה צריך להביא לפחות קטעי וידיאו מגורענים של לארי וסרגיי בני עשרים, יושבים בסטנפורד וחולמים על היום שבו ינקמו בכל הילדים ששונאים אותם בכך שיספרו לנשים שלהן שהם צופים בפורנו. כל דבר פחות רשע מזה כבר נאמר. שנית, זה מסוג הסרטים האלו, שמשלבים קטעי וידאו ויראליים. ולא סתם, הם עושים את זה בתוך מסגרת, שמסביבה מטאפורה חזותית של האינטרנט, משהו עם קווים וצמתים. ולא סתם 2, הם משלבים הרבה כאלו, ובכולם נאמרת איכשהו המילה גוגל, לא תמיד בהקשר שבו דן הסרט. שלישית, מעטים הדברים החדשים שנאמרים בסרט הזה, והוא בעצם מהווה מדריך בסיסי לשאלה מה מדאיג את השמינטרנט בעניין הגוגל.

 

ובכל זאת, בין מוזיקה מפחידה המלווה את השאלה האם זה פייר מצד גוגל לסרוק את כל הספרים בעולם למוזיקה מקפיצה המלווה את התצלומים המסורתיים של עובדי גוגל שוחים בבריכה, עולה תובנה מעניינת: גוגל, אומר שם מישהו שאיני זוכרת את שמו, אבל יכול להיות שזה הפרופסור הצרפתי שכל משפט שלו התחיל בביטוי "חברי הטוב פוקו אומר", ללמדך שלא רק באקדמיה הישראלית נהוגה שיטת הניימדרופינג, אותה גוגל מבוססת על ההנחה כי אם יימצא אלגוריתם חזק מספיק אפשר יהיה לעשות סדר בעולם. כלומר, האינטרנט, הספרות, הגיאוגרפיה, התמונות, הצילומים, קטעי הוידיאו, האקדמיה, כולם יושבים שם בחוסר סדר דיגיטלי, ומחכים ללארי ולסרגי, עם האלגוריתם הסופר סודי שלהם, שיעשו סדר, שימצאו משמעות ומובן, ויגישו לנו אותם, על דף לבן יחסית.

 

ההנחה הזאת מזכירה הנחה אחרת, שימי הזוהר שלה התרחשו בין שתי מלחמות העולם, וקראו לה מודרניזם. כן, אותה תנועה גורפת שחשבה שאם רק נמצא את התיאור המדוייק להכל, ונסיר ממנו את כל הקישוטים, נוכל לספק מזור להמונים. או כפי שמתאר זאת JG Ballard, בדברו על ארכיטקטורה: "הניסיון של המודרניזם לבנות עולם טוב יותר בעזרת המדע והטכנולוגיה נדמה עכשיו כמעט הירואי. ברטולט ברכט, שלא היה חסיד של המודרניזם, העיר כי הבוץ, הדם והטבח שהתרחשו בשוחות מלחמת העולם הראשונה הותירו את פליטי המלחמה כמהים לעתיד שמזכיר אמבטיה לבנת אריחים. ארכיטקטים הנהיגו תנועה חדשה, שאותה הובילו לה קורבוזיה ובית הספר של הבאוהאוס. המודלים הישנים נזרקו. התפקיד הגדיר את הצורה, שנבנתה בגיאומטריה טהורה שהעין יכלה לתפוס במלואה בקלות. ויותר מהכל, אסרו על הקישוט. 'Less is more' הייתה קריאת הקרב, שעליה העיר פעם רוברט ונטורי, סמל הפוסט מודרניזם השובב, שהעניק לנו את אגף סיינסבורי בנשיונל גלרי: ' Less is a bore'".

 

 

 

וזה מזכיר דבר אחר, מנוגד. הרומנטיקה של האינטרנט, זאת שהנחתה את ראשית ימי האינטרנט, כשכולם עוד נפעמו מהיכולת הזאת של כל ישראלי להכיר כל כורדיסטאני, ושל כל כורדיסטאני להכיר כל בחורה מכל קאסטה בהודו. או כמו שאומרים על הרומנטיקה של הספרות והאמנות: "הרומנטיקנים הצהירו על חשיבות האינדיבדואל, הייחודי, אפילו האקסצנטרי. לכן הם התנגדו לטיפולוגיית הדמויות של הדרמה הניאו-קלאסית. כמובן שבדרך אחרת הרומנטיקה יצרה טיפוסים ספרותיים משלה. האמן-גיבור כבר הוזכר; היו גם את הטיפוסים השמיימים, מפרומתיאוס ועד קפטן אחאב, את הנוודים מקיין ועד יורד הים הישיש ואפילו הסטר פרין… בסגנון, הרומנטיקנים העדיפו את ×”×”×¢×–×” על פני התשוקה לאיפוק של הדור שקדם להם, את החושניות על פני הרעיון הניאו-קלאסי של טוהר, את ההתנסות החופשית על פני 'חוקי' הקומפוזיציה, ×”×–'אנר והצניעות, והם קידמו את רעיון האמן כיוצר 'בעל השראה' על פני רעיון האמן ×›'יוצר' או כמאסטר טכני". ×–×” לא נשמע לכם בדיוק כמו עידן הלכל-אדם-יש-עמוד-בגיאו-סיטיז? את הרעיון ×”×–×” שכל אדם הוא תחנת שידור סופר מוכשרת שתעזור לנו להבין את העולם טוב יותר, להיות הומניים יותר, ולשים סוף סוף את האדם הקטן במרכז? ועל ×–×” אמר פעם כמה, אייזק, "מאד מעניין מה שאמרת. תודה".

 

אז כבר עברנו את הרומנטיקה. וגם את המודרניזם. אנחנו בערך בסוף שנות ה-30. אין מלחמת עולם שתחריב את האוטופיה עדיין, לא כל עוד גוגל מרוויחה הרבה כסף, ובכל זאת, תנועות נגד נוטות לצוץ. ואותי בעיקר מעניין איך ייראה הפוסט-מודרניזם של האינטרנט.