היה פה שמח, היה פה שמח. כל הזמן.

תור הזהב של תרבות מעריב תפס אותי ממש בחיתוליי. את "העיר" הקימו כשעוד הייתי באילת. כשהגעתי לנענע כל הזמן סיפרו לי שזה כבר מקום גדול ומסואב, ואת לא מאמינה איזה צחוקים היו כשהיינו חמישה אנשים. האקדמיה כבר לא מנפיקה כוכבי רוק, רק אנשים מיואשים, והדור הצעיר של הספרות העברית כבר בשנות הארבעים לחייו.

 

אבל השבוע, לרגע אחד, הייתי בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון.

 

 

לחיי העשייה, העתיד, ובירווז תל אביב.

1.
זה פוסט בשבילי. כן, אתם יכולים לקרוא אותו. אתם מוזמנים גם להגיב. אבל לכתוב אותו אתם בהחלט לא יכולים. פשוט לא יכולים.

2.
זה המקום שלי. ושל איתמר, כמובן. נהיו בו כל מיני חוקים. ומניפסטים. ואורחים חשובים. ואירועים. אבל זה המקום שלי. ואם בבית שלי אני לא יכולה להשאיר בחוסר הגיון מוחלט את רוטב היוגורט המדהים במקרר עד שהוא מרקיב ונקרש, ומצחין את כל המקרר ואת כל הבית, אז איפה אוכל? אז זין על חוקי כתיבת הפוסט במקום הזה. המקום שלי.

3.

ותודה לפנקס

 

4.
מירנדה ג'ולי היא כל כך מהממת בסרטון הזה שהיא עושה לי חשק לקפוץ ראש לתוך המסך, לאסוף את הביטים שלה מהרשת ולהרכיב אותה מחדש אצלי בבית.

5.
הסרטון הזה הוא גם מקסים. והוא מקסים כי הוא פועל על פי כל חוקי הז'אנר. ובכל זאת, שקרי לחלוטין. מדהים כמה מדויק היא עושה את זה, אה?

6.
וזה מזכיר לי את me you and everyone we know, שזה הסרט שג'ולי כתבה וביימה וגם מככבת בו. בסרט יש את רובי שהוא ילד בן 6, שמצ'טט עם איזו בחורה. הוא לא כל כך יודע לכתוב ובעיקר עושה קופי פייסט. בין היתר הוא מספר לה שם על הפנטזיה שלו לחרבון הדדי נצחי, שבו אני מחרבן לתחת שלך ואתה מחרבן שלי, וכך לעד. הוא עושה זאת בעזרת הציור הצ'אטי המופלא ×”×–×”: ))<>((. 
בעולם שלו זה הגיוני. הוא בן שש. הוא אוהב חרא. בעולם שלה, לעומת זאת, זה לא הגיוני בעליל. ובכל זאת, היא לא מרימה קול זעקה. להיפך, היא מבקשת להיפגש אתו. אלו החוקים בעולם הצ'אט: כל אחד זכאי לפנטזיה שלו. היא מצייתת לחוקים, ובכל זאת עושה מעשה טיפשי לחלוטין.

7.
חוקים הם בעייתים משום שלכאורה מאחורי הציות לחוקים מסתתרים הסדר הטוב והאמת. למעשה, מסתתר שם רק הכאוס שמאפיין גם את העולם נטול החוקים. ולכן, את החוקים צריך לשבור מדי פעם.

8.
אין סיכום. אין תובנה מהפכנית. אין פאנץ' ליין. סוף.

בשלושת החודשים האחרונים היה אדם אחד שחיפש את המחרוזת עזית הכלבה הצנחנית מיטל שרון.
באותו זמן היו ארבעה אנשים שחיפשו בודריאר מיטל שרון.
בזמן שכל זה קרה חיפשו 18 אנשים תמימים את המחרוזת איתמר שאלתיאל טלפון ו-14 אנשים חיפשו סתם איתמר שאלתיאל.
ה-bounce rate של כל אחת מהמחרוזות האלו היה אפס.

למה אני יודעת את כל זה?
כי יש לנו גוגל אנליטיקס.

מה אני יכולה להסיק מזה?
הרבה דברים.
שהיה איש אחד ששכח שזה היה בכלל יואב שכתב על עזית.
שאיתמר יוצא עם מלא בחורות שרק מגגלות כל היום את השם שלו בתקווה למצוא את הטלפון הנחשק.
שבודריאר חשוב יותר מעזית הכלבה הצנחנית.
שאנשים חיפשו את המחרוזות האלו במיוחד כדי להגיע אלינו.

אבל למה שיהיה לי איכפת מכל זה?
לא, באמת.
למה שיהיה לי איכפת?

יוניק יוזרס. אבסולוט יוניק יוזרס. פייג' ויוס. נתיבי כניסה. נתיבי יציאה. טופ קונטנט. באונס רייט. מילות מפתח. דפי מטרה. דפי נחיתה. זמן שהייה באתר.

רעש. המון רעש. רעש כאילו הכרחי. כמו האוטוזבל בחמש בבוקר שעובר את שינקין לאט לאט ומכריח אותך להתעורר. ככה זה באינטרנט, הם אומרים. הכל בו מדיד. הכל כסף. צריך למדוד. כדי לעשות כסף. צריך למדוד כדי לדעת איך אתה בהשוואה לאחרים. איך האחרים בהשוואה אליך. סטטיסטיקה זה טוב לך. האוטוזבל אמנם מרעיש, אבל הוא עושה את העבודה שלו.

ובכן, לא עוד. אני מכריזה על קמפיין חדש להשמדת הסטטיסטיקה באינטרנט. טובי המוחות יעבדו בו. הוא ימריץ את הכלכלה. יעודד את הלמידה. יפתח את האינטרנט. כולם יהיו מרוצים ממנו, אני מבטיחה.

והקמפיין הולך ככה:
קודם כל ניתן לכולם סטטיסטיקה יותר טובה. אנחנו לא נדע רק שהיו ארבעה אנשים שהתעניינו בקשר ביני לבין בודריאר. אני אוכל לדעת את כל הפרופיל שלהם בגוגל. מה היוזר שלהם. מה הם חיפשו. איפה הם היו. מה הפרסומות שהוצגו להם. איזו מוזיקה הם קנו. מה הפריטים שהם חיפשו באיביי.

אחר כך יהיו הצלבות. כמה מבין אלו שחיפשו דארת ווידר באיביי חיפשו בודריאר בסיפור האמיתי. כמה מבין אלה שחיפשו את הטלפון של איתמר חיפשו גם את אגודת משחקי התפקידים. כמה זמן הם שהו באתר אגודת משחקי התפקידים. לאן הם הלכו משם. מה הם אמרו בצ'אט על מה שהם מצאו שם. הכל.

ויהיו גם גרפים קוויים. על הגרפיים הקוויים יהיו עיגולים בכל מיני צבעים וגדלים. על העיגולים הצבעוניים שעל הקווים יהיו גם מספרים מדוייקים. ליד המספרים המדוייקים שעל העיגולים הצבעוניים שעל הגרפים הקווים יהיו גם אחוזים. כל לחיצה תגדיל עיגול. כל עיגול יפתח עולם. כל עולם יוסיף עוד דיוק לסרגל שבו אני ואיתמר מודדים את הזין המשותף שלנו.

ואז יהיו גם אנשי מקצוע. לא כל אחד יכול ללחוץ על העיגול ולקרוא את העולם. צריך לדעת. להכיר את התיאוריה. לפענח כשורה. ובכלל, מי יכול להבין משהו מהעיגולים והקווים והאחוזים והמספרים?

ואז תבוא האקדמיה. ותדרוש את חלקה. היא תרצה להיות זו שמכשירה. שמלמדת. שממליכה.

ואז ייפתח חוג חדש. אינטרדיספלינרי. יקראו לו סטטיסטיקה וירטואלית יישומית. בהתחלה רק אנשים משונים יירשמו אליו. אחר כך כל כלכלן שמחזיק מעצמו ירצה ללמד בו. אחר כך זה יהיה כמו בי.איי כללי, רק בבנין של מנהל עסקים.

ואז, או אז, הסטטיסטיקה תעלם לאט לאט מהאינטרנט ותשב לה בנחת במגדל השן האקדמי.

בום בום. הושמד.