1.
סוויני טוד הוא סרט לא הכי טוב. זה קורה. ג'וני, על כל יופיו, לא יודע לשיר. הפס הלבן שזרקו בשיערו והאיפור השחור שמסביר לנו שלפנינו אנשים עניים הם מגוחכים. הפרדוקס הרטורי של אנשים ששרים במקום לדבר, שמצוי בכל מחזמר, מצוי גם כאן. והשירים עצמם, ובכן, כמו שאמרו בעין הדג, אני לא זוכרת אותם כמעט בכלל. אבל האווירה האפלה מצטלמת נפלא כמו תמיד אצל ברטון, החזה של הלנה בונהם קרטר מגיח במלוא תפארתו ולבנבנותו בכל פריים והתפקיד של סשה כהן מצחיק. כך קורה שאתה מתחיל את הסרט בחיוך, כאדם שלפניו כמעט שעתיים של בידור, ומסיים אותו במלמולי "מה הקטע?" קשים.

 

תפארת לבנבנה

 

2. מעתה ואילך: ~ספוילר!~
סוויני טוד, כשם גיבור הסרט, מספר על אדם, לשעבר בנג'מין ברקר, שחזר ללונדון כדי לנקום את נקמתו בשופט טרפין, ששלח אותו לכלא וגזל ממנו את אשתו. הוא חוזר למקום מושבו הישן, מוצא שם את מיסס לאבט, שמכינה את פשטידות הבשר הגרועות ביותר בלונדון משום שאין בשר, ומכין עצמו לנקמה. ההכנה כוללת יצירת המוניטין שלו כספר הטוב בעיר ושיר אהבה אידיוטי לחלוטין לתער שלו. אלא שעיכוב קל מוריד אותו מדרך הנקמה הישרה והברורה והוא לא יודע מה לעשות כדי לפתות את השופט טרפין למספרה ולתער. אני יודע, חושב לעצמו טוד-ברקר, אני ארצח אנשים בשביל להתאמן בינתיים ומיסס לאבט תכין מהם פשטידות בשר.

 

יופי טופי. מכאן ואילך מופיעות מזרקות הדם. אנשים באים למספרה. טוד מעביר את הסכין במהירות. מזרקת דם מופיעה ומכסה את שרוולו הלבן של טוד. אלא שהדם איננו דם של סרטים. הוא דם של תיאטרון. כלומר, הוא לא מתיימר לייצג מציאות אלא מציג מציאות מדומה. רוצה לומר, רואים שזה צבע. למה ככה?

 

גם ההנמקה לרציחות מגוחכת. טוד רוצח עשרות אנשים בשביל להתאמן. ועל זה נאמר, נו באמת. ומיסס לאבט מעודדת אותו כי היא קצת מאוהבת בו וקצת רוצה בשר לפשטידות שלה. נו באמת 2. השכנה שלה עושה את זה מחתולים. זה היה יכול להיות פתרון הרבה יותר פשוט. ומלבד זאת, האנשים האלו פשוט נעלמים? איש אינו חוקר? רק הריח הרע מהמשרפה וזקנה הומלסית שמפשפשת במתרחש הם שיביאו בסוף את עוזרו של השופט לחקור את התעלומה? קצת קלוש.

 

ובכן, הגשתי את התזה שלי. שלוש שנים מייסרות הגיעו לקיצן. אחרי שאקבל את הציון, אספר בפרוטרוט עד כמה תלמידי מחקר זקוקים למדריך מפוכח.בינתיים, העליתי אותה לשרת ואתם מוזמנים להשתמש בה כרצונכם. עזבו אתכם מזכויות יוצרים וכל החרא. תעתיקו, אם זה מה שעוזר לכם. למה שתרצו להעתיק? לא יודעת. אבל אם אתם עושים משהו שקשור באימהות ובציונות, יש שם ביבליוגרפיה מקיפה למדי.

 

בינתיים, זה התקציר:

 

עבודה זו עוסקת בייצוג הספרותי של אימהות מתות ובוחנת כיצד בונים הסופרים את הנרטיב שמספר את מות האם. העבודה סבה סביב שתי שאלות מרכזיות בנוגע לנרטיב הזה; ראשית, אילו אופני התמודדות מציעים הסופרים לגיבורים או גיבורות שאמותיהם מתו? שנית, איך משפיעה האידיאולוגיה הציונית ההגמונית על הנרטיבים שיוצרים הסופרים?

הפרק הראשון של העבודה בוחן את אופני ההתמודדות עם מות האם שמייצרים הסופרים שעסקו בנושא. הבחינה הזו נעשתה לאור צומת תיאורטי המשלב בתוכו את שיח האבל, שהוצע לראשונה על ידי פרויד ועוסק בתהליך הנפשי שעובר המתאבל, ואת השיח הטקסי שעוסק בטקסים השונים שמבצעת החברה כדי לציין את מותו של אדם. שני השיחים האלו מתלכדים בחייו של אדם אשר נפרד מאדם אהוב ומתלכדים לכדי נרטיב הפרידה, כפי שהוא מיוצג בספרות.

הפרק השני עוסק באידיאולוגיה הציונית ובהשפעתה על אופן בניית הנרטיב של מות האם. האידיאולוגיה הציונית הייתה מראשיתה תרבות פטריארכאלית אשר הציבה בחזית ובקדמה את הגבר, אשר שימש כחלוץ וכלוחם, והרחיקה את הנשים לתפקידים מסורתיים יותר של גידול הילדים וטיפוח הבית. עם חלוף השנים, התמתן מעט חוסר השוויון הזה, לפחות בייצוג הספרותי שלו, אולם לאורך כל העת ניכר כי החברה הישראלית והאידיאולוגיה הציונית שעומדת מאחוריה אינן שוויוניות, וממשיכות להתבסס על מוסכמות גבריות ופטריארכאליות מיסודן, אשר משותפות לתרבות המערבית כולה. סופרים אשר כותבים על מות האם בנוף התרבותי והספרותי הזה מתייחסים, במודע או לא, לציווים התרבותיים הסובבים אותם. באמצעות מחקר הספרות אני מקווה לבודד מן הנרטיבים שיצרו אותם הסופרים את מות האם, ולבחון אותו לאור השיח ההגמוני והביקורת עליו. הפרק השני בעבודה, אם כן, בוחן שתי אופציות התייחסות אשר עומדות בפני סופרים אלו: האופציה הראשונה היא כתיבת מותה של האם כדרך לאישוש מעמדה הנמוך בחברה והאופציה השנייה היא כתיבת מותה כדרך להבעת התנגדות למקומה של האשה והאם בחברה.

את השאלות הללו, הן על תהליך ההיפרדות מן האם והבנייה המחודשת של הסובייקט, והן על הקשר בין נרטיב מות האם ובין האידיאולוגיה הציונית, בוחנת העבודה בקורפוס ספרותי שכולל שמונה יצירות: "בדמי ימיה" (1991) של ש"י עגנון, שארה כסותה עונתה (1991) של אילנה ברנשטיין, חבלים (1998) של חיים באר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, אשה יקרה (1999) של יהונתן גפן, סיפור על אהבה וחושך (2002) של עמוס עוז, פוסט מורטם (1992) של יורק קניוק ועשו (1991) של מאיר שלו.