כל הפוסטים של מיטל שרון

כללי

הבזקי מצלמה

10 תגובות
1.
הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. תומר הוא חבר שלי. לא חירבנו באותו מסטינג בשואה, אבל חבר שלי. ובכל זאת, הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. לא בלי כוונה. מאותה סיבה שאתה מסתכל הצידה אחרי שאתה מעיר לחבר שלך ששכח לסגור את הרוכסן במכנסיים. כדי לא להביך אותו בלי להתכוון. כי זה לא מעניין אותי להחזיר את הפחח לשירה. ולא מעניין אותי להוכיח שגם משוררים יודעים להתקין פיירפוקס. וכל באזז ההעזה והיריקה בפרצופו של הממסד לא מעניין אותי גם הוא. זה היה העניין שלו. והוא עשה אותו. ושמחתי בשבילו. אבל לא רציתי להתעצבן. וידעתי שאני אתעצבן. כי הפחח בשירה. והשורות הקצוצות. ודיוני המטא. וגיבוב השטויות ביחד עם הדברים הטובים. והפוסט-משהו-משהו. אז לא קראתי.

2.
ואז, קראתי את כל הביקורות, והייתי כבר בשלה להתעצבן. וקראתי. זו הייתה קריאה משונה. כי ציפיתי לקריאה שדומה לביקור במנהטן; משהו מזן "אה, באמת יש פה מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה ומוניות צהובות". ואכן היו שם מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה. אבל לא רק.

3.
פעם תרגמתי לגלובס כתבה מעולה של פאסט קומפני שדיברה על גורדון בל, כוכב מזדקן של עמק הסיליקון שעובד עכשיו על פרוייקט של מיקרוסופט שנקרא MyLifeBits. הרעיון של הפרוייקט פשוט: לתעד הכל. אבל הכל. הטיפוס הזה מסתובב עם מצלמה שיושבת על הצוואר שלו ומצלמת כל כמה שניות, עם רשמקול שמקליט את כל השיחות שלו, ובמחשב שלו מותקנת תוכנה ששומרת את כל אתרי האינטרנט שראה ואת כל המסמכים שקרא וכתב. בל מנסה להפוך את הכל לדיגיטלי ולגבות את התיעוד האובססיבי בתוכנה שתעזור לך לעשות סדר בחיים שלך. אני זוכרת במעורפל שני ציטוטים משם; בציטוט האחד סיפר בל כמה נפלא זה לריב עם אשתך כשהאמת המוחלטת עומדת לצידך, או בכונן הקשיח שלך. והשני, שבו מתוודה בל שהוא לא אוהב לקרוא ספרים, כי אין לו דרך לתעד את זה. שני הציטוטים האלו נחרטו בזיכרוני כי הם בעיני נקודות החולשה של העידן הדיגיטלי האולטימטיבי שאליו שואף בל: האמת המוחלטת לא חשובה יותר מהזיכרון הסלקטיבי של אשתך, והתלות בתיעוד לא אמורה למנוע ממך הנאות.

 

יום בחייו של בל
 
4.
חשבתי על בל כשקראתי את לורם איפסום. כי נדמה לי שליכטש הצליח לעשות באופן מדומיין את מה שבל מנסה לעשות באופן דיגיטלי. הספר של ליכטש נקרא כמו הבזקי מצלמה כל-יכולה. לפעמים היא אכן תופסת שיחת מסנג'ר או פליטת מקלדת, אבל לפעמים היא תופסת את המחשבה על אותה שיחת מסנג'ר (אחד הקטעים האהובים עליי בספר: (083) אני אוהב שאת מוסיפה / ארבע-חמש נקודות / בסוף כלשורת מסנג'ר (084) אבלזו / לא סיבה / לחזור). לפעמים אנחנו עוסקים בענייני הרוח והפילוסופיה, ומתדיינים על עתיד השירה, ולפעמים אנחנו סתם מורידים את הזבל או קוראים טוקבק. לספרות יש נטייה להאדיר צד אחד על פני האחר, או להאדיר את חוסר ההבדל בין צד אחד לאחר, על פי הזרם עליו משתייך הכותב, ואני חושבת שמה שיפה במיוחד בלורם איפסום הוא לא הפוסט-מודרניות של "כל הפעילויות שוות בערכן" אלא האדישות הכמו-טכנית לערך הפעולה, שמצליחה, בעזרת השילוב של הצורה והתוכן, למסור תיעוד נאמן של אדם אחד, אחד מיני רבי כלאדם.
כללי

ויאמר יהוה: אל תעשה לך חפץ ומצבה

25 תגובות
1.
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרלים, של לפתני תפוחים, של אפונה וגזר, של גלילי נייר משי, של קצוות חוטים, של בקבוקים של יין ושל מי דלוחין שונים, נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי"
(איך רוקנתי את בית הוריי, הוצאת רסלינג, בתרגום קרן שמש, עמ' 51)

2.
שני הוריה של לידיה פלם, מחברת הספר "איך רוקנתי את בית הוריי", מתו בטווח זמן קצר. בהיותה בת יחידה, נותרה לידיה עם המלאכה הבלתי נסבלת כמעט של לרוקן את בית ההורים. המלאכה הזו מסתירה מאחוריה, כמובן, רשת שלמה של משמעויות ומערכות יחסים, שנוצרות לאורך השנים בין אדם לחפציו. הניסיון לארגן מחדש את החפצים הוא באופן מובן למדי הניסיון לארגן מחדש את מערכות היחסים האלו.

או כמו שהיא עצמה כותבת: "פעם היה המוות ניסיון שחווים במסגרת קהילה; הדת והמסורת הכתיבו מחוות, תמכו באדם האבל. אולם כיום שייך האבל רק לתחום החיים הפרטיים. כל אחד קובר את מתיו בעודו ממלמל טקסים אישיים ומזדרז למחוק את סימני אובדנו במסגרת החיים החברתיים: לא עוד שחור ולא קרפ, לא עוד רעש ולא דמעות, לא נותר שום דבר רשמי, שום סימן חיצוני של אומללות, בקושי יום אחד של היעדרות והחיים שבים למסלולם. כל אחד ואחד מוצא את עצמו לבדו" (עמ' 14).
 
ריקון הבית הופך לטקס האבל והנטל שמשימה מסדר גודל כזה מפיל על כתפי הילדים הוא, כך אני יכולה רק לשער, גדול מאד. מי אתה, פישר קטן, שתחליט מה לעשות עם המקטרת שאביך אהב למצוץ בעודו יושב על הכורסא שלו? והכורסה, מה יהא עליה? והחצאיות שאימך תפרה בקפדנות ובאהבה? ופתקאות ה"אני אוהב אותך" ו"מזל טוב ליום ההולדת החמישים מחבריך" ו"הריני להודיעכם על חתונתי הקרובה", גם הן תובעות הכרעה. וכולם, עד אחרון החפצים, צועקים לעברך: מי שמך?
 
אולם לידיה חייבת לעמוד בנטל הזה, וכך, לאורך הספר המקסים ומגיר הדמעות הזה משנה לידיה את מערכת היחסים שלה עם החפצים, ובכך את מערכת היחסים שלה עם ההורים שלה. המצבה שלידיה בונה להוריה, תהליך האבל שלה, היא בעצם מצבה נעלמת, שבמצב אידיאלי מגיעה לריק, לחוסר גמור. זהו המצב שאליו מגיעה לידיה בסוף הספר, אחרי עשרות עמודים של פירוט דקדקני של גורלו החדש של כל חפץ וחפץ מבית ההורים.
 
 
 
3.
זהו מצב קיצוני מאד, אולם בפני מצבים דומים אנו עומדים מעת לעת. מעבר דירה, הוספת דייר לבית, ארון חדש או פרידה מבן זוג, כל אלו מצריכים גם מאיתנו להכריע את גורלם של חפצים. חפצים שהם אנשים קטנים. חפצים שאי אפשר לנתק בין הקיום הגשמי והמטאפורי שלהם. כל אחד ושיטות ההתמודדות הפרושות בפניו במקרים שכאלו: דחיסת ארגזים עד אין קץ, מיון, השלכה לפסולת, נתינה לחברים, מכירה.
 
אנשים יוצרים מערכות יחסים כל הזמן. אנשים קונים חפצים כל הזמן. ובהתאמה, מספר החפצים שיש לנו קשר רגשי אליהם גדל כל הזמן. נדמה לי שהאבסורד הזה גדל בהתאמה לכוח הקנייה. אני די בטוחה שלכל אחד מהוריי היו פחות חפצים בגיל שלושים ממספר החפצים שלי. נכדיי הוירטואליים ודאי יגררו אחריהם מחסנים שלמים של מחשבים ישנים, מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו מתחכמות, ספרים, ואינספור פתקאות שאני שומרת, אלוהים יודע למה, מהתכתבויות ביני לבין חברותיי בחטיבת הביניים. כמו גם ארגזים על גבי ארגזים של שלטים רחוקים, כבלים, מכנסי ג'ינס, ספרים, וחולצות טריקו מתחכמות של הוריהם, צאצאיי.
 
אולי יש דרך לשנות את זה? אולי הגיע הזמן להכריז על נתק ולהחזיר לחפץ את חפציותו? ולזרוק. פשוט לזרוק? כי על חוסר השימושיות של החפצים האלו חבל להכביר מלים. אנחנו לא שומרים אותם כי אנחנו משתמשים בהם אלא כדי שישמרו עלינו מפני השכחה והניתוק. אולי הגיע הזמן לעשות כמעשה לידיה, לערוך את הטקס ולהפוך את המצבות למצבות נעלמות?
 
כללי

אגב קלישאות מוזיקליות

13 תגובות
1.
זה קרה* באותו גיל 16 שהאיתמר דיבר עליו. רצפת לינוליאום לבנה-אפרפרה, ועליה נפרש מצנח לבן. ברקע נשמעה אחת מקלישאות המוזיקה הגדולות של כל הזמנים: בולרו של ראוול. אלוהים, משתמשים בזה בפרסומות. בכל מקרה, ריח הזיעה עמד באוויר, וחבורה של נערות בנות 16 חזרו אחרי התנועות שסימנה שלי שיר, אגדת המחול (מדובר באמת באגדה, ולא רק בקנה מידה של ילדה מאילת בת 16. אבל אז הערצתי אותה על דבר אחד במיוחד: היא יכלה לעשות פוינט כזה שהיו רואים אותו באופן ברור גם כשנעלה נעלי ספורט נייק אייר, מה שעשתה כל הזמן). כן, שיעור בלט, כך וכך זמן לפני מופע סוף השנה.

2.
היה זה בולרו בגרסה אפריקנית. עם תופים שכאלו. שלי לימדה ואני חזרתי אחריה. ופתאום, בלי כל אזהרה, התנגן לו בגוף שלי המשפט התנועתי שהתאים למשפט המוזיקלי הבא. לא היה זה דבר של מה בכך בגוף של תלמידת בלט קלאסי, שכל מה שהיא עושה כל היום זה לחזור על צירופים תנועתיים כבולים ועל קלישאות תנועתיות מן המאה ה-19. זה היה נפלא.
לא, זה לא מה ששלי חשבה. אבל זה היה משפט עצמאי שלי. הראשון אי פעם בסטודיו.

3.
חשבתי על צירופים תנועתיים כבולים לא מזמן, כשהייתי בהופעה של ערן צור. כששמתי לב שאני חוזרת על אותן תנועות שלמדתי בהופעות רוק של אותו גיל 16. וכשאורי אמר שבהופעות כולנו חוזרים להיות ילדים, שכל מה שמעניין אותם זה שמה שהם מכירים יחזור שוב שוב, חשבתי לעצמי שזה נכון, וזה נכון גם בהקשר הגופני. גם בגיל 50, כשאלך להופעת האיחוד של נושאי המגבעת, ארים את יד ימין באוויר בכל פעם שהמתופף יכה בדרמטיות.

4.
החיבה שלי לאותם צירופים כבולים היא גם הסיבה, אני חושבת, שאני בורה במוזיקה. חזרה היא מילת המפתח ונושאי המגבעת היא מילת המפתח השנייה. המשפט "לחפש מוזיקה חדשה" נשמע לי משונה במוזיקה כמו המשפט "קראתי שוב את הספר" בספרות.

 

 

הגרסה שלנו הייתה קצת פחות הומוארוטית . * כלומר, אני לא יכולה להתחייב יותר מכולם שזה באמת קרה ולא זיקקתי את זה מאלף שברי רגעים בלתי קשורים כרונולוגית.