כל הפוסטים של מיטל שרון

האם אתה סובל מהבמבלדאווג?

 ×. מקורות ביבליוגרפיים
אחד הפוסטים הכי הכי משמחים בבלוג הזה נכתבו דווקא ללא עזרת תיאוריה, על ידי האדם שהבטחתי לשאת את ילדו, לו היה רוצה, ששמו אסא וולפסון. אני מדברת כמובן על הפוסט האלמותי יראת הגוואדלבמבה.
 
וכך תיאר אסא את הבעיה: גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה.
 
ב. היפוך מעניין
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שנכתבת בלשון נקבה מטעמי הזדהות עצמית בלבד: את עומדת במסיבה. ביד שמאל בירה, וביד ימין סיגריה, אם התמזל מזלך ואת נמצאת במסיבה באחד מן המוסדות שאינם מצייתים לאפו של המחוקק שנמצא עמוק עמוק בתחת ובריאות שלך. את לבושה באחת מתלבושות המסיבות שלך, שלנצח יכללו לפחות פריט אחד מגניב ושכבות, כדי שתוכלי להחליף למשהו קליל יותר, במקרה הצורך.
 
יש מוזיקה לא משהו, אבל לא משהו נורא. משהו כזה שאפשר להנהן בשקט לצליליו. מכל עברייך אנשים. את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה, אם תתעקשי. אבל לא מתחשק לך להתעקש, ובמצב הזה הם יצטרכו לפנות אלייך בעצמם. החברה שבאת איתה גם היא לא איזו הברקה. היא נחמדה והכל, ומדי פעם אתן מוצאות מסיבות ממש מוצלחות, אבל הפעם, איך לומר, פושר.
 
את אומרת לעצמך: מה יחשוב עליי אסא לו אלך עכשיו? ואת צועדת לצד השני של המקום, מחפשת אקשן; בחורה שרוקדת כלבבך או בחור עם הלוק הנכון. את אפילו אומרת לעצמך: ארקוד מעט, ודאי התנועה תשפר את מצב רוחי. ואת מתחילה לרקוד, אבל איכשהו הבירה והסיגריה לא מסתדרות, ולאט לאט הברכיים מתיישרות ולא מתכופפות שוב.
 
ואז, או אז, את אומרת לעצמך: גוואדלבמבה על הזין שלי! את חושבת על ההר ההוא בצ'ילה, שכולם אמרו לך שחייבים לטפס עליו, שמי שלא עלה עליו כאילו לא היה בדרום אמריקה, שמי שחולף בצדו התחתון מבלי להגיע לצידו העליון משול למת. את נזכרת ברגע המדויק, שבו התיישבת על הקרח, כאחרונת הפקאצות, בערך באמצע הדרך בין סיום הרכבל לפסגה, דוקרני הקרח בידייך ולרגלייך נעליים שהגרביים החליקו עמוק בתוכן, ואמרת למדריך הצ'ליאני החתיך: לא זזה מפה. אתה רוצה, אתה מוזמן לקחת אותי על הידיים. ומאז את כבר יודעת: הגוואדלבמבה לא תמיד תהיה שלך. זה בסדר, תמיד יש את האינטרנט.
 
ואז, את הולכת.
 
ג. האמנם נירוונה?
לכאורה, את בודהה. אבל את טועה, כי הדבר היחיד שנמלטת ממנו הוא פוביית הגוואדלבמבה. כעת, מה שניצבת מולך, לבנה כהר בצ'ילה, היא יראת ההבמבלדאווג. המסיבה, להזכירך, לא נגמרת ברגע שיצאת מהדלת; המסיבה נגמרת רק ברגע שסיימו לדבר עליה. שהלא, לא לבד את בעולם. מכרייך, חברייך, מוקירייך, אשתך, כולם ישאלו אותך איך היה במסיבה ויחלקו עימך את חוויותיהם שלהם.
 
ואת, מה את יודעת? היה לך פושר. היה בסדר. היה לא משהו. אבל תמיד ייתכן כי באיזשהו מקום במסיבה היה ממש טוב. בחורות התפשטו, בחורים חילקו ג'וינטים וג'ין טוניק ומניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט. ייתכן אפילו כי באחת מן הקומות הייתה מוזיקה מעולה, ושאיזה די.ג'יי חרך את רחבת הריקודים (זה כל כך גלגלצ שבא למות) בסט מן הגיהנום.
 
פוביית הה', כפי שמכנים אותה המקצוענים, מתחילה רק עכשיו לפעול עלייך במלוא עוצמתה. לחברייך הקרובים את יכולה אולי לומר את האמת; הם אוהבים אותך גם כשאת לוזרית. אבל מכל היתר עלייך להיזהר. אל תפני להם את הגב ואל תספרי להם איך היה במסיבה. היעזרי בכל הנמצא תחת ידייך: חירשות סלקטיבית, תשובות מעורפלות, שאלות רטוריות, אירוניה, צחקוקים. הכל, רק אל תספרי להם את דעתך.
 
כי את יודעת בדיוק מה יהיה השלב הבא, אחרי שתחליטי לזלזל גם ביראת ההבמבלדאווג. את תגידי: "היה לא משהו", רק כדי שמישהו אחר יגיד "לא ראית? צילמו סרט פורנו אלטרנטיבי בצד השני." ואז את תיזכרי שאמנם ראית איזו מצלמה וכמה בחורות עם ביריות, אבל חשבת לעצמך ששוב מצלמים סרט סטודנטים על ניכור אורבני ועל חפצון נשים, ולא היה לך כוח לזוז בכיוון. או שאת תגידי: "חרא מוזיקה", ומישהו אחר יגיד, "מה קורה איתך? זה היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכבודו ובעצמו שם למעלה". ואת תיזכרי שהוא באמת נראה לך מוכר, והיו לו בגדים משונים, אבל חשבת לעצמך שזה סתם איזה ילד מתלהב שמנסה להגניב את עצמו.
 
כי יראת ההבמבלדאווג מקורה בפרשנות מוטעית, בניגוד ליראת הגוואדלבמבה, שמקורה בהתרחשות מוחמצת. זו, גם זו, נוטות לתקוף בעיקר בשעת דיבור בציבור, ועף אל פי שהן שונות, חומרתן זהה. ולכן, את, יותר טוב לך לשתוק, פן תחשפי את תחתונייך עם ה-L הגדולה המוטבעת בהם בפני כולם.

בודריאר קלאסי

אנקדוטה

פינת עישון נענע, לפני שלוש שנים או משהו כזה
תומר: מספר משהו שהוא בבירור סימולציה.
מיטל: נו, זה בודריאר קלאסי.
איתמר ותומר נקרעים מצחוק.
מיטל חושבת לעצמה: מה, זו לא סימולציה? אה, שיט, הם צוחקים על הפומפוזיות.
מיטל מצטרפת לצחוק (אני מקווה לפחות שהצטרפתי לצחוק. אבל אני לא אתפלא אם סתם ישבתי שם, הסמקתי וזעפתי).

ומאז, "זה בודריאר קלאסי" היא מטבע לשון.

סימולציה

הרעיון של בודריאר בנוגע לתרבות שבנוייה מדברים ומחיקויים מעוותים של אותם דברים הוא לא רעיון חדש. הוא לא חדש לתרבות הקלאסית, ולא לתרבות הפופולארית המודרנית. ההבדל היחיד בין שתי התרבויות האלו הוא לא בקיום הסימולציה בתוכן, אלא במשמעות הערכית שהן מעניקות לו: בעוד התרבות הקלאסית כיבדה במיוחד את הדיוק שבחיקוי והתירה אחוזים מועטים בלבד של שינוי, הרי שתרבות הפופ מכבדת במיוחד את אלו שיודעים לקחת את כל מה שעשו לפניהם, לזרוק באוויר, ולתפוס ליצירת צורה חדשה מהרכיבים הקיימים.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות לסימולציה שכזו; האחת היא בספרו של אופיר טושה גפלה (האיש נשבע שזהו שמו האמיתי) "הקטרקט בעיני הרוח". זה לא איזה ספר מבריק, אבל באחד הקטעים שם, מתואר מישהו שחווה כל העת דז'ה-וו. המצב שלו כל כך מתדרדר עד שהוא לא מצליח לתפקד בעולם, משום שכל רגע נחווה כרגע שכבר נחווה בעבר, והוא לא מצליח להבחין כלל בין מציאות לשעתוק. בודריאר קלאסי, כאמור. מה עושה הגיבור? הוא מחליט לכתוב מחדש יצירות קלאסיות. כך הוא יוצר משהו כמו האידיוט של דוסטייבסקי מאת [שם הגיבור]

הדוגמה השנייה לקוחה מהסרט שאני כל כך רוצה שכבר יתחיל להציג: be kind, rewind.

צפו בטריילר ותראו איך החיוך הרחב של "בודריאר קלאסי" מתפשט לכם על הפנים, כאשר מתברר כי הגיבורים הולכים לעשות גרסה מחודשת לקלאסיקות הקולנוע המודרניות, לאחר שכל קלטות הוידיאו נמחקו. האופציות שזה פותח בפני יוצרי הסרט והצופים בו הן כמעט אינסופיות. אגב, אני גם יודעת "קראטה של רובוטים".

שתי הדוגמאות האלו לכאורה צועקות אינטרנט, כפי שהיטיב להסביר איתמר. מישהו התחיל משהו, מישהו הגיב על זה, ונוצר משהו שלישי שהוא מספיק רחוק כדי ליצור בעצמו תגובת שרשרת חדשה לחלוטין. לא חיפשתי, אבל אני בת זונה אם אין באיזשהו מקום כבר אתר "ספרות מעריצים" לסרט של גונדריי, שיוצר עוד ועוד ועוד סרטים שצולמו מחדש.

סימולקרה

ההבדל בין סימולציה לסימולקרה, גורס בודריאר, הוא: סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. איבוד מקור מוחלט לא יכול להתרחש בעולמנו, אומר בודריאר, ולכן סימולקרה לא באמת יכולה להתקיים במציאות, אבל דוגמאות קרובות להחריד יש גם יש. אם נשתמש בדוגמה פופולארית: נעליים "איטלקיות" שמיוצרות בארצות-הברית הן סימולציה, משום שיודעים מה החיקוי ומה האמיתי. מלון ונציאן בלאס וגאס, שבנוי כמו חיקוי של המהות הונציאנית, כפי שתופסת אותה התרבות וכפי שמנסחים חוקי הקפיטליזם האמריקני, ויותר מכך, מלון ונציאן במקאו, שהוא חיקוי של מלון ונציאן בלאס וגאס, רק בהתאמה לכאורה למוח המזרח-רחוקי (זה לא באמת עובד), הם סימולקרות. לך תדע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

ולכן, הדוגמאות האלו הן לא באמת אינטרנט ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: המחבר והזמן והמרחב. הסרט והספר נהגו, נכתבו ונחתמו על ידי יוצרים מסויימים. ולכן, העלילה המתרחשת, על כל פיתוליה, סגורה. אי אפשר להוסיף עוד ספרים שייכתבו מחדש על ידי אותו איש דז'ה-וו, משום שאופיר טושה גפלה חשב על כל האפשרויות הגלומות במשחק הזה, שיחק אותן, ופרסם את הספר. הסימולציה שיצר קרויה על שמו, והיא חתומה במספר האפשרויות שהמוח שלו אפשר לו להגיע אליהן. האינטרנט, לעומת זאת, הוא כמו סיפור עם. יש את השיר נומה נומה היי (אני יודעת, אולד סקול. ובכן, אני עדיין רוצה להיות הוא כשאהיה גדולה). ויש את הגארי ברלסומה הזה שהפך את השיר לתופעת אינטרנט. אבל התופעה נוצרה רק הודות לכל מחקי גארי ברלסומה שאין להם שם ופנים, שעשו אינספור גרסאות של גארי וכך הגדילו פי אינספור מונים את אפשרויות המשחק. ולכן, לתופעת נומה נומה היי אין מחבר אחד, אלא אלפי מחברים.

הזמן והמרחב, או ליתר דיוק חוסר הזמן ועודף המרחב, תורמים גם הם להיווצרות תופעות אינטרנט. כמו שיודע כל מי שהתלהב ממשהו באינטרנט רק כדי לקבל את הפרצוף המזלזל של "זה נורא ישן", אי אפשר באמת לדעת מה חדש ומה ישן באינטרנט, כי הכל מונח שם לנצח. באותה מידה, יש באינטרנט כל כך הרבה דברים, עד שהכל באמת תלוי בנתיבי הגלישה שלך. העולם הקיברנטי (חחח) הוא כל כך גדול, שהניסיון ליצור לו מרכז הוא בלתי אפשרי באופן מבני.

אלפי המחברים והבו-זמניות של הזמן והמרחב הופכים את הסימולציות של האינטרנט לסימולקרות, משום שאין אף מקום אחד שממנו יוצאים החיצים לעבר התיבה שבה כתוב "התופעה". או כמו שאמר מגיב מספר 89 לקליפ המעולה והבודריאר-קלאסי של eurotrash girl (ותודה לדולי): See, this is why You Tube was created.

סיכום

וזו, אני חושבת, התשובה לשלוש שאלות:

1. למה האינטרנט הוא כל כך מגניב – סימולקרות מגרות את החושים הרבה יותר ממקור –> חיקוי שהוא חד-חד ערכי.
2. למה אני מפחדת לפרסם לינקים ב"גם-שם": הרבה יותר קשה למרקר דברים שאין לך מושג אם הם מחדשים משהו למישהו.
3. למה מישהו חייב לקחת אותי ללאס וגאס!

בינתיים, בקצה השני של העולם

מהפכה, ואת זה יודעים כולם, אי אפשר לעשות לבד. מהפכה מצריכה, מלבד אידיאולוגיה, גם התאגדות. ואת זה יודעת גם העיתונות. העיתונות בישראל, שאפשר אולי להגיד עליה גם דברים טובים, אבל סולידארית היא לא, עושה את מיטב המאמצים כדי לחבל בשביתת המורים.
כדי לחבל בשביתת המורים לא צריך הרבה, ואפילו לא צריך להוכיח שרן ארז גר בווילה: צריך מנגנון פשוט אך עקבי של "הפרד ומשול". אל תחבר את שביתת הסטודנטים מתחילת השנה לשביתת המורים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתת המרצים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתות מורים אחרות בעולם. אל תחבר את המצב האולטרה קפיטליסטי של העולם כיום להתדלדלות מדיניות הרווחה בישראל. דווח על כל אירוע בנפרד. עשה כמיטב יכולתך למצוא את כל הזוויות הקשורות באותו אירוע, אבל לעולם אל תרחיב את מבטך מעבר לפיקסל הקטן בו אתה מתבונן בזכוכית מגדלת.
לו הייתה עיתונות רווחה/מרקסיסטית בישראל, הייתה ודאי פוצחת בסדרת כתבות שמשווה בין מצב המורים, החינוך והרווחה בישראל, למתרחש במדינות שונות בעולםX. ואני לא מתכוונת לטבלאות הישגי תלמידים. כיוון שאין כזאת עיתונות, הכנתי אני ראשי פרקים לכתבה שכזו (אני לא עבד שלכם. את הקישוטים הקטנים של הקונבנציות העיתונאיות – פתיח, סגיר, מסגרת ובה ראיון עם אנשים רלוונטיים – תצטרכו להשלים לבד).

פנינה
בהתחלה הייתה וואחאקה, בירת מדינת וואחאקה במקסיקו. עיירה קולוניאלית ציורית שהוקמה בשנת 1486 בידי האצטקים ונכבשה מאוחר יותר בידי הספרדים. מזה כמה מאות שנים היא נחשבת אחת מפניני התיירות של מקסיקו. אחת מהערים האלו שבהם יש כיכרות "מרהיבות".

ואז הגיעה 2001
ואז הגיעה 2001 ועימה תכנית בשם פואבלה- פנמה (המקורבים קוראים לה PPP) שמטרתה העיקרית היא "לשפר את איכות החיים של תושבי המדינות הדרומיות במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה". כדי לעשות זאת, אומרת התכנית, יש לשפר את הקשר בין מדינות מקסיקו למדינות מרכז אמריקה. איך? באמצעות שיפור התחבורה, האנרגיה, הטלקומוניקציה, המסחר והתיירות והתמקדות בפיתוח בר-קיימא של תנאי החיים. מילת המפתח כאן היא תשתית. והרעיון הוא ששיפור התשתית (כבישים, נמלי ים, נמלי תעופה, פסי רכבת) יחזק את הקשר בין תושבי דרום מקסיקו העניים מאד לבין שאר העולם. את התכנית הגה נשיא מקסיקו דאז, ויסנטה פוקס, ואף החתים לטובת העניין את כל המדינות המעורבות.
לכאורה נשמע טוב. אולם, אומרים הארגונים השונים המתנגדים לתכנית, למעשה מדובר בתכנית להחדרת "מסחר חופשי" למדינות העניות במקסיקו. הרעיון הוא פשוט: תנו לתאגידים דרך נוחה להגיע לעובדים הזולים. בגלובל אקסצ'יינג' אומרים שהרעיון הוא להקים במקום מפעלים שבהם מרכיבים חלקים מיובאים כדי לייצא אותם מחדש למדינות עשירות. הרעיון הזה יעיל במיוחד באיזור שבו 50 אחוזים מהאוכלוסייה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע לשעה במקסיקו, שעומד על 1.9$. "דרום מקסיקו היא ביתם של 714 מתוך 850 המחוזות העניים במדינה, ולכן ממשל פוקס קיווה להשתמש ביתרון התחרותי הזה כדי להתחרות במפעלי אסיה".

 
לעזרת פוקס מגיע אורטיס
ב-2004 תופס את השלטון במדינת וואחאקה המושל אוליסס רואיס אורטיס, שבא עם תפיסה דומה לזו של פוקס. איך הוא תופס את השלטון? יש אומרים שלא ביושר, ומתכוונים לזיופים המוניים בבחירות. אורטיס עושה כל מיני מעשים שסימני השאלה יפים להם (למשל ארגון שביתת עובדים בעיתון המתנגד ופגיעה בכיכר העתיקה בעיר, שנחשבת אחד מהאתרים האלו של אונסקו). פואבלה-פנמה+פוקס+רואיס+בחירות מושחתות=תסיסה.

ולמורים נמאס
המצב היה בכי רע. וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו ולמורים נמאס. במאי 2006 הם פתחו בשביתה השנתית שלהם. הם דרשו שיפור בתנאי ההוראה ובתנאי השכר. הם סרבו לקיים משא ומתן עם אורטיס והכריזו כי יישבו בכיכר המרכזית של העיר עד שיבוא מישהו מהממשלה הפדרלית וידבר איתם. הנתונים מראים כי הייתה להם סיבה לשבות: וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו, עם 76% מהאוכלוסייה שחיה בתנאי עוני קיצוני.
אורטיס הניח להם לשבת בכיכר. אבל אחרי 22 יום זה הגיע לו עד כאן. ב-14 ביוני הוא שלח את המשטרה של מדינת וואחאקה כדי לדכא את ההתקוממות הזאת. כמו תמיד, עיתונאי האינדימדיה מתארים זאת בצורה הדרמטית והראויה ביותר: "עם שחר פינתה משטרת מדינת וואחאקה, בעזרת מסוקים, גז מדמיע וכלי נשק, כמה אלפי מורים שובתים ממתחם השביתה בכיכר המרכזית בוואחאקה העיר, שבה שהו מזה שבועיים. מנהיגי הגוף המארגן של עובדי חינוך (CNTE) טענו כי שני מורים מתו בהתקפה ושישה נעלמו. מושל וואחאקה יוליסס רואיס אורטיס הכחיש בכלי התקשורת הרשמיים שהמורים נהרגו. המשטרה הרסה גם את תחנת הרדיו פלנטון, ששידרה מהכיכר. הנשיא וינסנט פוקס סירב לגנות את פעולת המשטרה, וטען כי זו זכותה של המדינה."

וכאן נגמר הסיפור הרגיל
וכאן נגמר הסיפור הרגיל. בכל מקום אחר, השביתה הייתה מתפזרת וביי ביי. אבל לא בוואחאקה. המורים לא נכנעו. הם הצליחו לגרש את המשטרה, והכריזו על מרכז העיר כאיזור כבוש. כדי להדגיש זאת, שלוש שעות לאחר התקיפה הם הקימו בריקדות באזור כולו, כדי למנוע מהמשטרה לחזור.
וזה עוד לא הכל. שלושה ימים אחרי "הטיהור" של משטרת המדינה קמה האסיפה העממית של עמֵי וואחאקה (המקורבים דוברי הספרדית: APPO). 70 אלף מורים, 350 ארגונים ו-800 אלף איש התאגדו תחת הוראותיה של האסיפה – 25% מאוכלוסיית מדינה וואחאקה. האסיפה דרשה ראשית את התפטרותו של רואיס, ולאחר מכן את שיפור התנאים של אוכלוסיית המדינה.
האסיפה התנהלה בדרך דמוקרטית: "כל ההחלטות החשובות מתקבלות במליאת האסיפה. לאסיפה יש הנהגה זמנית, אבל כוחה האמיתי טמון בבסיסיה החברתיים, מה שמנע מהשלטונות להחליש את התנועה. באזורים רבים ברחבי המדינה ובפרברי העוני מתכנסות אסיפות אזוריות. בהן מתקבלות החלטות ומהן מועברות הצעות לאסיפה הכללית שמושבה בעיר הבירה, וואחאקה".

וכאן מתחילה המהפכה
במשך חמישה חודשים ארוכים ניהלה למעשה את האסיפה את עיר הבירה וכן מוסדות מטעם המדינה במקומות אחרים בוואחאקה. היא ניתקה את הזרם למוסדות ממשלתיים, לרדיו ולטלוויזיה מטעם השלטון, היא הוציאה לרחובות עשרות אלפי בני אדם, ובעיקר היא הצליחה להחזיק מעמד בתקיפות חוזרות ונשנות של משטרת המדינה ובהעלמתם של כמה עשרות מחבריה. רואיס, ביחד עם כל אלפי השוטרים שלו, עמדו חסרי אונים.
כמו שמתארים זאת אנשים שהיו שם: "הוואחאקנים מתגייסים למאבק בהמוניהם, אך הם עושים גם משהו שונה, משהו בעל עוצמה רבה בהרבה: הם מתארגנים. כאן בואחאקה אין 'תקופה שאחרי ההתגייסות'. העם אינו חוזר לחיי היומיום ומחכה ל'קריאה הבאה לפעולה'. הרוטינה' של הוואחאקנים היא המאבק. באמצעות התארגנותם המתמדת יוצאת-הדופן, בני ובנות וואחאקה יוצרים מרחבים של התנגדות רציפה: הם מוכנים לכך ש'המלחמה לא תיגמר בקרב אחד'". ויש גם גרפיטי.

והאיש שבטנק מגיח
במהלך התקופה הזאת נהרגו 10 אנשים ועוד כמה מאות נעלמו. אבל האסיפה לא נשברה והחזיקה בשליטה בעיר. אין צורך לספר כי וואחאקה כבר לא הייתה פנינה תיירותית, אלא אוסף של בריקדות שצבר תמיכה בינלאומית רחבה יותר ויותר ויצר לחץ גובר על המושל רואיס.
ואז, ב-27 באוקטובר 2006, משטרת המדינה פשוט התחילה לירות על המפגינים. המשטרה טוענת כי זה היה קרב יריות וכי המפגינים השיבו אש. המפגינים טוענים: " חמושים מטעמו של הרוצח ונשיא המדינה יוליסס רואיז תקפו וירו על הבריקדות של האסיפה העממית של אנשי וואחאקה (APPO) בשדרה של פסי רכבת בסמוך למשרדים העירוניים של פרבר הסמוך לבירת מדינת וואחאקה. באחת מאותן ההתקפות הם רצחו את בראדלי וויל, כתב ופעיל באינדימדיה ממוצא אמריקאי, והותירו 6 חברים נוספים פצועים. בהמשך היום מסר הרדיו האוניברסיט אי שבשליטת האסיפה העממית כי נפטר מורה נוסף שהותקף, ועשרים נוספים נפצעו בהתקפות של כוחות פארא-צבאיים. במהלך היום, ה-28, ויסנטה פוקס שגנב את נשיאות מקסיקו החל להזרים לואחאקה כוחות שיטור מיוחדים במטרה להגביר את הדיכוי והאלימות בה."
הרצח של עיתונאי אמריקני הפך את הכל למסובך הרבה יותר, כמובן. גם בגלל שבראד הספיק לצלם כמה דברים לא נחמדים. וגם בגלל שאפילו צה"ל כבר הבין שכל עוד הורגים ישראלים או פלסטינים, זה יחסית בסדר. אבל למען השם, לא הורגים פעילי שלום בינלאומיים. הם בלונדיניים מדי ומקושרים מדי.
ומשם האלימות גברה. 3,500 שוטרי המדינה ביחד עם עוד 5,000 חיילי הצבא הפדרלי כגיבוי התחילו בעקשנות להוציא את השובתים מהכיכר. זה לא ממש עזר. תנועות השמאל במקסיקו הגיעו עד כדי פיצוץ מטענים במקסיקו סיטי. ואז המשטרה הכריזה: אין לנו שום עכבות יותר. מאות אנשים ובהם מנהיגי האסיפה נעצרו, ובא למקסיקו גואל. השליטה הושבה לידי מוסדות המדינה. ככה זה נראה (קובץ קוויקטיים).

 
שנה אחרי
היום, שנה אחרי, האסיפה העממית עדיין זוכה לתמיכה, ועדיין עושה הפגנות; חברים של בראד וויל עדיין דורשים לחקור את הירי שלו; המורים לא זכו להטבה בתנאים והוושינגטון פוסט שולח כתבת שתספר כמה קשה זה לאכול במסעדות המפוארות של וואחאקה כשהן ריקות מתיירים.

ואיך זה קשור אלינו?
ובכן, המורים שובתים. המרצים שובתים. ההורים רצו לשבות אבל ויתרו. אבל גוף מאגד ומארגן סטייל האיגוד המקסיקני, או קריאה לגוף שכזה או מודעות רחבה בציבור לכוח שאוצר בתוכו ארגון ×›×–×”, גם בימינו אנו – אין

 
X  אם הייתה סדרת כתבות כזו והחמצתי אותה, אני מתנצלת