מצטערת, אין דרך נורמלית להציג את זה. יש תמונה גדולה, אם תואילו ללחוץ.

לפני שנה וחצי איתמר כתב על נטווייבס. ×–×” ×”×™×” מן פוסט מעולה שכזה, שנחרת בזיכרון שלי. בין היתר משום שהוא צדק, מקרה נדיר כלשעצמו. קורא הרססים נטווייבס, אמר אז האיתמר בתכלית התכליתיות והאמת, הורג את האינטרנט. " אין צורך לבדוק מה התחדש באתר ”הארץ“, כמו שאין צורך לרפרש את ”הפנקס”. הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח."

היום, שנה וחצי אחרי, אפשר להגיד בוודאות שנטווייבס אינו כשהיה. מה נוסף בו? נוספו בו שלושה פיצ'רים מרכזיים; האחד הוא כפתור קטן ותמים למראה שנקרא "הצג אתר". לחיצה על הכפתור הזה מציגה בפניך את האתר עצמו. לא כמה שורות שהגיעו לרסס, אלא את האתר כולו. לכאורה, שינוי בלתי חשוב, ולמעשה שינוי שמאפשר לך להיחשף לעיצוב ובכך להיחשף לעולם הקונבנציות של אותו אתר ולסט ההתנהגויות המלווה אותו וכך לטייל בעולם בלי לזוז מהכורסא בנטוויבס.

פיצ'ר אחר נקרא יקומים (הם קוראים לו עולמות בעברית. אני מבינה למה לא יקומים, כי בכל זאת, עברית זה לא. אבל יקומים מייצג בעיניי הרבה יותר את המוצר עצמו). מה זה אומר? משהו כזה: משעמם לך בנטוויבס שלך? האתרים שאתה מרוסס עליהם לא מתעדכנים לעולם? אין שום בעיה. גלוש ליקומים מקבילים. קח את העכבר ביד ימין, והצץ לשולחן העבודה של מייקל ארינגטון, האיש מאחורי tech crunch. שם אפשר, למשל, לראות כיצד ארינגטון משווה עצמו לווירד על בסיס יומי, מגלה למי יש יותר, ומחייך לעצמו בשביעות רצון. מוצא חן בעיניך? אין שום בעיה. קח את כדור הארץ שלו, כפי שהוא מכיר אותו, והוסף אותו ליקום שלך. זה כבר לא האינטרנט כמו שאתה אוהב אותו, אלא האינטרנט שלך ושל ארינגטון. איחוד מרגש שכזה לא קרה מאז היום שבו גילית את היכולת לפתוח את המנעול הקטן על היומן של מישהו אחר.

 

הפיצ'ר השני מרגש פחות. ווידג'טים. אותן פיסות תוכנה, שמאפשרות לך לעשות כל מיני דברים שלא ידעת שאתה רוצה לעשות. גם כאן, כמו בכל עולם ווידג'טים, פתאום כל מיני אנשים מוסיפים שעונים מעוצבים. מישהו פעם יצטרך לחקור את תופעת השעונים המעוצבים הזו – לעזאזל, יש אחד קטן ×›×–×”, קומפקטי, אומר מה השעה, בכל פינת מסך – אבל עד שזה יקרה, אפשר לדעת ×›×™ גם לנטוויבס שלך אתה יכול להוסיף שלל פונקציות שלרוב אינן שימושיות, אבל הן מטפלות, בדרכים שונים, ברעה הגדולה מכולן – נו, אין כלום בטלוויזיה, ואין לי כוח לכל האנשים האלו ברסס שלי שכותבים דברים, אף אחד לא שולח לי מייל, אני עומד להתפגר פה משעמום, ואם אפנה את מבטי אגלה שאני צריך ללמוד או לעבוד. אז בבקשה בבקשה, אינטרנט מסריח שכולם אומרים שלעולם יש בו הפתעות, תביא איזה משהו לעשות לכמה דקות.

 

האם משהו מהפיצ'רים האלו הוא חדשני מבחינה טכנולוגית? לא. ברגע שיש לך אגרגטור מותאם אישית של רסס, אתה כנראה יכול לחשוף אגרגטור של אדם לרעהו. ווידג'טים גם הם נמצאים עימנו כבר זמן מה. והחידוש היחיד הוא בשילוב בין כל התחומים. בנטווייבס הבינו דבר חשוב: רק עבודה, בלי משחקים בכלל בכלל, הופכת את ג'ק לילד משועמם מאד. וילד משועמם הולך לאינטרנט, לחפש חברים וסקס.

ולמה אני טורחת לציין בפניכם את זה, שהלא כמה מאות מכם כבר מגיעים אלינו דרך נטווייבס, אומר הגוגל אנליטיקס? כי נטווייבס הוא דוגמה למוצר שהגיע לדרגת אל-דנטה. הוא עדיין מספיק פריך בשביל להיחשב אצל מביני העניין או במעגל השני והשלישי של מביני עניין, אבל כבר מספיק מבושל בשביל שלא תרגיש שרימו אותך. והוא הגיע לדרגה הזו לא רק בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל הטכנולוגיה בשירות האדם. כי אנשים, בניגוד למה שמטיפי לינוקס חושבים, לא עושים מה שהם יכולים, אלא מה שהם רוצים. והם רוצים, לרוב, הפתעות וכיף.

אגב, לא כולם מסכימים אתי.

או: אשליות של פרספקטיבה שארכיטקטורה יוצרת

1.

במאמרו "אבל ומלנכוליה" מפריד פרויד בין שני סוגים של התאבלות: ההתאבלות הרצויה, וההתאבלות שאינה רצויה, זו שאלו שמבצעים אותה "חשודים בעינינו כבעלי רגישות חולנית" (חולה על היופימיזמים של פרויד).

אם נשרטט זאת באופן גס, בתהליך האבל הרצוי, המתאבל עובר תהליך כלשהו ביחסיו עם המת. בתהליך הזה, המת הופך מסובייקט לאובייקט. כלומר, מאדם שמולו המתאבל מכונן את עצמו לאובייקט בלבד. במצב הלא רצוי, לעומת זאת, המתאבל אינו מצליח להפוך את הסובייקט המת לאובייקט, והוא ממשיך לנהל אתו מערכת יחסים ולהשקיע בו ליבידו. למצב הזה קורא פרויד מלנכוליה.

אפשר כמובן להתווכח עם פרויד על ההבדל בין מצוי (מה שהוא טוען שהוא מתאר) לבין רצוי (מה שמבקרים רבים, מכל מיני כיוונים, אומרים שהוא מתאר), כמו גם על המחשבה שיש איזה תהליך מוגדר ולינארי בעל גבולות סופיים. אבל נניח לזה כרגע. ניקח לעניינו את האבל התקין מצד אחד ואת המלנכוליה מן הצד השני.

2.

המוזיאון היהודי בברלין, בעיצובו של דניאל ליבסקינד, הוא מוזיאון מונומנטלי. הכל בו בנוי ממטאפורות גדולות מהחיים. שלוש דוגמאות:

1.ליבסקינד צייר על מפת ברלין את האיזורים בהם חיו יהודים. לקח את השרטוט הכללי של הבניין, דימה אותו למפת ברלין, ושרטט בו את ה"חלל" של היהודים. כלומר, יצר חורים במקומות שבהם גרו פעם יהודים ואינם עוד. בחורים שם ליבסקינד חלונות. והנה לנו מטאפורה נאה: היהודים המתים מאירים את המוזיאון שמנציח אותם.

במותם,כמו שאומרים, ציוו לנו את אור היום. (צילום: המוזיאון היהודי)

2. ההולך במוזיאון מטייל לאורך שלושה צירים: ציר ההמשכיות, ציר ההגירה וציר השואה. וכל מילה נוספת מיותרת.

3.בחצר המוזיאון נמצא גן הגירוש. בגן יש 48 ( נו, באמת!) עמודי בטון ובהם צומחים עצי זית (נו, באמת 2!). העניין הוא שהעמודים אינם ממש אנכיים לרצפה, וכך, כשאתה הולך בגן, אתה מרגיש תחושה של שיפוע. השיפוע, ילדים, הוא מה שחש העקור מביתו, המגורש, הנע ונד. אין לו אחיזה יציבה בקרקע. כל שיש לו הוא להביט אל השמיים ולחלום על היום בו יוכל סוף סוף לנטוע עץ זית.

חייבים, אבל ממש, להפסיק עם עצי הזית. זה כל כך בריסטול שחור עם טוש זהב (צילום: המוזיאון היהודי)

3.

ברובע היהודי הישן בברלין, בגרוסהמבורגר שטראסה, ניצב בניין דירות שנהרס בהפצצה אווירית בפברואר 1945. בשנת 1990 ביצעו האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי והסטודנטים שלו מחקר על האתר, ומצאו כי בבניין התגוררו יהודים. הם החליטו להנציח את "החלל". הם הותירו את המקום כבניין דירות רגיל למראה עם שלוש "כניסות". "הכניסה" האמצעית גולחה, והותירה רק לבנים שבורות בדפנותיה. החלל וההרס. כל שנותר הוא שלטים על דפנות ה"כניסות" הקיימות ועליהם שמות המשפחות שהתגוררו בבניין.

מלבד זאת, בברלין כולה יש לוחות קטנים מוזהבים על המדרכה לפני בניינים מסויימים. הרוכן אל הרצפה ומנסה לקרוא, מגלה כי מדובר בלוחות שמנציחים יהודים שפעם התגוררו באותו בניין, ונספו. שם, תאריך לידה, תאריך גירוש, תאריך מוות. עשרות. ואולי מאות. בכל העיר.

 

4.

מה ההבדל בין המוזיאון המונומנטלי של ליבסקינד לבין "הבניין הנעדר" של בולטנסקי ולוחות ההנצחה?

הראשון הוא מקום של אבל "תקין" ו"מסודר". מקום קבוע שמייצר אובייקט. היהודים המתים תחומים בו ואינם מציקים לנו עוד. נבוא, ולא נשכח. נבוא, ונפנים את הלקחים שהמטאפורות הארכיטקטוניות מורות לנו להפנים. נבוא, פעם בשנה, פעם בשנתיים, שש פעמים בשנה, ונמלא את חובנו להנצחה ולזיכרון.

השני, לעומת זאת, מייצר מלנכוליה. זה איננו עוד מקדש מקובע שמייצר אובייקט רחוק. הילדים הולכים על לוחות ההנצחה ושואלים: אמא, מה יש פה? הבניין המת מייצר חלל אמיתי ברחוב. ממש מעל בית הקפה שבו שותים את משקה הבוקר. אלו שכבר אינם, נוכחים. היהודים המתים הם סובייקט שמתערבב ומטמיע את חותמו ברקמת העיר המתחדשת.

5.

כשהיינו בברלין, טיילנו במקומות האלו עם דיטה, חברה של ההורים שלי ובעלת עוד כל מיני תארים מקצועיים שקשורים למערכת החינוך הישראלית. והיא אמרה לי שכל הזמן לא מניחה לה השאלה איך אנחנו ננציח את הפשעים שלנו. בסדר, יעברו חמישים שנה, מאה שנה, אבל מתישהו אנחנו נצטרך להכיר במעשים שלנו ולהצטער עליהם. איך אנחנו נעשה את זה?

ובכן, דיטה, אין לי מושג. אבל אני מקווה מאד שאנחנו נשכיל לייצר מלנכוליה. לוחות מוזהבים ביפו ובור ענקי במרכז אוניברסיטת תל אביב, בין גילמן לסוראסקי.

6.

מלבד זאת, אני סבורה שמשרד החינוך צריך להעביר את הכסף שהבטיח לנכים. באמת!