כל הפוסטים של מיטל שרון

בסוף בסוף אין כלום

הקשיבו הקשיבו, ידידיי האינלקטואלים.
 
ללארס פון טריר יש משהו להגיד לנו. הוא הגיע לנקודת ראשית הצירים. הנקודה שמגיעה אחרי הדקוסטרוקציה. ההשוואות. המחיקה. הפירוק. ההכללה. הנקודה שבה אתה מפסיק להיות בנאדם ומתחיל להיות ספר תיאוריה. הנקודה שממנה אתה יכול לפנות בדרך הלב או בדרך האינטלקט. הוא הגיע לשם וגילה את השממה. הוא גילה שאחרי שאתה מוחק את הגוף, מוחק את הקונבציות, ומייצר רק עוד ועוד חוקים, כל מה שיש זה ריק.

והוא רוצה להזהיר אותנו. הוא רוצה להזהיר כל מי שאי פעם צעד על הציר האינטלקטואלי שיוצא מראשית הצירים. הוא רוצה לגרום לו ולנו לשלם על כל פעם שאמרנו שיח וניסינו להתכוון גוף אבל התכוונו שיח. על כל פעם שאמרנו נרטיב ורצינו להתכוון חיים והתכוונו נרטיב. נרטיב. כזה על דף. בוורד. קונטרול איי, קונטרול איקס וזה איננו. כל שנותר היא השתקפות של במאי על חלונות הבניין.

 
וכמו לידיה מ"תהילה", הוא גורם לנו לשלם עכשיו. 99 דקות של עינוי סיני מתמשך בבדיחת "הבוס הגדול". שוטים קטועים. פריימים שבמרכזם חלל ובצידם הקטנטן הדמות. עלילה מופרכת. בדיחות שמנוצלות עד תום, הרבה אחרי שטיפת המיץ האחרונה שהייתה בהן, לו הייתה בהן, זוקקה והועברה למסחטה. בדיחות פנימיות שבין דנים לאיסלנדים. אינספור הפניות לבמאי תיאטרון שמעולם לא היה קיים. אינספור דיונים במתכונת שיחות סלון על יהירות השחקנים. נדמה שאפילו השפה משתפת איתו פעולה ונשמעת מופרכת מתמיד.

סרט קטן שכל כולו זוועה לעין וללב האנושיים. זה מגיע לנו? אני לא חושבת. אבל זו אזהרה. והיא רצינית.

CSI אוקספורד

צ'רלס דודג'סון. מגמגם. מתבודד. פרופסור למתמטיקה. צלם. בנו של סגן בישוף שלא רצה לנדור את נדרי הפרישות. ידוע גם בשם לואיס קרול.

אליס לידל. הייתה בת ארבע כשפגשה את צ'רלס לראשונה. הייתה בת 11 כשלורינה לידל, אמא שלה ואשת הדיקן באוקספורד, כתבה לצ'רלס: "אין זה רצוי שתבלה עוד במחיצת משפחתנו".

מה היה באמצע? מלבד ספר הרפתקאות ואלפי צילומים של אליס, איש אינו יודע. צ'רלס, שהקפיד לרשום ביומנו מדי יום, קרע את דפי היומן הסמוכים לתאריך שליחת ההודעה. את המכתבים ששלח לאליס השמידה לורינה.

זירת פשע פוטנציאלי.

 
צ'רלס דודג'ון - דיוקן עצמי
דיוקן עצמי של צ'רלס דודג'סון בשעת שיעור


 CSI זו הסדרה עם הדיאלוגים הגרועים ביותר בעולם. "מה קרה פה?", שואל הורשיו המפקח את הבלש, בעודו עומד בפרופיל למצלמה ומוריד בתנועה אופיינית ותדירה את משקפי השמש מפרצופו המנומש. "×–×” מה שאני מנסה לברר", עונה השוטרת הבלונדינית בקול מלחשש אך דרמטי, בעודה מתרוממת מרצפת זירת הפשע שזה עתה איבקה כדי למצוא טביעות אצבעות ומניחה את ידיה על מותניה הדקים.

CSI זו סדרה שמבוססת על טכנולוגיה ולכן היא גם מגניבה. השוטרים שם הם לא באמת שוטרים, הם אנשי מעבדה. כל תרכובת חומרים בעולם היא ייחודית, וכל מסטיק שאתה לועס ניתן לזיהוי לפי הטביעות שהותירו השיניים שלך בו. את המסטיק אפשר למצוא אם מזהים סיב בודד של עטיפה של מסטיק עלמה, בחנות בה רכשת מסטיקים לפני חודשיים. את החנות מצאו לפי שביל טביעות אצבעות שעשה המחשב בהתבסס על שגרת היום יום שלך. את שגרת היום יום מצאו לפי היומן הדיגיטלי שלך, שמצוי בתוככי ההארד דיסק שלך, שנהרס בשריפה, אבל שוחזר בעזרת מכשיר חדיש ומהיר, שלעולם יוציא קרן לייזר אדומה.

בסך הכל, זו סדרה דפוקה. רגשות כמובן לא מעניינים שם איש. הם מתמצים בעובדה שלפעמים השוטרת הולכת להתקלח ×›×™ היא לחוצה, או בכך שהורשיו, שוב בפרופיל,  שוב מוריד את משקפי השמש ומסנן "תשמרי על עצמך, גבירתי. העיקר שתשמרי על עצמך". העלילה תמיד ×–×”×”. בחלק של מיאמי יש תמיד מקרה רצח אחד, שמפוענח בסוף הפרק, במקביל להתקדמות נוספת בהרס חייו של הורשיו. בזה של ניו-יורק יש תמיד שני מקרי רצח. שניהם מפוענחים. אלא אם כן ברצח אחד יש מספיק גופות, אז כל השוטרים ביחידה מביאים את הערכות המגניבות שלהם עם החומרים שצובעים דברים בוורוד כדי לפענח את הרצח. שמפוענח, כמובן.

 

אבל היא עושה דבר אחד מאד ביעילות. היא מתמקדת ברצח ובמציאת הראיות שיובילו לפושע. אין הבדל בין CSI מיאמי ל-CSI ניו-יורק מלבד צורת המשרדים. אין שום תחושה של העיר. אין שום הבדל במקרי הרצח. רוב הצילומים גם ככה נעשים ליד המחשב וחבריו הגאדג'טים המשטרתיים האחרים. בעולם של CSI יש רק משפט אחד נכון: "האמיני בראיות, מליסה (או איך שלא קוראים לה)".

בשם ההתמקדות בראיות מותר להראות הכל. כל סוגי העצמות, הרקמות והחוליים האנושים מישירים מבט למצלמה. הצופה אינו יכול להזדעזע. הוא כעת מצוות החקירה ועליו למצוא את הסדק בעומק 0.003 מילימטר שיסביר לו שעצם הגומד נשברה, דבר שיוביל אותו למסקנה המהירה שהרצח התבצע בזווית של 32 מעלות. כל הצילומים בסדרה מדעיים. כמו השוטרים.

ולכן, היא סדרה מרגיעה. שוטר כבר אינו הטיפוס הדביל שיצמיד אותך לקיר וינסה להוציא ממך הודאה בכוח. הוא לא צריך מכות. הרי יש לו את העתק פי הטבעת שהותרת אחריך כשעשית את צרכיך במסעדה בה בוצע הרצח בליל הרצח.

העולם של CSI הוא עולם מושלם. ראיות + טכנולוגיה = חטא ועונש. מאז ולעולם.


קטי רויפי היא בעלת תואר דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון. היא גם מחברת הספר "עוד רוחה אותי רודפת". קטי, מספרת לנו כריכת הספר, "ניסתה לדמיין מה התרחש בין צ'רלס לאליס ויצרה דיוקנאות בדויים מהפנטים של השניים: היא, ההופכת לעינינו מילדה סוררת למתבגרת שובת לב, והוא, אדם מבוגר חסר ביטחון עצמי וסובל מגמגום, שהאובססיה שלו אליה כמעט הורסת אותו".

נשמע מרתק, הלא כן? מה באמת קרה בין צ'רלס לאליס? מה חושב אדם בן שלושים וכמה שנמשך לילדה בת 10? לעזאזל, מה חושב אדם שיצר את המפטי דמפטי, את אליס, את הזחל הגחלילי ואת הארנב הממהר? איך למען השם חושב אדם שחשב באי-גיון? מה הקשר בין המוזרויות החברתיות שהיו מנת חלקו של צ'רלס קשישא ובין המפלט שמצא באי-גיון ובמתמטיקה?

 
אליס הצועניה

אבל זה לא מרתק. אתם יודעים למה? כי קטי היקרה, מהסופרות הצעירות והפרובקטיביות ביותר באמריקה מבטיחה הכריכה, מתייחסת לצ'רלס כמו חשוד בפשע ולאליס כמו קרבן. הוא צילם אותה כמו צועניה. שרוול שמלתה קרוע ונופל מכתפה. הוא ודאי פושע. היא התפשטה מול מצלמתו מרצונה. היא ודאי פיתתה אותו. האם חשה. היא הרגישה בפשע המתרחש לנגד עיניה, אבל לא יכלה לעשות דבר כי לא היו לה ראיות. הוא פושע. הנה, הוא הודה בפני האיש שטיפל בגמגום שלו שהוא חש לעתים רגשות אפלים.

כמו ב-CSI של העולם הויקטוריאני היא מנסה להוליך אותנו בשביל הראיות שהותיר אחריו הפושע מבלי להתכוון. אלא שבניגוד ל-CSI אין לה ראיות. ואין לה טכנולוגיה. החטא, אם היה, בוצע בתחילת המאה הקודמת והיא לא יכולה לגרום לכך שיגזרו על צ'רלס גזר דין מוות. אז עם מה נשארנו? עם הדיאלוגים הגרועים?.

האם צ'רלס דודג'סון היה פדופיל? ובכן, ייתכן. סביר אפילו להניח. אבל את מי זה מעניין? לכי קטי רויפי, את וההכרעה המוסרית הדחופה שלך בחזרה לפרינסטון, ושלחי לפה אדם שיכול באמת לנסות ולענות על השאלה היומרנית: איך חשב לואיס קרול? איך עיבד את הסביבה הויקטוריאנית הלוחצת ואת הילדה הויקטוריאנית המפונקת שעמדה מולו ואת התאוות או אי התאוות שלו לכדי פאקינג מלכת הקלפים עם פלמינגו בידה?

אינטימיות וברוטליות: שני סרטים של לוקאס מודיסון

הבמאי לוקאס מודיסון התחיל את דרכו הקולנועית כחלק מחבורת הדוגמה של לארס פון טרייר, שני סרטיו הראשונים: "פאקין אמאל" ו"כולם ביחד" צולמו בהתאם למניפסט והיו סרטים חביבים ובלתי מזיקים. בשנים האחרונות מודיסון פיתח סגנון קולנועי מקורי וחדשני משל עצמו, שונה מאוד מסרטי הדוגמה. בעצם, בדומה ללארס פון טרייר, שאף מודיסון לקחת את עקרונות הדוגמה לשלב האבולוציוני הבא שלהם. בעוד שפון טרייר החליט להפשיט את הסרט מתפאורה ולהשאיר רק סיפור עירום, מודיסון החליט להיפטר מהסיפור כדי לפנות מקום לזרם תודעה טהור. 
 

את סרטו הקודם של מודיסון, "חור בלבי", ראיתי בפסטיבל ירושלים לגמרי במקרה, הוא לא יצא לי מהראש במשך חודשים.  חצי אולם התרוקן במהלך ההקרנה והחצי השני ישב בלסת שמוטה ועיניים קרועות. השילוב בין עירום גרפי ותוכן רגשי דחוס ואינטנסיבי דורשים מידה מסוימת של הסתגלות. גם הסגנון הקולנועי ×”×™×” בוטה ובלתי מתפשר: פרצי מוסיקה שמתחילים באמצע סצינה ומסתיימים במפתיע, שינויי אווירה קיצוניים, עריכה לא לינארית, צילום כמו-חובבני ואולטרא-אינטימי. העלילה היא בערך משהו ×›×–×”: שני גברים ואישה מתכנסים בדירתו של אחד הגברים כדי לצלם סרט פורנו, בנוסף ישנו גם  בנו של אחד הגברים, נער ביישן שחושש לצאת מחדרו. הסרט דל תקציב, דל בלוקיישנים ויש בו שלושה וחצי שחקנים ובכל זאת הוא מכיל עולם ומלואו. איך הוא עושה את ×–×”? מודיסון באומץ לב נדיר נכנס לקרביים של השחקנים וכופה עליהם את הסיטואציות עד לדרגה שלעיתים עלולה להבהיל את הצופה. הוא ×—×™ את הסרט בלי גבולות. באחת הסצינות שני הגברים, תוך כדי משחק משעשע, משנים לפתע את אופיים, כופים את עצמם על האישה ומנסים לאנוס אותה באלימות, היא צורחת ומתנגדת ורק כאשר היא מתחילה לבכות הם יורדים מעליה ואומרים שהם רק התלוצצו. הסצינה נראית מאולתרת לחלוטין ומחרידה.

 

ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים כי מהות הקשר בין הדמויות היא האינטימיות המשפחתית שנוצרה ביניהם, עולם החוץ נראה להם זר ומנוכר, הם מפחדים לעזוב את הדירה שהיא בעצם אי של אנושיות בתוך ים של אנשים חסרי פנים. אגב, בסצינת החוץ היחידה בסרט כל האנשים ברחוב מקבלים טשטוש-כמו-בחדשות על פניהם. אין להם בשביל מה לעזוב, בתוך הדירה הם בני אדם חופשיים אך בחוץ הם חלאות חסרות מקום.

כמובן שהסרט לא מתאים לכל הנפשות הרגישות, אנשי הפוליטיקלי קורקט או סתם אנשים שלא פתוחים לאוונגרד. הפתיחות האדירה של מודיסון דורשת לא פחות מהצופה. תהיתי מה יהיה הצעד הבא של מודיסון, האם זו הייתה יציאה חד פעמית שלאחריה הוא יחזור לעשות סרטים "נורמליים", או שיש כאן התחלה של משהו חדש? התשובה לשאלה הזאת היא קונטיינר.

 
קונטיינר, סרטו החדש יחסית (יצא ב-2006), הוגדר על ידי מודיסון כ"סרט אילם עם קריינות" ומבחינת אופן היצירה שלו זו בהחלט הגדרה קולעת. קונטיינר הרבה יותר רגוע מ"חור בלבי", אין בו תקריבים על פי הטבעת או צילומים מחדרי ניתוחים, אך השפה שלו עברה עוד שלב של רדוקציה, מה שהופך אותו אפילו קיצוני ואינטימי יותר מקודמו. הסרט מצולם בשחור-לבן גרעיני ומלווה לכל אורכו בקריינות. לא תמיד יש קשר בין הקריינות לבין האימג`ים שאנו רואים על המסך. את מרווח המידע שנוצר בין התמונה לקול מבקש מאתנו מודיסון למלא בעצמנו. וזו לא עבודה כל-כך פשוטה. על המסך אנו רואים גבר שמן, לבוש בבגדי אישה, מסתובב בדירה מוזנחת ומבצע אי אלו אקטים משונים, כמו להתחבא מתחת לשולחן או למדוד להנאתו מסכת גז. הקריינות, קול נשי סקסי לחשני, מספרת לנו בגוף ראשון שהיא אישה הכלואה בגוף של גבר. כעבור כמה דקות מופיעה בסרט אישה יפנית רזה המתלווה אל הגבר השמן, הקריינית לעומת זאת מספרת לנו בינתיים על חייה כנערת בלונד הוליוודית המתחככת בסלברטיז ומודאגת בעיקר מהדיאטה שלה, אוסף מזכרות ממלחמת העולם השניה, ומה יגידו עליה צלמי הפאפרצ`י. למעשה הקריינות נחשפת לאיטה כמין יומן נוער הנכתב על ידי גבר שוודי שחושב שהוא בחורה צעירה שמפנטזת שהיא בעצם אצולת זוהר אמריקנית.
 

ההנגדה הבולטת בין מה שרואים למה ששומעים מאלצת את הצופה להפסיק לחפש את ההקשר ופשוט לטבוע לתוך זרם התודעה הסכיזופרני שמציע לנו מודיסון. הבחורה היפנית, הגבר השמן, העריכה השבורה, הצילום המגורען והקול הסקסי של הקריינית אינם מתלכדים לכדי נרטיב, אלא פועלים כל הזמן כנגד יצירתו של נרטיב. אין טעם לעקוב אחרי התרחשויות, ×›×™ אין ולא יהיו כאלה, ישנם רק שלל דימויים שחוברים יחד כדי לייצר תודעה חסרת-מין של יצור אנושי שסוע ושטוף מוח על-ידי תקשורת המונים ואידיאלים בלתי נגישים. מעבר לעיסוק הברור מאליו בזהות וחוסר היכולת להגדירה  הסרט מדבר בעיקר על בדידותו של האינדיבידואל. אם ב"חור בלבי" הם היו מין קומונה של אנשים שנהנים יחד מחסד נדיר של קרבה, הרי שכל הנפשות הפועלות בקונטיינר הן פרודות בתוך הוויה אחת, הן אינן מצליחות לתקשר זו עם זו, וההוויה הכללית (זו שמכילה אותן כמו קונטיינר) אינה מתקשרת עם העולם החיצון. זוהי בדידות קיצונית שכל מה שהיא יכולה לעשות ×–×” להכיל את עצמה, אין כאן שום תקווה לתרופה מהעולם החיצון. הוא אפילו לא קיים.

אם ×–×” נשמע מדכא אז ×–×” מפני שזה קצת מדכא, אבל לא יוצאים מהסרט ×”×–×” שבורים, חווית הצפייה כל-כך אינטימית ושואבת שבסופה אתה פשוט ממשיך להרהר.  אז אם מעניין אתכם עוד משהו חוץ מגיבורי קומיקס תנסו את הסרטים האלו, הם הרבה יותר קצרים מספיידרמן.