××– הקבצים שלנו עברו ממקום אחד למקום שני (או יותר נכון מבייביסיטר אחד למשנהו). ×–×” קורה לקבצים. בדרך כלל, כשזה קורה, אז יש כמה קבצים שנאבדים בדרך. אין מה לעשות, קבצים הם לא דבר ממושמע, ולפעמים הם מתפרעים א-לה-השחף-של-ריצ'ארד-באך. אני הייתי אחראית על ×–×” ואיתמר ידע על ×–×”. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא חשב על המילה גיבוי. רק איתמר. אבל אחרי המעבר.

הנזק: עמודים מספר 504-511, התגובות להם, והשינוי בבר הימני.

בטח אפשר לצעוק על האיש שאחראי על האחסון שלנו. אפשר גם פשוט להחזיר את הכל לקדמותו ידנית. אבל למי יש כוח?

 

כי בכלל, אין לנו כוח יותר. אז סיון בסקין. אז פסטיבל שירה בתל אביב. אז מנחם פרי בראיון מיוחד. אז שבוע הספר העברי. למי יש כוח להגיב, לחשוב, להתלהב, לצעוק, לכעוס? זה לא שאין לנו יותר מה לומר, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אבל הכל כל כך מייגע. ונדמה שאני/אנחנו לא היחידים שמרגישים ככה (קראו את זה, זה דרור פויר במיטבו. למעשה, זו תמצית דרור פויר. הכניסו למים רותחים וסחטו היטב, ומייד תרגישו תחושת רוקנרול מתערבבת לכם בדם, זורמת בעורקים).

וזו לא רק ישראל בגלובלי. אלו גם הדברים הקטנים. רצינו לשים תיבה ובה לינקים מתחלפים בבר הימני. אנחנו טובים בזה, בלמצוא לינקים. אז רצינו. כי התוסף ההוא לא עבד. וזה עבד, רק לא ידענו איך לשלב אותו. ואפשר לבקש טובה מכל מיני אנשים שהם באמת ובתמים נחמדים, אבל לא נעים, והם לא חייבים לנו כלום, וגם אם הם יעשו את זה, תמיד יהיה עוד משהו שאנחנו לא יודעים לעשות.

ורצינו, מזמן, באפריל 2005, שזה, מיינד יו, לפני יותר משנתיים, לעשות מקום שבו אפשר יהיה להתדיין על ספרות ועל תרבות. לאחוז בהן בשתי ידיים, למדוד את גודלן, לחוש את מרקמן. ובמובן מסויים, מקומי מאד מאד, הצלחנו. אבל תמיד יש גם את המובן האחר, את הזעיר אנפין שבו אנחנו פועלים. את התחושה התמידית שאנחנו קטנים מדי, לא-חשובים מדי. ומולה את התחושה הלא פחות מטרידה, שאין מישהו חשוב, כי אין דבר כזה ספרות עברית ותרבות עברית. שהכל נשטף מזמן באסלה. להתראות בים.

אז אנחנו לא הולכים. ויש לנו עוד מה לומר. אבל אנחנו צריכים זריקת עידוד. משהו שיגרום לנו ולכם לפתוח את הבלוג בהתלהבות בבוקר. משהו שיזרים דם חדש במפרקים מוכי השיגרון שלנו. משהו שישנה את הפרופורציות של הכל. חשבנו אולי על ערב בעולם האמיתי, או אולי על ויקיפדיה רנדומלית או על פרסום חוצות. כרגע, אין שום החלטה.

לפני דקות מספר איתמר העלה מחדש את הפוסטים האחרונים. אני העליתי מחדש את המחאה הוויזואלית נגד חוק 892. ואתם, אי שם,  חשבו על הדבר הגדול הבא של המקום ×”×–×”.

ספרו של קרלו שטרנגר "העצמי כפרוייקט עיצוב" הוא ספר שכתוב רע. עם זאת, יש בו כמה הצעות מעניינות. לפניכם סיכום:

דור האיקס שונה מאד מהדורות שקדמו לו מבחינה פסיכואנליטית, משום שהמסגרת שמולה הם מכוננים את זהותם אינה המסורת (כלומר, ההורים), אלא המרחב (כלומר, אנשים אחרים בגילם), מכל מיני סיבות הסטוריות וחברתיות, ובראשן פיחות מעמדו של האב בתרבות. (ולכן, בין היתר, פסיכואנליזה פרוידיאנית איבדה מהתוקף שלה עבורם).

הצו השולט והמנחה אותם בחייהם הוא "עצב את עצמך". כלומר, זהותם נבנית מתוך ניסיון בלתי פוסק לעצב את עצמם, בדומה לכל מותג אחר. העיצוב ×”×–×” אינו עוצר במראה החיצוני, וממשיך גם לקריירה, לצורת החיים למיניות וכו‘. ×–×” יוצר, כמובן, חופש מהגבלות מסורתיות (בדומה להגבלות שיוצרת תרבות קנונית, למשל), אבל פותח פתח לאינסוף יראת הגוואדלבמה.

הכלכלה החדשה של שנות ×”-90 ואילך יצרה גם אשליה מתעתעת שהכסף זמין לכל. ×–×” התחיל בגאוני הוול סטריט שעשו כסף תוך השתעבדות מוחלטת לעבודה והמשיך עוד יותר בגאוני האינטרנט, שלא רק עשו כסף, הם גם נהנו בדרך. כל ×–×” יצר את הבּוֹבּוֹ (Bourgeois Bohemian). לפי הגדרתו של המילון האורבני: Yuppie types who pretend not to be… by decorating with Indian motifs, wearing turquoise jewelry, taking yoga classes, talking about their chakras, etc.

כלומר, אלו אנשים שעושים כסף (ככל הנראה ממשהו שהם אמורים ליהנות ממנו), אבל לא רוצים להפגין אותו בסמלי סטטוס ברורים, אלא באשליה שהכל זול ואקולוגי אבל מיוחד במינו. הלאה פרקליטי אל איי, קדימה הכי גאים שיש.

ועכשיו ציטוט משטרנגר על הבובואים: "בלב הדילמה שלהם מונח פרדוקס שקשה ליישבו. בעוד הם אמורים להיות מונחים בכוח הצורך הפנימי במימוש עצמי, רבים מהם מרגישים מאד מבולבלים. הם מרגישים שהכל סביבם, ובכלל ×–×” רגשותיהם העמוקים ביותר ביחס לעצמם, מונחה בכוח החובה להצליח, מבלי להקריב תחושה של משמעות אישית. חלק מהם, דומני, סובלים מאד מפרדוקס ×–×”: הם מרגישים שהדרישה המופנית כלפיהם להפוך הכל, החל ברוחניותם וכלה במערכות היחסים והקריירות שלהם, ליצירת אמנות הנולדת בלא מאמץ, יוצרת את ההפך ממה שבובואים אמורים להיות: בני אדם חופשיים באמת. עליהם לשלב בין עבודה קשה לתקינות פוליטית, בין הצלחה כלכלית לדאגה אקולוגית, בין לוח זמנים צפוף לזמן איכות עם הילדים 

 

את התיאור הספרותי המדוייק ביותר של הבובו מצאתי בספרו של אגור שיף "מה שרציתם". אחד הגיבורים בספר הוא זיגי. זיגי הוא בנו של צייר ידוע ושל אישה מצויירת, שעושה המון כסף מלהיות קבלן ואוהב רק את מכונית האלפא רומיאו 156 שלו. וכך הוא מספר:

“והייתה גם דירה מספר שמונה במגדל החדש. היא הייתה מאלה שפנו מזרחה ושרוהטו ואובזרו בהתאם לטעמם המשוער של קונים פוטנציאליים: רצפה מצופה פרקט, כלים סניטריי שיואבו מאיטליה, ספה וכורסאות מרופדת בצבעי קרם, ועל ארון המדפים שבא מ‘איקאה‘ נשענו בצנעה, ×–×” לצד ×–×”, צרויה שלו, דויד גרוסמן ואתגר קרת. אריזות ריקות של כל פרקי סדרת הטלוויזיה ’סקס והעיר הגדולה‘ הפרידו בין אלה לבין כל כתבי עגנון, איגרות דוד בן-גוריון, שירי זלדה ומדריך תיירים עבה לעיר פריז וסביבותיה”.

וכל מילה נוספת מיותרת.

 

הבעיה היא שהבובואים גם כותבים. ×–×” ×”×™×” יכול להיות נחמד אילו היו מנצלים את כל עומק ורוחב ידיעותיהם הקנוניות והבלתי קנוניות כדי לספק תובנה אנושית מעניינת. אבל האמת היא שכל מה שהם עושים ×–×” ליצור ספרים שנועדו למתג את הסופרים. כאילו גם הסופר וגם הדמויות מתכוננות כל העת כדי לענות על שאלון תחנות התרבות המנוח של מעריב. וזה, ב-542 מלים, מה שיש לי נגד הספר עטור התשבוחות "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ×’‘ונתן ספרן פויר.

כרגע קיבלתי במייל פרטים על הספר הבא בהוצאת רסלינג: "הסיפור והלאום" [קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית] מאת חנן חבר.

כך מתארים את הספר ברסלינג: בספרו הפרדיגמטי והפנורמי "הסיפור והלאום" מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה.

ובמלים אחרות: חבר משתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית כדי לבדוק את הספרות העברית מראשית המאה ה-20, ולבחון עד כמה פתחה את התחת בפני המטא-נרטיב הציוני או עד כמה פתחה את התחת של המטא-נרטיב הציוני.

כעת,

אני אוהבת את חנן חבר. הוא חכם, הוא בהיר, והוא מכיר ומוקיר את הספרות העברית. אפשר להתווכח או לא על נכונות הקריאה שלו, אבל הטקסטים שהוא מנפיק אינם אונסים את הטקסט, אלא מנסים ללטף את חמוקיו. אני מוכנה להתערב שחבר לעולם לא יגיד שגנסין היה הומו, ואני מוכנה גם לשים את ידי הימנית על זה שחבר לעולם לא היה משתמש במשפט "פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית"

אני אוהבת גם דיונים על המטא-נרטיב הציוני. למעשה, חלק ניכר מהתזה שלי עוסק ביחס שבין המטא-נרטיב הציוני לבין נרטיבים של אימהות מתות שנכתבו בעברית. לפעמים, במקלחת, אני מזמזמת לעצמי מטא-נרטיב ציוני. מייד אני חושבת על איזה גרשון שקד, שבדמיוני תמיד מוצב בפסיפס על הקיר בסוזן דלל, עם שפם ותרבוש, כשהוא מהמהם לעצמו, בדרכו מחדרו מלא העובש אל אהובתו צחת הבשר.
ובכל זאת, בלעע

וכל זאת למה?

כי כמה אפשר? כמה?
לפתוח את הספר, להתרגש מהכריכה, לרפרף על רשימת הנושאים, להגיע מייד לעמוד האחורי כדי להיזכר כמה עמודים יש בספר. לקרוא, לקרוא שוב, להשוות למה שכבר יודעים, להשוות למה שעוד לא יודעים, להסכים, לא להסכים, להתרגש, להתאכזב, לכתוב, לדון, לסקול, לשבח, להלל, לקלס.
מספיק. הגיע הזמן להיכנע לתחושת הקבס שנגרמת מאכילת יתר של בוטנים ובייגלה ומקריאה יתרה בספרים. יש להקשיב לחלקיקי השומן המוקשה המטפסים במעלה הגרון ולעמודים הממורטטים והמקלדת העייפה, שמתחננים: הניחו לנו. לצאת אל הרחוב, אל הים, אל הגינה, אל בית הקפה, להותיר מאחור את הספרים, את המקלדת ואת המסך. לחיות.

ביטול: מיטל שרון: הספר והלאום