התקשורת הישראלית אינה אוהבת שביתות, ואין בכך פלא: ×–×” מסריח, ×–×” מצריך ממך להיזכר באיזה סניף דואר יש שביתה וזה חוסם כבישים. הסדר הטוב – עגל הזהב הגדול של חברה שאין בה שמץ של סולידריות – תובע את קרבנותיו. שביתת הסטודנטים אינה זוכה ליחס יוצא דופן:

הבו לי חמאה למרוח על הקרואסון, הרחיקו ממני את המזגן, והיכונו לביאת המור"ק שהוא האבא של כל המור"קים. זוכרים את מרד הסטודנטים בצרפת, 1968? בטח שאתם זוכרים. אז מרד היה מרד. הסטודנטים עשו דברים, רצו דברים, נלחמו למען החברה. "הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה".
מה הם מבקשים היום, הסטודנטים? לפטור את עצמם משכר הלימוד? ללמוד בחינם? אני למדתי בחינם? סבא שלי למד בחינם? היו לנו קל בשואה? קודם שיפתחו ראייה חברתית כוללת, שילחמו גם למען ניצולי השואה, למען הילדים עם המוגבלויות, למען החולים בלי התרופות, ואז, רק אחרי שיוכיחו שהם בעד מנוצלים באשר הם, נעניק להם את אות האבירים, ונשלח אותם להילחם על שלהם.

לו רק היה פה שקט

"אחרי כמה ימים של שקט, שבה השביתה לרחובות", נפתחה אחת מכתבות הטלוויזיה שסיקרו את שביתת הסטודנטים. כתבת, בעלת קול עמוק, אשר נשלחה לסקר את "הציבור", שעייף מערמות הזבל וממכות החיים, ומתלונן על כי שוב האריכו לו את התור ללחם במכולת. באמת, רב הדמיון בין שביתה לבין פיגוע טרור שניחתים שניהם על ראש הציבור הפסיבי בהפתעה גמורה: בשניהם מתרוצצים שוטרים יפים על סוסים זקופים, ומשליטים סדר.

 

לו רק הם היו מקשיבים

הלא שרת החינוך נתנה להם הזדמנות לשבת בוועדת שוחט. הלא אמרו להם שיתנו להם הלוואות נוחות כדי לשלם על שכר הלימוד הגבוה. הלא חוזים אישיים למרצים זו הזדמנות נפלאה לתגמל מרצים טובים ולהרחיק מרצים רעים. הלא הם סתם מתנהגים כמו ילדים מפונקים, ולא מוכנים להקשיב לשום דבר. סגן שר האוצר וגם מקורביו אמרו זאת בפירוש.
מסקנה: תמיד יש מישהו בכיר, חצי בכיר או שרוצה להיות בכיר שאפשר לצטט. ולכן, אין צורך להתאמץ ולסקר את שני הצדדים. מצד אחת סטודנטית יפה עם פס חזיה מציץ מחולצתה הקרועה והיא מדברת בלהט אל המצלמה ומצד שני מצטט הכתב בכיר שדיבר בעילום שם אבל הבטיח בהן צדקו ובהן אמא שלו שהסטודנטים אשמים שהמשא ומתן התפוצץ, ובעצם רצו כבר לתת להם הכל.

 

לו רק הם היו מאורגנים

הבעיה עם השביתה היא לא המטרה של השביתה, לא הציבור האדיש שבתוכה היא מתקיימת, לא הסדר החברתי שבו כל אחד נלחם על מקומו ועל מקומו בלבד. לא, הבעיה עם השביתה זה שהסטודנטים הם בדיוק כמו המנהיגים של המפלגות בכנסת האמיתית: זה רוצה להיכנס למרכז הליכוד וההוא מפלס את דרכו להנהגת מרצ. וזה ניכר, וחבל.
לו רק היו הסטודנטים מצליחים למצוא לעצמם מנהיגים אמיתיים. שמעתי שבן גוריון פנוי, אולי אפילו בגין יסכים. הוא ידע כל כך יפה לשלהב כיכרות. לו רק היו מצליחים למצוא מנהיגים אמיתיים, אשר עושים למען הציבור ולא למען עצמם, אולי היו מצליחים לארגן פה שביתה כהלכה. זוכרים את צרפת ב-1968

אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים

הילדים של מחר הוא סרט טוב. איך יודעים את זה? אפשר לדבר על זה הרבה, אבל אפשר לתמצת את כל הדיבור על הסרט לשלושה דברים:

1. הסרט מתרחש ב-2027, בזמן שהאנושות סובלת 19 שנה ללא לידה אחת לרפואה. כל הנשים עקרות, וזה מכניס את כל העולם לתוהו ובוהו. כולם נלחמים בכולם, לונדון מלאה בפיצוצים, בפיגועים ובבגרפיטי, ופליטים מכל העולם מוכנסים למחנות מחוץ לעיר ולכלובי אדם בתוך העיר. בתוך כל זה עומד המשרד לאיסוף אמנות, או משהו כזה, ואוסף יצירות אמנות מכל העולם.

תיאו, גיבור הסרט, שהוא אקטיביסט מריר שהפך לפקיד מדינה, נכנס למקום הזה כדי לבקש טובה מקרוב משפחה שלו. מולו ניצב פסל דוד. בחדר הסמוך תלויה הגרניקה. ובתוך כל זה מתנהלת שיחה שבה הוא מבקש מקרוב המשפחה שלו טובה שתאפשר לו לקבל כרטיסי מעבר אל מחוץ למדינה.

ככה כולנו, כל האקטיביסטים בפועל ובמחשבה שבינינו, מדמיינים את העתיד.

2. אנחנו הרחק במחצית השנייה של הסרט. תיאו נלחם בכולם וכולם נלחמים בו. הוא כבר שכח שהוא הפסיק להיות אקטיביסט. אין לו ברירה, ×›×™ הגרסה העגומה של הבחורה היפה תלויה בו שיציל אותה. הוא, כמו גבר של העולם החדש, עושה זאת בלי שרירים ובלי כדור אקדח אחד לרפואה. פשוט משום שהוא מכיר את ההיפי המזדקן הנכון שיחביא אותם ויתן להם לעשן גראס מסוג ”שיעול תות“.

בקיצור, אנחנו במחנה הפליטים. הכדורים שורקים מימין ומשמאל. ופתאום, בירייה אחת המצלמה מתמלאת בדם. במשך חמש דקות אנחנו רואים את הסרט מבעד לטיפות הדם הזולגות לאיטן, בחינניות מחושבת, על המסך. מקסים.

אין דבר שאקטיביסטים לשעבר שונאים יותר משמפוצצים להם את הקפה

3. כאמור, תיאו הוא אקטיביסט לשעבר. אלא ששני דברים קורים בסמוך מאד אחד לשני: הראשון הוא שהוא עד לפיצוץ שמתרחש סמוך למקום שבו הוא קונה את הקפה שלו. ×–×” מזכיר לו – הרבה יותר מכלובי האדם ומהאבנים שנזרקות לעבר הרכבת בה הוא נוסע – שהעולם זקוק לו. השני הוא שהאקסית היפה שלו אומרת לו שיפסיק לשחק אותה בורגני. ×–×” עושה את העבודה.

ברגע שתיאו מבין שאין לו ברירה אלא לפעול למען האנושות, הוא מאבד את הנעליים הבורגניות שלו. הוא נשאר בגרביים מעט זמן, ואז מגיע להיפי, וכראוי מקבל כפכפים. הוא מסתובב בכפכפים, למען השם, באנגליה האפורה מתמיד. בשיאו של המתח בסרט, כשעוד לא ברור מה יעלה בגורלו, יוצר המטאפורה הזו מגדיל לעשות וגורם לו לפציעה ברגל. עכשיו הוא גם בכפכפים וגם קצת צולע. אבל תיכף הכל יסתדר. זה ברור, כי תיאו זוכה לנעלי ספורט, ההנעלה של האקטיביסטים השבעים.

אבל מה?
”הילדים של מחר“ ×”×™×” יכול להיות סרט מעולה, לו לא ×”×™×” יוצא מנקודת המבט ×”×›×™ בעייתית שאפשר: אם לא יהיו ילדים, כל העולם ייחרב. צחוק הילדים, אומר הסרט שמבוסס על רומן מאת פ.ד. ×’‘יימס, הוא ×–×” שמציל את העולם. לא באמת, אני לא צוחקת. זו לא איזו פרשנות מופרכת שאני המצאתי. בלי צחוק ילדים, אנחנו מקבלים טרוריסטים, פליטים וכפכפים.

וכמו שדודה שלי זהבה הייתה אומרת: “את לא רוצה ילדים??? את עוד תתבגרי!”

 

באחטין, כנראה התיאורטיקן הכי אהוב על איתמר, אומר:

אבל כל דיבר חי אינו עומד אותה עמידה עצמה מול המושא שלו: בין הדיבר לבין המושא, בין הדיבר לבין האישיות המדברת, יש סביבה גמישה ולא תמיד עבירה: סביבה של דיברות זרים על אותו המושא עצמו, על אותו העניין עצמו. ואפשר שילבש הדיבר את סגנונו ואת צורתו האינדיבידואליים דוקא בתהליך של השפעת גומלין חיה עם הסביבה המיוחדת הזאת" (באחטין 1989: 66).

כלומר, שההתייחסות שלנו לפורנו (כמשל, כמובן) היא תמיד דרך דיבורים אחרים שכבר נעשו עליו ודרך התייחסויות אחרות.

 

במובן הזה, אני חושבת שהפרוייקט יצר פשוט קונדום עבה, בלתי גמיש ומסריח. כלומר, הוא יצר שכבה נוספת של דיבור בינינו לבין הפורנו, שדרכה ניסינו לנווט את דרכנו לעבר השימוש בפורנו, שהוא, אולי יותר מכל שימוש אחר במדיה, שימוש גופני. ועל כך, התנצלותי.