כל הפוסטים של מיטל שרון

מסיבה רבת חללים

המופע החדש של להקת ורטיגו, sunny side up, הוא מסיבה. רואים זאת מייד כשנכנסים. הרקדנים עומדים ומדברים בפינה, ליד אמן הפטיפונים, עופר טל, ונגן הקונטרבס, שי רן, ומחכים שהערב יחל. תאורה תזזיתית ממלאת את האולם וכולם לבושים בהתאם. מה שהקהל לא יודע בשלב זה הוא שבמסיבה הזו, כמו במגה-קלאבים אופנתיים, יש כמה חללים, שהמוזיקה בהם אמנם אינה שונה, אולם הם בהחלט נבדלים באיכות האירוע המתרחש בהם.

בחלל הראשון, והמוצלח ביותר, נמצאים הריקוד והמוזיקה. כמו במסיבה נעה החוויה בין לבד לביחד, בין התמסרות לעולם התחום באולם ובין הישארות בחוויות חיצוניות לו. חמישה מרקדני המופע עומדים באחורי הבמה וסופרים בצרחות לאחור. רקדן אחד עומד במרכז, בודד בטירופו, משתדל להספיק לרקוד כמה שיותר עד שייתם הזמן המוקצב לו, ואז נופל על הרצפה; בסצינה אחרת, רקדן אחר, שרק רוצה "לנהוג רגוע", זוכה לטיפול אלים משלושה מחבריו, בזמן שזוג אחר מתחיל בריקוד אינטימי, אדיש לחלוטין לאלימות שמתרחשת בצד האחר של הבמה; ברגעים אחרים מתחלקת הבמה לכמה אירועים שמתרחשים במקביל, ויוצרים משחק אינסופי של צורות יפות שנוצרות ומתפרקות, ביחד ולחוד.

הרקדנים עושים את עבודתם נאמנה. השפה התנועתית של ורטיגו, שמבוססת על תנועה טבעית של הגוף ועל אמנויות כמו הטאי-צ'י מן המזרח והקפוארה מברזיל, ניכרת גם כאן. הכוראוגרף האורח רוברטו אוליבן משתלב היטב עם ריקוד הקונטקט. הביצוע מדויק ומתוזמן ואין לקהל ספק כי הרקדנים נהנים ונשמעים לאחד מחוקי החזון של הלהקה: לא להכריח את הגוף לבצע תנועות שזרות לו.

בחלל השני, הפחות מוצלח, נמצא הניסיון לייצר "אמירות". 'כולנו דומים ועברית וערבית הן שפות מקבילות' מכריז-צורח הקטע שבו שרים ורוקדים חברי הלהקה, בספק פרודיה על תכניות ילדים, כי "בננה היא מוז ותפוח הוא תופאח". 'מיניות היא משחק', מזכיר לנו קטע אחר שבו אחד הרקדנים מנסה שוב את אפקט הדראג-קווין המשומש, לובש את המקטורן המנצנץ ומזיז את שפתיו למילות השיר. כולם יכולים לרקוד, טוענים שני קטעים אחרים, שבהם מצטרפים הנגנים לריקוד, בחינניות כזו או אחרת. ה"אמירות" האלו נתמכות בדיבור, בשירה, ובהקרנת שיקופיות.

ובדיוק העושר הרב הזה הוא שנמצא בעוכרי המופע. שישה רקדנים מצוינים נמצאים על הבמה. לרשותם שפה תנועתית שלמה ומורכבת, אשר יודעת לייצר אמירות סבוכות, שנלחשות מעל הבמה בדיוק וברגישות. לא ברור מדוע התעקש אוליבן שלא להאמין בשפה הזו עד הסוף ובחר לתמוך בה בקביים שונים, שאמורים לסייע לה להעביר מסר "קומניקטיבי" וברור יותר.

התוצאה מזכירה סצנה נפוצה באותם מגה-קלאבים עתיקי דציבלים: אדם מתקרב לאוזן חברו כדי לומר לו דבר מה מבעד לרעש המוזיקה, אולם הוא אינו בטוח כי ההתקרבות מספיקה, ובמקום ללחוש הוא צורח. "לא צריך לצעוק", אומר לו חברו ומגרד באוזנו במצוקה.

להקת ורטיגו, 'sunny side up'. כוריאוגרפיה: רוברטו אוליבן. מוסיקה: להקת התפוחים. תלבושות: שירה וויז. תאורה: דני פישוף. עיצוב גראפי: דורית טלפז. רקדנים: מיטל בלנרו, כרמי זיסאפל, רינה ורטהיים, אלעד שכטר, נמרוד חירורג, ירון שמיר

(נכתב במקור עבור ifeel)

רצנזיה, יוזר

שיטוטיי בפליקר הביאו אותי ליוזר שנקרא בפשטות דומם פעיל. מדובר באוסף של תמונות של אקטיביסטים מפעולות שונות: הפגנות בבילעין נגד הגדר, הפגנות נגד תקציב המדינה, הפגנות נגד אוכלי בשר חיות, הפגנות נגד המלחמה בלבנון וכו' וכו'. הידד, חשבתי לעצמי. תמונה הלא שווה אלף מילים ואלף תמונות של אקטיביסטים שקולות לטריליון מילים של אנשים שמדברים על עוולות. כאן אוכל סוף סוף לראות את מה שמסתירים מפניי כל השנים. לא עוד תמונות ערוכות בידי עורך "מבט לחדשות". הבו לי את החיים האמיתיים, החיים מבעד לעדשת מצלמתו של הלוחם בממסד.

אבל דבר משונה קרה. התמונות נראו בדיוק אותו דבר. אפקט "אה, הנה דנה והנה ההוא, מסלון מזל" אמנם פעל, אבל לזה הייתי מוכנה. התמונות עצמן, לעומת זאת, נראו בדיוק כמו כל התמונות שנראות בכל העיתונים. גם התבוננות פרטנית יותר בתמונות גילתה את אותו מאבק ידוע: אקטיביסטים נלחמים בחיילי מג"ב וחיילי מג"ב נלחמים בכולם.

חשבתי לעצמי מדוע כך קורה. את האפשרות הראשונה שהעליתי בדעתי, לפיה אני פשוט מכירה טוב מדי את הסיפור, פסלתי מיד. הלא הייתי אולי בהפגנה וחצי מבין שלל אירועי המחאה המתועדים שם. ואז העליתי אפשרות אחרת, סבירה יותר: הכותרת משתלטת על הטקסט. ואני אסביר: הדבר היחיד שבאמת נקלט בראש מכל התמונות האלו, של הממסד ושל האקטיביסטים כאחד, היא האלימות. "אני רואה מאבק", מציין לעצמו המוח, ואז עושה עם ×–×” מה שעושה. פרטי הטקסט עצמו – האם הגיבור הוא החייל או האקטיביסט, האם האקטיביסט יפה יותר מהאקטיביסטית או ההיפך, האם הערבי מצולם מן הזווית המנמיכה או המאדירה – מטשטשים בפני העובדה הקשה שאתה צופה באלימות. וזו בעיה של היוזר activestills ושל היוזרים הצופים בו כאחד.

לו אני הייתי האחראית על היוזר – ואני לא, ומסיבה טובה – הייתי משתדלת להשאיר את "חיילי צה"ל ירו לעבר המפגינים כדורי מתכת מצופי גומי, למרות שהייתה זו הפגנה שקטה ולא אלימה" לחדשות, וכאן נצמדת לסיפורים המעניינים יותר, לאותו נרטיב שהופך יוזרים בפליקר ללהיט – הרגעים הקטנים הניתנים להזדהות.

האדם הוא תבנית מנוע החיפוש שלו

מנועי חיפוש רוצים להחזיר לגולשים את התוצאות ×”×›×™ רלוונטיות לשאילתת החיפוש שלהם. כדי לעשות זאת הם משתמשים באלגוריתמים שמשקללים גורמים שונים באתר כדי להגיע לתוצאה שהיא הרלוונטיות של האתר לשאילתת החיפוש. חברות מסחריות (לא רק, אבל בעיקר) רוצות שהאתר שלהן ×™×”×™×” בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש, ×›×™ רוב הגולשים לא טורחים להגיע מעבר לזה. כדי לעשות זאת, הן משתמשות בשיטות שונות שגורמות לאתר שלהן להיות חבר טוב מאד של האלגוריתם של מנועי החיפוש. כיוון שמנועי החיפוש הם המלכים כרגע, הם אלו שמחליטים אלו שיטות לגיטימיות לקידום האתר למקומות הראשונים (מכונות White hate SEO) ואילו אינן לגיטימיות (מכונות black hat SEO). השיטות השחורות כוללות, למשל, כתיבת טקסט בצבע לבן על רקע לבן או הפניית הגולשים מעמוד שנועד למנוע החיפוש לעמוד שהוא ידידותי לגולשים. לדוגמה, אם אנחנו משתמשים בשיטות כאלו, אז סביר להניח שנרצה שכל מילות החיפוש הספרותיות יפנו את הגולש אלינו, וכך בהמשך העמוד, כתובות בלבן מילים כמו אליטירציה, פרוזודיה ונבוקוב המוקדם. אלא, שכאמור, מנועי החיפוש הם המלכים. ולכן, מי שמשתמש בשיטות כאלו נענש – הוא מורחק מתוצאות החיפוש לזמן בלתי ידוע. כמו שאיתמר ציין בחוכמה רבה, השיטות האלו מתייחסות למנוע החיפוש כמו אל ילד מפגר – הן מנסות להסביר לאט ובבהירות ×›×™ האתר ×”×–×” הוא ×”×›×™ רלוונטי. אנשים רגילים הם פחות מפגרים ויכולת ניתוח הטקסט שלהם מורכבת בהרבה. ולכן, הם כמו מנועי חיפוש, רק טובים יותר ואיטיים יותר. העובדה שהם איטיים יותר וחסרי חשיבות אינה אומרת שהם אינם יכולים להכריז על שיטות מסויימות כעל בלתי לגיטימיות. ובכן, אני רוצה להיות לרגע מנוע חיפוש מוביל ולבנות רשימה של מילים, צירופי מילים וביטויים אשר כל מי שישתמש בהם ביצירות הספרותיות שלו, יגרום לרובוט הקורא שלי לזחול החוצה מן הספר. מדובר בצירופי מילים בנאליים להחריד, אשר תופסים מקום על הדף, אולם איבדו מזמן משמעות כלשהי. ניקח לדוגמה את צירוף המילים "לחי רכה". ראשית, מעטות הלחיים שאינן רכות. שנית, הביטוי לחי רכה אמור להיות סינקדוכי לגוף הרך והמזמין של אותה בחורה או אפילו לאישיותה כולה. אבל הוא כל כך משומש שהוא מעיד רק על חוסר היכולת של הסופר ליצור משהו חדש בעולם ×”×–×”. ועל אנשים כאלו, אין לי זמן לבזבז. הרשימה הזו כוללת בתוכה כמה רמות של חטאים: אין השימוש במטאפורה שחוקה לתיאור חדר דומה לאיפיון דמות עילג ובנאלי. ובכל זאת, שניהם חטאים. כמו כן, למותר לציין ×›×™ בניגוד למנועי החיפוש כיום, היכולת הסמנטית שלי היא ממש מופלאה. עבורם הביטוי "לחי רכה" שונה מהביטוי "לחיה הרכה". אני, לעומת זאת, יודעת ×›×™ מדובר בדיוק באותו דבר. ולכן, סופרים, הישמרו לנפשיכם. הרשימה שתבוא עוד מעט היא כמובן רשימה ראשונית ואתם כולכם (כן, כן, כולכם) מוזמנים להוסיף לה. והרי הרשימה: 1. לחי רכה 2. אולם רחב ידיים 3. כתמי שפתון שעיטרו את הכוס\בדל סיגריה 4. ידיים מסוקסות (אלמותי!) 5. ריסים ארוכים 6. חום כמו שוקולד ("אדום כמו עגבנייה" או "צהוב כלימון" ×–×” אותו דבר) 7. תלתלים רכים (לא באמת, מתי פגשתם תלתלים רכים לבד מאלו שיצאו כרגע מן החפיפה?) 8. חושניות ×¢×–×” 9. מוזיקה מחרישת אוזניים 10. עוגן של יציבות 11. לכרסם עוגייה (מתי מישהו בספרות המזדיינת הזאת פשוט יאכל עוגייה? ×–×” קורה לי בחיים כל הזמן) 12. גוש חסם/הצטבר/ נקווה בגרונה 13. הקמט בין עיניו העמיק 14. גוץ שמנמן 15. עשתה דרכה 16. שפתיים מלאות 17. ידי זהב 18. הזקנה קפצה עליה 19. התגנבה מחשבה לראשה 20. לחזור אליו כמו בומרנג