כל הפוסטים של מיטל שרון

"תפסיקו לדבר על דיכוי"

הרדיפה אחרי האושר "הבנתי מאוחר יותר – אני מניח שחשתי ברעיון כל ×—×™×™, אבל הבנתי אותו מבחינה פילוסופית רק במהלך ×”×”×›× ×” להרצאה הזו – את היופי שברעיון הרדיפה אחר האושר. מילים מוכרות, קל לקחת אותן כמובנות מאליהן, קל לשבש את משמעותן. הרדיפה אחר האושר נמצאת בלב כוח המשיכה של הציוויליזציה עבור רבים כל-כך שנמצאים מחוצה לה או בשוליה. אני חושב שזה נהדר להבין באיזו מידה, אחרי שני עשורים, ולאחר ההיסטוריה האיומה של החלק הראשון של המאה הזו, הרעיון ×–×›×” לסוג כלשהו של הגשמה. זהו רעיון גמיש; הוא מתאים לכולם. הוא מניח סוג מסויים של חברה, סוג מסויים של נפש מודעת. אינני יכול לדמיין ×›×™ הוריו של אביו היו מסוגלים להבין את הרעיון. כל כך הרבה טמון בו: הרעיון של האינדיבידואל, האחריות, הבחירה, ×—×™×™ האינטלקט, הרעיון של הייעוד, של השלמות ושל ההשגיות. זהו רעיון אנושי עצום. אי אפשר להקטין אותו לכדי מערכת קבועה. הוא לא יכול לייצר פנאטיות. אבל ידוע שהוא קיים; ולכן, מערכות אחרות, נוקשות יותר, בסופו של דבר מתפוגגות". מתוך דבריו של ו.ס. נאיפול בשנת 1990 בפני מכון מנהטן לחקר מדיניות

 

נאיפול הצעיר, בגרסת "כרגע באתי מהודו ואני יודע מעט מאד על איך סופרים אמורים להיראות" (מכאן)

 

בית למר ביזוואז – ספר בדקה

מר ביזוואז הוא הודי בטרינדיאד. מר ביזוואז מתחתן עם מישהי מבני משפחת טולסי, סוג של מאכערים מקומיים. מר ביזוואז חי כל החיים בין שלוש מאות אחיות, בעלים, אלמנות וילדים. הוא רוצה בית. הוא מקבל בית. הוא מת.

 

"תפסיקו לדבר על דיכוי", צעק נאיפול על הסופרים ההודים באיזה כינוס ספרותי. "אתם משעממים אותי ומפריעים לעצמכם לכתוב". (מכאן)

אלסטיות

הרעיון של הרדיפה אחר האושר הוא שנמצא במרכז הספר, ומר נאיפול מתעקש להוכיח לנו שאכן מדובר ברעיון אלסטי. והוא אלסטי בשני מובנים; ראשית הוא אלסטי משום שכל אחד מקבל רעיון שמתאים בגודלו לחיים שלו. כלומר, גוף שואף לשפר את מצבו ברמה אחת בכל פעם. שנית, הוא אלסטי משום שהמימוש שלו אינו בהכרח קשור לעובדות מציאותיות. כלומר, אדם יכול לחשוב שהוא יכול לעבור לשלב הבא באושר גם אם מבחינה אובייקטיבית לא השתנה דבר ברמת החיים שלו.

בתחתית הרשימה נמצאים אלו שבכלל לא ראויים לרדוף אחרי האושר. מדובר בעשרות ומאות בני משפחת טולסי שנמצאים איתו בבית ההאנומאן. בכל מקום שאליו תפנה יש איזו אחות, או בעל, או ילד. וכולם אוכלים באותן שעות ומתעסקים זה בענייניו של זה, ואין שקט, ורק ריחות רעים של בישול זול, ועבודה קטנה ושפופה. זה נורא. ומר ביזוואז רוצה בית.

אחריהם ברשימה נמצאים האנשים שזכו למעמד גבוה באותו בית: מרת טולסי – אם המשפחה, סת – האח הבכור והמחליט ואובאד – האח שמיועד ללימודים. הם רשאים לרדוף אחר האושר, אבל הם צריכים לעשות זאת במסגרת קיבוצית. כלומר, מרת טולסי מאושרת כשהיא חושבת שענייני הבית כולו מתנהלים כהלכה, כשאחת הבנות מתחתנת או יולדת או שיש טקס דתי סבבה. סת מאושר כשהוא מצליח להביא עוד כסף. ואובאד, הוא נוסע ללמוד רפואה באנגליה רק כדי לחזור ולהחליף את סת. ומר ביזוואז רוצה בית.

בראש הרשימה נמצא מר ביזוואז עצמו. המשפחה מטרידה אותו, מביכה אותו ולא מבינה אותו, ולכן גורלה אינו מעניין אותו כלל. הוא רוצה מקום משלו. הוא רוצה לכתוב. הוא רוצה בית. והוא כל כך מסכן בקרב כל האנשים האלו שאתה ממש רוצה לעזור לו. אחרי עוד אחת מהמריבות שלו עם סת או עם מרת טולסי, כשהוא שוב מקבל את המשפט "כשאתה הגעת לבית הזה היו לך רק שני בגדים לתלות על הקולב", אתה ממש רוצה לזוז קצת במיטה שלך, ולהחביא אותו מתחת לשמיכה. והוא מנסה, ובונה, וזה נרקב, והוא מתייאש, וחוזר שוב להחלטה הנחושה, ומצליח שוב, ושוב נכשל. והוא חי. רודף אחר האושר. וטיפין טיפין מצבו משתפר. ובינתיים כבר כולך גוש אחד קטן של אמפטיה. והוא מת.

וככה יוצא שלמרות שהרדיפה אחר האושר נמצאת במרכז הספר, אין הרבה אושר שם. רק חיים מנוולים ומנוונים. וזה נראה אמיתי. אמיתי כמו רומן של המאה ה-19, לו רק רומן כזה היה יכול להתרחש בקרב ההודים בטרינידאד. ואין פתרונות, אין איזו תרבות מערבית שבאה ומצילה הכל בסובלנות לכאורה שלה, כמו אצל איזה זיידי סמית עלובה. וזה יפה ועצוב.

 

נאיפול בגרסת "אני כבר יודע איך מתנהגים ונראים באוקספורד. הביטו, מאחוריי יש חתול שמן" (מכאן)

סר וידיה הגבר

הסיפור של מר ביזוואז הוא למעשה הסיפור של אבא של וידיאדאר סוראג'פראסאד נאיפול, שמשפחתו היגרה מאחת הקסטות העליונות של הודו לטרינדיאד, כי האנגלים הבטיחו ששם יש כסף. ונאיפול הבן כועס. הוא כועס כבר כמה עשורים ועל פני כמה עשרות כותרי ספרות. זאת למרות שהוא עצמו נמצא באוקספורד מאז שנות הששים וזכה בכל פרס אפשרי; פרס בוקר, פרס נובל ב-2001, תואר אצולה מהמלכה הבריטית שמאפשר לו להיקרא סר וידיה, וכל כבוד ספרותי אחר שתוכלו להעלות על דעתכם.

וזה יפה, שהוא ממשיך לכעוס את כעסם של האנשים שבמקרה הטוב נמצאים בפריפריה, ובמקרה הרע פשוט לא נחשבים. אבל זה כמובן גם בעייתי. כלומר, באיזו זכות הוא כועס את כעסם של אנשים שמרוויחים בשנה את מה שהוא מרוויח בדקה? באיזו זכות הוא חי את החיים הסופר בורגניים המפוארים שלו ותולה על עצמו את שלט הפליט? לא הגיע הזמן שהוא יבין שהוא כבר מזמן לא מהפכן? לא הגיע הזמן שמישהו יסביר לו שמדינת רווחה לא באמת יוצרה אומה של בריונים? לא הגיע הזמן שמישהו יסתום לו את הפה אחת ולתמיד?

אבל התשובה היא לא. כלומר, נאיפול הוא בהחלט אדם עם מחשבה אחת שמשוכפלת הרבה פעמים. וכמו מחשבה אחת, היא בהרבה מקרים מתמקדת בדבר אחד בלבד ובמקרים אחרים סתם מוטעית. אבל זו מחשבה טובה. וחשובה. ועשויה היטב. ואני מחבבת אותו.

שבוע אינטרטקסטואליות ב"ישראלי"

כנראה שאותו עורך מאתמול חשב על זה בלילה, והגיע למסקנה שאם בכל זאת הוא רוצה להפנות את הקוראים אל טקסטים שאינם העיתון, כדאי שידבוק לא בכוכביות אלא דווקא בזיכרון שקיים אצל כולם בוודאות.

התמונה, אגב, באדיבות הסלולרי שלי, שלראשונה הוכיח יכולות דורשלישיות ראויות

תרגום לכבדי ראייה:

פרץ לא בא לאבו-מאזן, פרץ גם לא יכול לטלפן

השינוי הזה, בין "משיח גם לא מטלפן" לבין "פרץ גם לא יכול לטלפן" הוא נחמד, משום שהוא משתמש באינטרטקסטואליות, ובהנחת היסוד של זיכרון משותף, כדי להגחיך עוד יותר את פרץ. לאמור, לא רק שהוא מממש את בחירתו ולא מטלפן, אלא אפילו אם היה רוצה לטלפן, הוא אינו יכול לעשות זאת.

כה לחי, עורך יקר.

"ואז, הוא ביצע בי את זממו"

"אף אחד לא באמת יודע מה קורה באינטרנט ×”×–×”", טען איתמר באוזניי בפעם כזו או אחרת ב"תחתית". ×–×” שימח אותו, ×›×™ ×–×” אומר שיום אחד גם הוא יוכל לעבוד בעבודה מגניבה באמת או סתם להיות מיליונר. ×–×” ביאס אותי ×›×™ ×–×” אומר שכל העבודה שלנו – האנשים שעובדים בתוכן ברשת – היא לגמרי חסרת ערך. וחוץ מזה, לא הסכמתי איתו. ואני אסביר. אני חושבת שבאינטרנט, כמו בכל תחום אחר בעולם, רעיון טוב וביצוע מוצלח מובילים להצלחה. כדי להעלות רעיון טוב, צריך להבין היטב את מה שקורה היום, ואז לעשות לזה איזה מין טוויסטון קטן, שיהיה מספיק קרוב לדברים הטובים שקורים היום ומספיק רחוק כדי לקחת את כל העסק צעד אחד קדימה. כן, יש יוצאי דופן חסרי כישרון שמצליחים גם בלי הרעיון הטוב, אבל אני חושבת שהם לא הכלל אלא היוצא מן הכלל. כשמדברים על יוצאי הדופן האלו לרוב מציינים – תלוי ברמת החדירה לאינטרנט של הדובר, כמובן, ועיתונאים שעכשיו גילו את ווב 2.0 אינם דומים למי שחיים את הרשת – כל מיני אנשים כמו גרי ברלסומה או אלו שעומדים מאחורי לונלי גירל 15, שבסה"×› עמדו מול מצלמה ודיברו או רקדו בתנועות אידיוטיות (שיהיה ברור כאן ועכשיו. אני מעריצה את ברלסומה. כשאני אהיה גדולה, אני אהיה הוא). אבל אני חושבת שזו דוגמה גרועה. משום שמדובר באנשים שהפנימו את חוקי הרשת, ופעלו לפיהם. גרי, למשל, בבירור × ×”× ×” מהריקוד הקטן שלו. והוא השתמש ברשת באמצעי הפצה. השאר קרה מעצמו. רוצה לומר, הוא לא מנסה לכפות על הרשת דברים שהיא לא יכולה להציע.

אלו האנשים שמנסים לכפות על הרשת לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות שהם האנשים הרעים. ואפשר לדבר, לדוגמה, על אתר "הארץ". אתר "הארץ" הוא אתר מחפיר. הוא עמוס מדי, הוא לא מאורגן היררכית, והוא דורש הרבה יותר מדי גלילה. בקיצור, הוא לא ידידותי כלל למשתמש. וכן, משתמשי פיירפוקס צריכים לעבור לאקספלורר אם הם רוצים לקרוא כמו שצריך כתבה שכוללת גם מספרים או אותיות לועזיות. אבל אתר "הארץ" הוא באמת חדשות של השנה שעברה. החדשות של השבועיים האחרונים, לעומת זאת, הוא ערוץ "הספרים" של אתר "הארץ”. העלאת ערוץ "ספרים" הוא אירוע משמח עבור חובבי הספר קוראי העברית, ולו רק מהסיבה הכמותית: ערוץ שלם דורש הרבה תכנים, והרבה תכנים יכולים אולי לייצר מרכז וירטואלי עבור חובבי הספרות, שסובלים כל כך מחוסר בתחום ×”×–×” בעיתונות המודפסת. ובאמת ערוץ הספרים מקפיד להתעדכן, והוא כולל כמה דברים טובים שלא היו קודם (בראש וראשונה הבלוג של מיכאל הנדלזלץ, כמו גם כמה טורים אחרים).

אבל למה ככה? למה כותרות שאינן צבועות בצבע אחר? למה חצי מהחלק העליון של הדף מבוזבז על תפריט הניווט של האתר כולו? למה אין אפשרות לתגובות? למה להציף את הגולש בארבעה גדלים שונים של תמונות כבר בחצי העליון של הדף? למה להעלות דפים שנראים כמו עמוד של עיתון שמעוצב רע? זה לא מספיק שחצי מהעולם מדבר על תוכן גולשים? זה לא מספיק שיש אלפמאות מחקרים שמסבירים כי גולש מחליט אם הוא רוצה להישאר באתר תוך שנייה אחת עד שש? זה לא ברור שאתר צריך לייצר דיאלוג מהיר? מה הם חשבו לעצמם? הם חשבו לעצמם שזה כמו עיתון. הם חשבו שמספיק לעשות כותרות בכמה צבעים, כדי לעשות את האתר "חינני" או "קופצני" או "חדשני" או כל מילה אחרת שכזו. אבל זה לא. כי לרשת יש חוקים. ונכון שהם משתנים במהירות, ונכון שהם לא חוקי ברזל. אבל יש דברים שכל חובב אינטרנט יודע שהם מתאימים לפורמט רשת, ויש כאלו שלא. ולכן, כן, יש אנשים שמבינים משהו באינטרנט הזה. ואם "הארץ" היה שוכר את שירותיהם, הם היו יכולים לומר לו זאת. וככה, בפשטות של עיוורון, מאבדים עוד הזדמנות ליצירת מקום אמיתי לשיח. וזה, מעצבן אותי.