כל הפוסטים של מיטל שרון

שיר ומין

אחת התיאוריות החביבות על מרצים לתקשורת היא תיאוריית השימושים וסיפוקים שהמחקר המרכזי בה הוא מחקרם של אליהו ×›"×¥ ומיכאל גורביץ' משנות ×”-70. התיאוריה שייכת למסורת ×”"השפעה המוגבלת" וטוענת ×›×™ צרכן התקשורת הוא ×–×” שבוחר את המסר שהוא רוצה לקבל מאמצעי התקשורת ואין “מזרק תת-עורי” (עוד צבר מילים תמוה – כלומר, מעטים המזרקים הלא תת-עוריים, הלא כן? – שאהוב במיוחד על מרצים לתקשורת. כשהם אומרים אותו עולה על פניהם חיוך נוסטלגי, על תמימות ואולי על קלות עבודתם של חוקרי התקשורת הראשונים) שבאמצעותו מחדירה התקשורת את המסר שלה . ×›"×¥ וגורביץ מחלקים את השימושים לארבע קטגוריות עיקריות: שימוש קוגנטיבי (מידע), שימוש אישי (בניית זהות), שימוש חברתי (הזדהות קהילתית) ושימוש בידורי (אה, בידור?).


בימים האחרונים יצא לי לראות הרבה טלוויזיה. כשאני אומרת הרבה טלוויזיה, אני מתכוונת למזרק תת-עורי גדול שיצא מן השמיים, החדיר לי מסך לעדשות העיניים, והחל להקרין סדרות טלוויזיה. בימים אלו ראיתי כמה וכמה סדרות; חלקן בשיטה המקובלת של זפזופ ובהייה, וחלקן בשיטה המקובלת השנייה של הקלקה ובהייה. וכך, אחרי שהקרבתי את גופי למדע, הצלחתי להגיע לתיאוריה חדשה, שעדיין נמצאת בבחינה. והיא הולכת כך: אהבתנו לסדרה חדשה נמדדת על-פי שני קריטריונים עיקריים ובלעדיים: שיר הפתיחה של הסדרה ומספר הדמויות בסדרה שאיתן אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. אם להזדקק לכ"×¥ ואליהו, הרי ששיר הפתיחה מספק את הצורך החברתי ואילו המין מספק את הצורך האישי. שיר הפתיחה הוא בעצם סיכום של "על מה הסדרה מדברת", מעין השער האחורי של הספר, ועליו אפשר לפטפט ליד מתקן המים בעבודה. המין הוא סוג של הזדהות אינסטנט; במקום לחשוב איך היינו רוצים להיות ואיך אנחנו מארגנים את החברה סביבנו, אחנו בוחרים עם מי אנחנו רוצים לשכב וממצבים את עצמנו בקלות, בהנאה וביעילות. וכך, ככל ששיר הפתיחה ראוי בעינינו יותר – כלומר, הסדרה עוסקת בחתך חברתי שקרוב לליבנו – ומספר הדמויות בנות-השכבה גדל, אנחנו אוהבים את הסדרה יותר.


שתיים מתוך חמש ×–×” לא רע (התמונה מכאן. הייתי לוקחת תמונה מהאתר הרשמי – ×–×” הרבה יותר הוגן – לו רק האתר ×”×–×” לא ×”×™×” סגור לאנשים שאינם גרים בארה"ב)

ואם תהיתם איך הגעתי למסקנה הזו, אתם צריכים לראות את Weeds (ותודה מקרב לב לגדי שמשון). Weeds, שעשויה בחן שואוטיימי אופייני, היא סדרה שעוסקת באישה מן הפרברים האמריקניים, שבעלה נפטר מהתקף לב ועליה לכלכל שני ילדים, ריינג' רובר, עוזרת בית ובית. כדי לעשות זאת היא מוכרת סמים. שיר הפתיחה הוא מופתי: מזדמזם בקלות, יפהפה למראה ובעל ערך אירוני ששורה על הסדרה כולה. הדמויות הראויות: ננסי, אנדי, קונראד, סיילס, מייגן. עכשיו בספריות הדי.וי.די.

החיים הם לא באך. החיים מיונז

חשבתי שספר ממש טוב אמור לקחת אותך כמו בתולה; להשכיח ממך כל מה שידעת על ספרות, כל מה שידעת על מין, ולהתחיל מחדש. היו ספרים שעשו את ×–×”. אבל אז קראתי את "אללים" של אברהם הפנר, והבנתי שטעיתי. "אלל (ALLELE) – אחד מתוך שניים או יותר מופעים של גן. שני גנים או יותר שההבדלים ביניהם הם ×›×” זעירים שלמעשה אין הם אלא וריאציה קרובה עד זהות של אותה תופעה". (מתוך "לוח מלים ומונחים שאינם שגורים (אולי) בפי הקורא", "אללים") לקרוא את "אללים" ×–×” בדיוק ההיפך מלהיות בתולה. "אללים" מתייחס אלייך כמו אל אישה בשלה. לא עוד מסע חפוז בתחנות קבועות אל עבר המטרה הנכספת. לא עוד ניסיונות הסתרה, גישושים מתחת לחולצה, והחנקת צעקה. הבנה ופירוק. רוצה לומר: אנחנו יודעים, היינו שם. היינו גם שם. בואי נראה מה אפשר לעשות עם ×–×”.

אלל. (הגרסה של אליאס ווקן) במרכז הספר ארבע דמויות: שתי נשים ושני גברים. תל אביבים. בעלי מקצועות חופשיים. עסוקים באי-צדקו של הכיבוש, בניסיון למצוא אלל, בטבע האדם, בגרמניה, במיניות ובאהבה. נשמע בנאלי, אה? אלא ש"אללים" הוא ספר מבוגר. כמו איש מבוגר, הוא אינו מנסה להפגין להטטנות לשונית, שליטה בנרטיב ורשימת קריאה נוספת. כמו איש מבוגר, הוא מנסה להתפרק מתחושת ההישג בכיבוש המטרה "לכתוב ספר טוב". הדמויות אינן עשויות על-פי המדריך לספרות יפה, הנרטיב מפורק לחלוטין והשפה רגעים מתפנקת בהברקותיה, רגעים קרה ומדוייקת ורגעים נואמת במליצותיה. ואז, כמו שקורה לפעמים במין, שוכחים לרגע שזו ספרות. אין עוד תחושה חיצונית שמנסה להדגיש את עצם קיום המעשה, ולהעריך את טיבו ואיכותו, אלא התמקדות במשפט, במילה, במחווה, בנגיעה, באיבר.

האם יש רופאים בקהל?

בראשית השבוע נחתה בתיבת הדואר שלנו הפתעה: מישהי הזמינה אותנו למנוי פרו. איתמר ואני לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. הבטנו ×–×” בזו – וירטואלית, כמובן. אני ואיתמר לא באמת אנשים, רק חיות הקלדה – ומייד הבנו: אין לנו שום צורך לקבל את הזמנתה הנדיבה של אותה גברת, שמכונה "אמא שלך", משום שבקרוב מאד אנחנו עוברים מהשכונה, עוברים מישראבלוג. כן, מה ששמעתם. אנחנו חושבים על כך זמן מה, ואנחנו כבר מחזיקים בדומיין hahem.co.i. התקופה האחרונה הוקדשה להעלאת רעיונות לשיפור, ובקרוב צפוי להיפתח שם משהו עוד יותר מראוי. אנחנו מקווים לעשות שם מה שעשינו פה, רק יותר טוב, ועם עוד כמה חברים. אם תלכו ללינק תראו שתומר ליכטש כבר עזר לנו לפתוח וורדפרס ראשוני ביותר. אבל תומר הוא איש עסוק, ואנחנו, למרות הכל, אנשי תוכן יותר מכל דבר אחר. ולכן, הפנטזיות שלנו מסרבות לקרום עור וגידים. וכאן אני מגיעה למטרה שלשמה התכנסנו. אנחנו צריכים עזרה בפיתוח ובעיצוב. אין לנו שאיפות גדולות מדי, ויש לשער שאדם מיומן יוכל לסייע לנו בכמה שעות בודדות. אז אם אתם אוהבים את המקום ×”×–×”, ומעוניינים לעזור כתבו לנו. אנחנו זקוקים לכם.