בשלהי תקופת כתיבת העבודות לאוניברסיטה, יש עובדה אחת שעליה מסכימים כולם: תנו לי את הפתרון, ואספק לכם את הדרך. אתם רוצים להוכיח ש"על העיוורון" מבצע את אותו מהלך סמנטי שמתבצע ב"אלוהי הדברים הקטנים"? אין שום בעיה. מייד אספר לכם שבספר הזה יש 36 פרקים לעומת 37 הפרקים הבאים שבספר ההוא, דבר שמוכיח, מניה וביה, כי לא רק שמתרחש כאן תהליך השפעה מודע, אלא גם שנוצרת כאן עודפות סמנטית שמעידה על הדגשה. כן, ככה זה במדעי הרוח, וזה היופי בהם. רעיונות נשגבים מונחים להם על אותה פיסת מדמנה לצד רעיונות אוויליים, והדבר היחיד המשותף להם הוא הרטוריקה. בדיאלקט שלי קוראים לזה שיט: יש להגיע ממקום א' למקום ב', ורק האוקיינוס יודע, ורק מיומנות ניווט הספינה תקבע, אילו תעקיפים עליך לעבור בדרך. אני מספרת את כל זה, כי נדמה לי שמר נועם חומסקי לקה גם הוא באותה תסמונת, כשכתב את מכתב הגינוי הנוכחי, שאליו הגעתי דרך אריאנה מלמד (שלשם שינוי הייתה מעצבנת רק קצת). המטרה: להוכיח שישראל היא שאחראית לפתיחת הירי של החיזבאללה. האמצעים: פוסטמודרניזם על שלל מופעיו. והדרך סלולה בפניו. וזו, איתמר, הסיבה לכך שכדאי להיות אקדמאי. לא בשביל המשכורת בשנה הראשונה או השנייה או העשירית, ולא בשביל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, ולא בשביל ללקק ת'תחת לכל מיני פרופסורים מזדקנים. אלא כדי שיום אחד גם אתה תוכל לחרבן את הבריונות הרטורית שלך בפומבי, ואנשים אחרים יבואו, יגששו, יטעמו, ויאמרו: ממ, טעים.

ביקורת או סקירה?*

דנה אולמרט (מיטל שרון) כותבת אידה פינק בסיפורה "בוקר אביבי": "השעון מעל למזנון זמזם ומיד אחר–כך צלצל את השעה שתים–עשרה. בעיר כבר ×”×™×” שקט וריק. הגשם פסק והשמש התקשתה לבקוע מבעד לענני הנוצה הלבנים. מהמטבח נשמעו פצפוצי בשר מיטגן". מהו הקטע ×”×–×” – האם זו ביקורת או סקירה? כדי לענות על שאלה זו, מן הראוי להבדיל בין השתיים. יאמרו אנשי הספרות, ביקורת היא אמנות השיפוט הספרותי. שיפוט ×›×–×” הוא שאלה של עקרונות וקני–מידה. הסקירה, לעומת זאת, איננה שיפוטית. הסקירה היא תיאורית. אולי עכשיו נוכל לענות על השאלה האם הקטע של פינק או ביקורתי או תיאורי? ספק רב. מצד אחד, פינק נמנעת כאן מכל טון ביקורתי. היא אינה קובעת אמות מידה. היא מתארת בוקר שגרתי. האם התשובה לשאלה תשתנה אם אומר ×›×™ הבוקר ×”×–×”, שגרתי ככל הבקרים, הוא הבוקר הראשון של המלחמה הגדולה? בוודאי. אם × × ×™×— לרגע בצד את הבעייתיות שבניסיון לקבוע קו גבול ברור ודיכוטומי בין ביקורת לסקירה, נוכל לשאול מיהו המבקר ומיהו הסוקר. כאשר למדתי בלונדון, נסעתי כמה פעמים לביקור ברחובות אוקסופרד וקיימברידג'. בהתהלכי שם, בינות מבני האבן המרשימים, נהגתי לדמיין את וירג'×™× ×™×” וולף, כועסת על ×›×™ לא ניתן לה לבקר בספריית המוסד האקדמי. וירג'×™× ×™×” כזו, האם הייתה יכולה לרשום רשימה ביקורתית? האם אותה וירג'×™× ×™×” הייתה יכולה לקחת לידה את רשימת אמות המידה המקובלת לתקופתה, ולהיעזר בה כדי לכתוב ביקורת על ספר כלשהו? לא. הרשימה, ביחד עם הספרייה, לא נועדה לווירג'×™× ×™×”. וירג'×™× ×™×” יכולה הייתה, לפחות בתחילת דרכה, להיעזר רק בסקירה. השאלה "ביקורת או סקירה" אינה תמימה כפי שהיא נראית. היא מכילה שיפוט ערכי שמעדיף את הביקורת, את השיפוט, את הקביעה החד משמעית: לפנינו ספר ראוי. חד משמעויות שכזו כוחה יפה לגיבורים אחרים, לזמנים שבהם ×”×™×” בית קפה אחד, שממנו יצאו המלכים ובו הושפלו מלכי העבר. אנחנו, כך נדמה לי, מנסים לנווט לעבר חופים אחרים, מפורצים יותר וחדים פחות.

עידן צבעוני (מיטל שרון)

את דבריי אבקש לפתוח בטקסט מונומנטלי של רולאן בארת, שנקרא "מות המחבר". החיבור המופתי, שיצא בהוצאת רסלינג בשנה שעברה, ועולה 45 שקלים בלבד למנויים, הוא אביהן הרוחני של תיאוריות הפוסט החשובות, הרווחות בחוגים השונים למדעי הרוח באקדמיות המרכזיות. בטקסט ×”×–×” מסביר בארת ×›×™ הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם; אליו מועברת החובה להנכיח את האופי הסרבני והאנטי–סמכותני שלה.

מי שקורא את המשפט הזה מבין, מניה וביה, כי המבקר הפך לדמות כמעט מיותרת בעולם הספרות כפי שאנחנו מבינים אותו היום. שהרי, כפי שמלמד אותנו בארת, הסופר אינו האיש הקובע כיצד ייקרא הספר, אלא הקורא, והוא בלבד. קורא קורא וקריאתו. ולמהדרין: קוראת קוראת וקריאתה.

או כמו שאומר פוקו בחיבורו "מהו המחבר", שנמצא באותו ספר בהוצאת רסלינג, תפקידו של "המחבר" הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, להטביע עליו סימן של דיבור מועדף שאינו מתכלה, לייחדו מדיבורים אחרים, זניחים יותר. זהו עולם שבו הדיבור אינו לעולם דיבורו של היחיד, אך לכל יחיד בתוכו יש חלל לדיבור.

כמעט מטבע הדברים, אם כן, שקורא עצמאי שכזה, אותו קורא שעומד לנגד עיניו של כל בר דעת שכותב היום ספרות, אינו זקוק למבקר. מה יועיל לו, לאותו קורא, סד נוסף של ביקורת, שנכפה על הטקסט? מה טעם יש בכפיית זהויות נוספות על קורא, שגם כך צריך להיאבק כדי לשמור על מקומו בין מסגרות הכוח שנאכפות עליו?

אין תימה, אם כן, שכפי שאמרו עמיתיי המלומדים "המבקרים המרושעים פסו מן העולם". המבקרים נעלמו משום שההגמוניה פועלת בדרכים חרישיות הרבה יותר. בימינו, אין צנזורה ביקורתית, אלא ביקורת מצונזרת.

*אהמ, זו סאטירה, אם העניין עדיין לא ברור.

שמור בטל