כל הפוסטים של מיטל שרון

הביקורת – מאריה לחתלתול

ערב אחד הבנתי ×›×™ עברה יותר משנה מאז שפתחנו את המקום ×”×–×” – לא אירוע שאפשר לעבור עליו בשתיקה. מייד יצרתי קשר עם איתמר שאלתיאל והבהרתי לו ×›×™ עליו להתכונן לגרוע מכל – פרוייקט. ישבנו וחשבנו. גירדנו ותהינו. מה נוכל לעשות לציון יום השנה לבלוג? ואז. חברינו מ"הארץ", נתנו לנו את הפתרון: אנחנו נעשה ערב מיוחד, בהשתתפות טובי אנשי הספרות בארץ, כדי לדון במוסד הביקורת הספרותית. אם מוסף "ספרים" יכול , גם אנחנו יכולים.

משמאל לימין, מלמעלה למטה: ג'ונתן סוויפט, מת'יו ארנולד, ג'ורג' אורוול, הלן סיקסו, אנדריי ז'דאנוב ומיכאיל באכטין. כולם רצו לתרום, אבל היה צורך להצטמצם. (התמונות: גוגל ו-ויקיפדיה) הזמנו את כולם: בני ציפר, רולאן בארת, דנה אולמרט, דורי מנור, ניר ברעם, יצחק לאור ועידן צבעוני. כולם שמחו להשתתף בחגיגה המפוארת. ודאי ידעו כי כל מי שהוא מישהו רוצה ששמו ייקשר באירוע הזה. התוצאה תונח לפניכם בימים הקרובים.

תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ×”-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה ×–×” אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא ×”×™×” מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ×’'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. ×–×” מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן ×›×™ אמנות בנויה סביב הכלום – ×”-Nothingness. הכלום ×”×–×” מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. ×–×” גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ×”"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו ×”×™×” פעם האובייקט ×”×–×”.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו × ×¢ הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. ×–×” מעניין? כן. ×–×” כתוב היטב? כן. ×–×” מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא ×”×™×” אמור לרגש. * הרעיונות בחלק ×–×” לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן

קוראים קוראים שעל המקלדת

איתמר ואנוכי חלוקים בסוגיה קשה, שמאיימת לפצל את הבלוג ל"ההם איחוד" ו"ההם מאוחד". אנא האזינו בשימת לב והכריעו. ובכן, את הרעיון הצעתי אני, והוא הולך ככה: לפעמים, יש ספרים שאין מה לומר עליהם. אתה קורא את "W או זיכרון הילדות". מה תגיד עליו שלא אמרו? מה תחדש שלא חידשו? לאילו תובנות עמוקות מני חקר אתה עשוי להגיע? ובכל זאת, אינך רוצה לוותר. אינך רוצה להניח את הספר בידך מבלי לזעוק מעל גגות העולם: קראתי. אתה רוצה לשלוח מעין "פינג" ממוחשב שלו שני קצוות: הספר המעולה שאתה אוחז בהתרגשות, בעודך ממשש עדיין את הכריכה שלו, והקוראים האחרים; אלו שכבר קראו והאזכור יעלה בהם חיוך של נוסטלגיה, ואלו שטרם קראו וצריכים. כל-כך צריכים. מה תעשה? אם יש לך חברים, אתה יכול לזיין להם את השכל כמה ימים, ולהגיד להם שהם חייבים חייבים חייבים לקרוא את הספר המדובר, שחייהם אינם חיים אם טרם קראו אותו. אם במקרה החברים האומללים שלך כבר קראו אותו, אתה עלול לגרור אותם לדיונים ארוכים ומשמימים שבהם אתה תדבר בהתלהבות על האוצר שכרגע מצאת, והם יתבוננו במטבעות הזהב שתעלה על השולחן באדישות מהולה בזלזול של עשירים שבעים. אם אין לך חברים, נידונת להחנק במיץ ההתרגשות של עצמך. לא עוד! אני מציעה להשיק בבלוג הזה, שהוא בלוג ספרותי איכותי אם טרם הבחינותם, מעין טופס קצר שמטרתו לשלוח את ה"פינג" ההוא. הוא יהיה מורכב מכמה שאלות בסיסיות, שיאפשרו הן תשובות לקוניות והן סוג של התפייטות התחלתית שתסייע לקורא-הכותב ולקוראים האחרים לגבש סוג של אמירה על הספר. כן, אני מודה. יש בכך מן המקומוניות. יש בכך מן הפופוליזם הזול. וכן, טמונה כאן סכנה של פשטנות. אז מה אתם אומרים? בעד או נגד? בעד אבל לא ככה? יותר נגד מנגד? אל תהססו, לחצו על "הוסף תגובה".