כל הפוסטים של מיטל שרון

הפסיביות מן השטן

אחרי הפוסט ×”×–×”, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, ×–×” לקח זמן. בכל זאת, ×’'×™×’×” וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין ×–×” נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט ×”×–×”. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג ×–×” בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט ×”×–×” אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר ×”×–×” הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ×”"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי ×”×–×” ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.

שלום שלום גרפומנים יקרים

והפעם אנחנו בפינתנו "60 שניות על איך להוציא לאור פרוזה" ובכן, המדריך המלא לרשותכם. כולל הכתובות למשלוח. אני כתבתי, אז לא לעשות אזני חמור לדפים, אה? טה טה

קוביזם

גרטרוד שטיין הייתה יהודייה יהודיה הייתה גרטרוד שטיין הייתה יהודיה, גרטרוד שטיין גרטרוד – יהודיה הייתה – שטיין הייתה בשואה, ולא כתבה על לא כתבה על השואה והייתה מהות הדבר הדבר: מהות (בעקבות אחרית דבר מאת אורלי לובין לספר "פריז צרפת")


הספר עצמו שלו ומסעיר, אם להשתמש במילותיה של שטיין עצמה. אני חושבת שהדרך הפשוטה ביותר לתאר את מה שעושה שטיין בספר הזה הוא לחשוב על צלם חובב בימינו ועל הפיקאסה שלו. גרטרוד מקפיאה רגע אחד בבית. היא מצלמת אותו. אחר כך היא מעבירה אותו למחשב ומעבדת אותו. מגבירה רוויה, מוסיפה אפקט גרעיני, מפחיתה צללים, ואז מעלה אותו לבלוג שלה. רק במילים. והיא עושה את זה כל כך טוב, עד שהרגע הזה נראה בעת ובעונה אחת שייך לכולם ולגמרי פרטי שלה.

שטיין וטוקלס

וזה לא שאין בה משהו מתעתע. הבחורה הזו כתבה ספר שנקרא "האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלס". אליס הייתה בת זוגה. במילים אחרות, גרטרוד כתבה את האוטוביוגרפיה של אליס, שמתחילה כשאליס פגשה את גרטרוד. היש משהו יותר בהמי בעל-ביתי ומשתלט מזה? מצד שני, הבחורה הזו, יהודיה ולסבית, העדיפה להישאר בצרפת תחת שלטון וישי, משום שהעדיפה שלא לוותר על הארוחות הטובות שצרפת מציעה לתושביה. היש משהו יותר שלו ומסעיר מזה? בערב שערכו רסלינג לכבוד צאת הספר הזה נתנה שרון אס הרצאה מבריקה על שטיין. אס אמרה אז כי שטיין היא אישה יושבת. היא הראתה מגוון תמונות של שטיין ובהם היא נראית יושבת בנינוחות בכורסתה, משל הייתה גבר המפצח גרעינים מול מסך הכדורגל שלו. אין ספק, שטיין יושבת גם כשהיא עומדת וכותבת.


לאיש שהגיע לפה אחרי שחיפש "צורות כניסה לפות": צר לי, יקירי, אתה במקום הלא נכון. אבל אל תיתן לזה לייאש אותך.