כל הפוסטים של מיטל שרון

שם קוד: חנוך לוין

אולי כדאי לפתוח דווקא בטקסטיל. לכאורה, נושא משמים. מה לנו, צרכני התרבות, ולפיסת הצרכנות הזו? ובכן, זהו הנושא שמחבר בין מנדי גרובר, בעלת מפעל פיג'מות וגיבורת הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, לבין עירד גרובר, בעלה ומפתח טקסטיל ללוחמה בטרור. זהו גם הנושא שמחבר בין השניים לבין ביתם, לירית, שעתידה לרשת את המפעל ובינתיים מתעסקת בגידול ירקות אורגניים באיזו שממה בנגב. למה דווקא טקסטיל? ×›×™ זו כנראה הייתה הדרך הקלה ביותר להגחיך את המשפחה הזו, שגרה בתל ברוך צפון, השכונה ירוקת העד, וכל חבריה מתעסקים בעצמם בלבד. מנדי עסוקה בהשתלת השכמות המתקרבת שלה. עירד עסוק ביוקרה שלו כזוכה פרס ישראל ולירית עסוקה בשלומי, החבר המשעמם שלה. ויש גם בן – צלף בצבא, שבשעות הפנאי קורא ספרי מופת לרוחב. הדרך הקלה הן שתי המילים שמאפיינות בצורה הטובה ביותר את הבחירות של קסטל בלום בספר ×”×–×”. זוכרים את מינה ליזה, אותו ספר מופתי שכתבה קסטל בלום כבר ב-1995, לפני 11 שנה? אז אתם בטח זוכרים את מינה, אותה עקרת בית משועממת שהייתה כל כך רוצה לשמח את בעלה ולהאריך את ×”×™' שלה לו' כדי שתוכל להיות המונה ליזה, אבל לא מצליחה; אותה עקרת בית שיוצאת למסע פנטסטי בעקבות מפקד משטרת הזמן? אלו היו זמנים, ×–×” ×”×™×” ספר. מאז, שכפלה קסטל בלום את מינה כמעט בכל ספר שהוציאה. בכל פעם היא מפנה את חיצי הביקורת שלה בדיוק לאותו מקום: האישה שהיא קרבן הנסיבות ומתוקף כך היא מפגרת, היא רדודה והיא מתעסקת באופנה ובטרנדים. אוקיי, שמענו. הפנמנו. ועברנו הלאה. אבל לא קסטל-בלום – היא נותרה שם. אחרי הכל, אין דבר קל מזה. קצת קופי פייסט, קצת זעם קדוש, קצת שינוי נסיבות והנה לנו עוד ספר שאפשר להגיש לעורך.

שולחן ועוד שולחן

וכמו שקורה להרבה סופרים שנותרים במקום, היא איבדה את הברק. פעם, אחרי שקראתי משפט של קסטל בלום נאלצתי להפסיק את הקריאה, לנסות ולזהות את המישמש הלשוני שלפניי, ולהגיד לעצמי: לעזאזל, היא טובה. עכשיו, לא רק שאני מקבלת חומר לעוס, אני מקבלת אותו חסר טעם. אפשר לספור על ×›×£ יד אחת את ההברקות הלשוניות של הספר ×”×–×”, ובכל זאת מדובר בקסטל-בלום, האישה והחוד בקצה המקלדת. וזה עצוב. סופרים שאתה אוהב, אתה מצפה מהם לדברים. אתה לא מצפה מהם לשנות את הסגנון או את דרך המחשבה – אלו חלק הדברים שבגללם אתה אוהב אותם מלכתחילה. אתה לא מצפה מהם להמציא את עצמם מחדש, רק להזיז את המשקפת כדי שיוכלו לכסות גם נושאים אחרים בעולם. אבל במקרה ×”×–×”, ×–×” פשוט לא קורה. יש תרגיל מחשבתי יפה שאפשר ליישם על שמה של קסטל בלום. נסו להגיד אורלי קסטל כאילו מייד תבוא הבלום, אבל בלי ממש לומר אותה. אחרי שתנסו, תראו ×›×™ הבלום בכל זאת מרחפת באוויר, למרות שאף אחד לא קרא לה. כנראה שבינתיים ×–×” גם מה שקרה עם הסופרת עצמה. תחשבו אורלי קסטל בלום, תחשבו חדות, דיוק וביקורת, ורק אחרי ×–×” תיזכרו שלא נותר מזה כלום. לקריאת פרק מהספר

הסיפור המומלץ

שח-מט / יעל מירון

התנועעתי חרש לאורך הקיר. העיניים שלי כמעט ניתקו מגופי בניסיון השווא לפלח את האפילה. מסביבי, כדורים שרקו. לפניי הלך שלום. לפני כמה שעות הוא ניצח אותי בשח. עכשיו הוא נראה כולו מתוח ודרוך למשימה. היה זה עוד יום אתמול בג'נין.

המחלקה שלי הגיעה לפה לפני כמה חודשים, ישר מקורס הקצינים. כולנו היינו ותיקים בצה"ל, ולא התרגשנו יותר מדי מהשעות הארוכות ברחובות, מהילדים עם העיניים החודרות והבגדים הקרועים ומהפחד, שהייתה לו דרך מיוחדת משלו להסתלסל בין הסמטאות המגובבות של העיר המאולתרת הזו.

התקשיתי להתרכז במשימה, משום שהייתי שקוע עדיין במשחק השח עם שלום. הכל עבד לטובתי, תחילה. אבל שלום היה אסטרטג מעולה. הוא הקריב חיילים על ימין ועל שמאל, אבל למען מטרה צודקת. הוא מעולם לא איבד את העשתונות, ותמיד סיבוב אחד לפני העלייה לדוכן המנצחים, הייתי מאבד את המלך שלי. זה שיגע אותי. בראשי תכננתי כבר את המשחק הבא, שיוכיח שגם שלום יודע להפסיד.

שלום התחיל לרוץ פתאום. לא הבנתי למה, אבל לפי הפקודות אני והוא היינו צוות. התחלתי לרוץ גם. רק כשהגעתי למקום בו עמד שלום קודם, ראיתי מה גרם לו להתחיל לרוץ. הייתה זו דלת פעורה לרווחה באמצע השכונה שהייתה נתונה בעוצר. דלת פתוחה היא כמו מלכה שעומדת באלכסון למלך, חשבתי. רק צרות יכולות להגיח ממנה.

שלום כבר עמד ליד הדלת וחיכה לי. התבוננתי בו היטב, כדי לנסות לנחש את המהלך הבא שלו. לפי הפקודות היינו אמורים לקרוא בקשר למפקד. אבל זה היה מצב מסוכן במיוחד. כל שנייה שבה התמהמהנו נתנה לאנשים שמולם נלחמנו שנייה נוספת לכוון את הנשק שלהם.

 

בניד ראש קצר סימן לי שלום שאנחנו נכנסים עכשיו. לא הייתה לי שום כוונה לפקפק בהחלטה שלו. הוא פרץ פנימה ברובה שלוף. אני הייתי ממש מאחוריו. כפי שניחשנו, הבית המואר והפתוח לא סימן טובות. בפנים עמדו ארבעה חמאסניקים עטויי ירוק ונשק. הם הכינו את המתקפה שלהם היטב, אבל אנחנו לא ידענו את זה באותו רגע.

 

שלום חטף את הכדור הראשון ישר בלב. שנייה לפני שהתמוטט אחזתי בו, בהחלטה שיכולה הייתה להגיע רק מהמחשבה של שלום – כל חייל מת עובד לטובת המלך. יד ימין אחזה במה שהיה כבר הגופה של שלום. החזקתי אותו לפניי. יד שמאל ירתה. אני הייתי כבר במקום אחר. החזקתי את שלום לפני ויריתי לכל עבר. כל כדור שפילח את גופו הרטיט את יד ימיני. אבל יד שמאל המשיכה לירות.

 

אחרי שניות שנדמו כנצח הבנתי שהכדורים היחידים שאני שומע הם הכדורים שלי. הנחתי לשלום ליפול. יד שמאל המשיכה לירות. העיניים בכו.

על המחברת

יעל מירון איבדה את חברה, שלום, בסכסוך הארוך עם שכנינו הפלסטינים. "רציתי," כך היא אומרת, "לנסות להרגיש מה שהוא הרגיש בשעות חייו האחרונות. אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לראות אותו מאחור, לראות את גבו". מירון היא ילידת 82 וזהו סיפור הפרוזה הראשון שלה שמתפרסם. עד למותו של שלום התנדבה יעל ב"תנו לחיות לחיות" אולם מאז עברה יעל להושיט יד לפצועים והיא מתנדבת כעת בעמותת "תנו לחיילים להתפנן".

נימוקי השופטים

יעל מירון, בתו הסודית של דן שלנו, הצליחה להגיע להישג יוצא דופן – היא הכניסה עין נשית אל לב ליבה של המוסד הגברי מכולם – צה"ל. העין הזו, והמבט שהיא שולחת, יוצרים חור במעטפת המגוננת הגברית. בהיפוך תפקידים קלאסי יוצרת יעל קריאה חתרנית אשר מעניקה לנו זווית חדשה ורעננה להתבוננות במה שהוא כבר כל כך ברור עד ×›×™ הוא כמעט נסתר מן העין ומן הלב. ובכל זאת, ההתבוננות הזו מחוייבת להיות התבוננות מוגבלת. הדלת הפתוחה שמזמינה צרות לאחד מזמינה עצמאות לאחר. מירון לא השכילה לשלב בסיפורה את מבטו של האחר הפלשתינאי, ועל כך – כמו גם על מותו של אבא, כמובן – אנו מצרים.

אני ממש שונאת לעשות את זה

באמת, ממש ממש שונאת. למעשה, החדירה הגסה שלי לתיבות המייל שלכם כואבת לי באופן אישי. אבל כשמשווים את הכאב שלי לכאב האומה, ברור לי ×›×™ אני צריכה לשלוח לכל מי שנמצא ברשימת התפוצה שלי את המייל ×”×–×”. אין לי שום כוונה לומר לכם למי להצביע. אלו עניינים שנמצאים בין אדם לבין פנקס הבוחרים שלו. רק הצביעו. לכו אל הקלפי והצביעו. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לכם. קיבלתי לפחות חמישה כאלו בשבוע האחרון. גם בלוגרים מתייחסים לעניין. למה הדבר דומה? לאנשים ששמים מדבקה שכתוב עליה "שלום" על האוטו שלהם. אני חשה חובה לומר, ולא שאני רוצה לומר, אבל משהו בי ×›×” בוער, שאני חייבת לומר: ×–×” טיעון כל כך טריוואלי, שהוא מביא לי את האמאמא של הקריזה. אנשים שלא רוצים להצביע ×›×™ הם חשים שאין מועמד ראוי או מפלגה ראויה לא יילכו להצביע בגלל שאתם תפנו אליהם ממעמקי הרגש שלכם. ×›-ו-ל-ם יודעים שזה חשוב להצביע. אין אחד שלא. אנשים שלא מצביעים לא עושים זאת ×›×™ הם חושבים שזה שטויות, הם אינם מצביעים משום שבדמוקרטיה הזכות שלהם היא גם לא להצביע. אחוזי בחירה נמוכים מעידים על משהו, ואני לא מתכוונת לאדישות הבוחרים או ל"מערכת בחירות מנומנמת". ממעמקי הלב הישראלי שלי, אני קוראת אליכם, אחים כפויים שלי – די עם ×–×”.