כל הפוסטים של מיטל שרון

על סדר היום (או: מיטל משחקת אותה קוטקה)

שני נושאים: הנושא הראשון הופך את הפרצופים שלנו לאדומים מחימה. אנחנו משלמים כסף כדי להיות כאן. לעזאזל, כסף טוב שהרווחנו בזיעת אפינו הושקע כדי לקנות לנו מנוי פרו. ובכל זאת יש במקום הזה פרסומות. איזה תירוץ יכול להיות לזה? (יכולתי לכתוב על זה 500 מילה מתלהמות כמיטב המסורת, אבל זה סתם יעצבן אותי). במילים אחרות, מי שיודע דבר על מי אחראי למחדל הזה שיאמר בבקשה את שם האדם האחראי ואיתמר, שנמצא בנענע יומיום, יפוצץ אותו במכות. תזהרו, הוא מטבריה ויש לו גב. הנושא השני הופך אותי למדושנת עונג. אין לי מושג במי מדובר, אבל הם הוציאו ספר למכירה ברשת והרוויחו כמה אלפים של דולרים תוך יום. תודו שזה מזין את אספירציות הסופר-שלא-יכול-להיות-מוערך-על-ידי-הוצאות-לאור-מוכרות שלכם, אנרכיסטים מהממים שכמונו.

זה באמת היה לי כל-כך קשה

שלום, קוראים לי טרומן קפוטה. נולדתי בשנת 1924 בניו אורלינס בלואיזיאנה. אימא שלי לא כל כך הסתדרה עם קיומי. כשהייתי קטן היא × ×”×’×” לנעול אותי בחדר בבית המלון, בזמן שהיא הלכה עם גברים. אחר כך העבירו אותי לדודה שלי באלבמה. לא ×”×™×” לי קל. אבל באלבמה פגשתי את מי שתהיה חברה טובה שלי לאורך כל השנים – נל הארפר לי.

תרשו לי בבקשה לדלג לשנת 1959. אני בטוח שתרשו לי ואתם יודעים למה? כי אני הגיבור של הסיפור הזה. תרשו לי גם לדבר בקול מאנפף, להפגין נוירוטיות בכל תנועה שנייה שלי ולהתלבש בגנדרנות. אתם יודעים, אני הומו, וגדלתי בדרום הרחוק. וזה לא היה קל, להיות כל-כך שונה.

בכל מקרה, ×–×” ×”×™×” בנובמבר של אותה שנה, ממש אחרי שחזרתי ממסיבה מלאה בסלבריטאים, שקראתי בעיתון ניו-יורקי ידיעה על רצח של ארבעה בני משפחה בקנזס הרחוקה. הרצח ריתק אותי. אני יכול להסביר למה, אבל לא אעשה זאת. החלטתי ללכת ולחקור את הרצח. ידעתי שאנשים לא ממש יתאהבו בי ממבט ראשון, שם בדרום הרחוק שהוא כל-כך לא ניו-יורק, אז לקחתי אתי את נל – התחקירנית ושומרת הראש שלי.

באמת, נל הצילה אותי כשיצרה את הקשר הראשוני עם בני המקום שהוכו בתדהמה אחרי שראו אותי. אחר כך הסתדרתי בעצמי. בכל פעם שהיה לי קשה לפתוח את סגור ליבו של מישהו, פשוט סיפרתי לו כמה לי בעצמי היה קשה. אתם יודעים, מהניסיון שלי, בכל פעם שאתה מספר משהו קשה על עצמך, הצד השני משיב באותה מטבע.

חקרתי את הרצח וידעתי ×›×™ אני עומד לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון. כמו כן ידעתי שהרומן ×”×–×” ישנה את פני הספרות. נהגתי להתרברב על כך בפני העורך שלי, שהיה באותה תקופה העורך של הניו-יורקר. ×–×” לא הפריע לו – הוא ×”×™×” רגיל אליי. כמו כן אהבתי להשוויץ בכשרוני בפני כל מי שהאזין. ×–×” לא הפריע גם להם – כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לאהוב אותי.

בהתחלה ×”×™×” הכל מעין תרגיל בכתיבה. באותן שנים הייתי עסוק בניסיון לטשטש את ההבדל בין ספרות ועיתונאות. חשבתי לי שאם ספרות היא רכילות ועיתונאות היא רכילות, אפשר לעשות גם עיתונאות בצורה ספרותית. ואז פגשתי את אחד הרוצחים – פרי סמית'. האיש ×”×–×”, שנראה כמו כל איש דרומי אחר, שינה לי את החיים. כלומר, אני שיניתי לי את החיים, אבל בזכותו.

זה אני באחת מהחליפות היפות שלי. אה, וזה סמית'

אני לא אגיד שהתאהבתי בו. אחרי הכל, באותן שנים הייתי מעורב רגשית. אבל בהחלט ×”×™×” בו משהו. אני חושב שאנחנו דומים – שנינו מהדרום ולשנינו ×”×™×” קשה. בהתחלה הוא לא סמך עליי, אבל הפעלתי את כל המניפולציות הרגשיות שאני יודע להפעיל – ותאמינו לי, אני אלוף בזה – ובסוף ×–×” עבד. האיש ×”×–×” נפתח אליי ובילינו שעות ביחד בתא שלו בבית הסוהר.

הוא חשב שאני מחבב אותו. דאגתי להציג בפניו את החזות האוהבת שלי. אפילו דאגתי לו ולעמיתו לרצח לעורך דין ראוי, שייצג אותם כהלכה ודאג לדחיית התלייה שלהם שוב ושוב. החזות הזו, האוהבת, התאימה לי כמו צעיף לבן לכובע שחור. הייתי כל-כך משכנע בדמות הזו, שאני בעצמי התבלבלתי לפעמים. אבל רוב הזמן פשוט התרכזתי במטרה – שהייתה, כזכור, לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון ולהיות יותר מפורסם ממה שהייתי קודם לכן.

זה הצליח. העמודים נערמו זה על גבי זה, והפרסום שלי הלך וגבר. הבעיה הייתה שהסמית' הזה פשוט לא היה מוכן לספר לי מה קרה בליל הרצח. אני חייב להזכיר שחיבבתי אותו, אבל זה כבר היה מוגזם. הוא גם לא רצה למות. ואני כבר כל-כך הייתי מוכן לסיים את הספר ולזכות בתהילה. אז הגברתי את רמת המניפולציה. זה עבד. רוצחים, אפילו אם הם אינטיליגנטים כמו סמית' שלי, לא ניחנים בראייה המדוייקת שלי, שפולחת ישירות ללב האדם.

ואז הוא מת. הייתי עצוב. לא בכל יום זוכה אדם כמוני לראות איש נתלה. ×–×” באמת ×”×™×” לי קשה. אבל המסיבות, תכניות הטלוויזיה, חיקו של הגבר שלי ובעיקר האלכוהול השכיחו ממני את כל ×–×”. זו הייתה תקופה די מעניינת, מה שקרה אחרי שהספר – שנקרא "בדם קר" – יצא לאור. אבל גם על ×–×” אני לא אספר לכם.

ועכשיו, כמה משמח, יש עוד סרט עליי. האיש שמגלם אותי – פיליפ סימור הופמן – באמת עושה עבודה מצויינת והאנפוף שלו מזכיר אותי מאד. ואני גם אוהב את הסצינות של המסיבות, שבהן כולם רואים עד כמה הייתי מסמר הערב. בכלל, אני חושב שהסרט תפס אותי בצורה כל-כך מדוייקת. לי יש בעיה עם הסרט משום שקשה לי להבין למה שמישהו ירצה לבלות איתי שעתיים. אבל אני מניח שאנשים שלא מכירים אותי, ישמחו לשמוע על האיש ששינה את פני העיתונות. חוץ מזה, אני יודע לעשות מניפולציות רגשיות כל כך יפה.

נכתב במקור עבור מגזין "חיים חדשים"

המלצה

ברלין 1945. אישה צעירה הולכת מהר לאורך הקיר. היא משפילה את מבטה לרצפה, בתקווה שלא יבחינו בה. לפתע היא רואה חיילים. לבה עוצר מפעום, והיא מחשבת במהירות את האפשרויות שלה. היא מחליטה להמשיך וללכת. מה אתם חושבים? תודו שדמיינתם יהודיה. אבל לפתע היא מבחינה שהחיילים גרמנים, והיא נרגעת. הופסלה, הזרה. זה הדבר הראשון שעושה הספר הזה, "אישה בברלין", שמתאר את חוויותיה של אישה בשנות השלושים לחייה בברלין של סוף המלחמה, ברלין של תוך כדי הכיבוש. קודם כל הוא נותן זץ חד לתפיסת השואה הציונית. כן, אנחנו היינו הכי מסכנים. כן, ציון גאלה אותנו. אבל קרו עוד דברים במלחמה ההיא. מה אומר? בדרך כלל אני מתקשה להזדהות עם הסבל הגרמני. אני יודעת שהם היו רק אזרחים, שזה "קרה להם". אבל איכשהו קשה לי לתת לזה לגבור על הזעזוע ממה שעשו שליחי העם הזה.

רובע שנברג, ברלין

שינקין פינת שנברג אבל האישה הזו, האלמונית, היא כמוני. בדרך כלל, ספרי מלחמה נכתבים על גיבורי מלחמה או על מסכני מלחמה. לעיתים רחוקות אפשר למצוא בהם את עצמך. אתה מוצא בהם סבל, אתה מוצא בהם מהלכי קרב, אתה מוצא בהם אדם שלא מייצג כלום עבורך. והנה היא, עובדת בהוצאת ספרים. היא לא מתייחסת כלל לבעיית היהודים, מתוך איזו פריבלגיה של האדם הארי. כן, היא ודאי שיתפה פעולה עם הממשל בדרך כלשהי. אבל גם אני שירתתי בצבא. היא פשוט ×—×™×”. בברלין המופצצת. היא פשוט נאנסת. בברלין הכבושה. אזהרה: ×–'אנר מאוס מעבר לעיקול אגב, אונס. אני רוצה לשאת פה קריאה נרגשת נגד ×”×–'אנר שאני מריחה מעבר לפינה. פמיניסטיות שואפות להשתלט על העולם. פעם הן עשו זאת באמצעות פרקטיקה פמיניסטית שנועדה לסיסמאות ברחובות. ×–'אנר הצאי מהמטבח. אחר כך הפרקטיקה הזו שעממה אותן, והן גם נתקלו בבעיות שונות אצל נשים שונות, אז הפרקטיקה איבדה מזוהרה, אם ×›×™ נותרה כפרקטיקה דומיננטית אצל חוגים פחות מתקדמים. אז הן המציאו את הפילוסופיה המגדרית. ×–'אנר הגוף המעונה. ואז, הן התחילו להצמיד את המילה "מגדר" לכל מילה גדולה אחרת. הסטוריה ומגדר. מדעי המוח ומגדר. פסיכולוגיה ומגדר. משפט ומגדר. הלהיט האחרון הוא שואה ומגדר. ואני רוצה להזהיר מראש: כן, אני יודעת שנשים נאנסו בשואה. הן נאנסו גם במלחמת העולם השנייה. בכלל, אונס נשים הוא מסימני היכר של כל כיבוש. אבל איכשהו, ראשים שפוצפצו כדי לבדוק אם ליהודים – גברים ונשים כאחד – יש מוך במוח נראים לי חשובים יותר. התמקדות נצחית בחוויה הנשית של כל תחום היא לא תמיד יעילה. ×”×—×™×” הנאצית חושפת שינים כשקראתי את "עיין ערך אהבה" הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שהחיה הנאצית היא לא באמת ×—×™×”. אבל בעקבות הספר ×”×–×” התחלתי לשחק את המשחק האשכנזי הידוע: מה את היית עושה בשואה? כיוון שהייתי האשכנזיה היחידה בשכונה בערך (אולי גם בעיר), נאלצתי לשחק אותו עם עצמי. ×›×›×” ×–×”, סבונים נשארים סבונים. בכל מקרה, בכל פעם הגעתי לאותה מסקנה – אין לי מושג. ×–×” ×”×™×” זר מדי, רחוק מדי, גדול מדי, אכזרי מדי, מעורר פלצות מדי. הספר ×”×–×” עזר לי גם בזה. כשמבינים את הסביבה התרבותית שבה חיו הגרמנים – היהודים והארים – באותה תקופה, קל יותר להתייחס, קל יותר להתדיין. במיוחד לאור העובדה שהספר מלא באבחנות תרבותיות יפות. ולסיכום, ציטוט "חוץ מזה זו אוכלוסיית המרתפים הרגילה על כיסאות המרתפים הרגילים, שכל הסוגים כלולים בהם, מכיסא מטבח עד כורסת ברוקד. האנשים: בורגנים זעירים ובורגנים גדולים וקמצוץ של פרולטריון" (אישה בברלין, הוצאת עם עובד, תרגמה את ×–×” יפה טלי קונס)