הפוסט של איתמר עורר ויכוח בתגובות. אני ואיתמר התווכחנו גם במסנג'ר. לפניכם קטע. me: יש פה עניין של ביקורת ביצוע תחשוב על ×–×” כעל פיצה (אני רעבה) נגיד שאני אומרת שהרוטב מצויין ורוטב מצויין הוא בסיס מעולה לפיצה כפי שחוקי ×–'אנר מוגזמים הם בסיס מעולה לסרט ובכל זאת, הגבינה פוזרה בקמצנות כך גם שבירת החוקים המגדריים ×–×” לא אומר שזה הדבר המרכזי בסרט ×–×” פשוט אומר: הצלחת מאד בא', פישלת בב'. itamar: אחלה אנלוגיה. אבל (באמת אחלה אנלוגיה) me: ~קדה בתודה~ itamar: שניה, חשתי שלא ראית את הסרט? me: אמרתי את ×–×” כן, לא ראיתי itamar: אוקיי, ×–×” קצת להתווכח על הריח של הדלק, אבל יאללה itamar: אני טוען: ההגזמה והאינטרטקסטואליות המופגנת מסמנות שיש בסרט ×”×–×” יותר מכפי שנראה לעין. מצד אחד הוא "שטוח" מאוד, במופגן (עלילה, דמויות וכו'), מצד שני יש בו עומק אסתטי מרהיב באמת. itamar: עכשיו, אפשר לבוא ולטעון "הסרט שטוח" אבל יפה, ואפשר לטעון שהיופי ×”×–×” ביחד עם השטיחות המוגזמת, מסמנים לקורא, שיש בסרט יותר מכפי שנראה על פני השטח. בבירור, לא כל הקוראים קלטו או קנו את הסימון ×”×–×”. בבירור, חלק מהקוראים כן. השאלה היא מה עושים עכשיו. me: אני מסכימה שהסרט יש זו יותר משטיחות ועכשיו, אנחנו פונים היישר לקוראים המתוחכמים ואז, אנחנו משחקים עם החוקים עד כאן נכון? itamar: נכון נכון, סוקרטס me: LOL itamar: me: ובכן, אנחנו בוחרים עם אילו חוקים לשחק נגיד, יכולנו לקחת נשים שישחקו את הגברים ולהיפך. זו עדיין הייתה פרודיה וזה עדיין ×”×™×” סרט יפה – חשוב על נשים חשופות ×—×–×” בחולצות לבנות קרועות עד כאן נכון? itamar: נכון מאוד me: אני אומרת: הפרודיה הזו יפה חבל שלא שיחקת עם חוקים ×–'אנררים אחרים זהו itamar: או. בשביל ×–×” הכותרת של הפוסט שלי היתה הכותרת של הפוסט שלי. אני חושב שהסרט ×”×–×” הוא לא פרודיה באמת, הוא פסטיש. ואני חושב שפסטיש אינו "חיקוי ריק", כמו שאוהבים להציג אותו, אלא שיש בו הצהרה לגבי אמנות וסגנון. דווקא אם היו עושים את מה שהצעת, ומחליפים את הגברים בנשים, האמירה של הסרט היתה מתפספסת (מעבר לזה, מילר לא ×”×™×” מאפשר לצלם אותו). דווקא הייצוג הכאילו מדויק של ייצוג כאילו מדוייק הופך את הסרט ×”×–×” לחזק כל כך.

נתבקשתי על ידי רעי המלומד, מר שאלתיאל, להוביל אותנו לעבר ההוכחה המוצקה לכך שכוס הוא פאלי. ובכן, נתחיל בהבהרה. הכוונה כאן היא לאותו כוס, בשורוק רבתי, אשר הגדרתו במילון ההוה היא "פות, איבר המין של האישה (המוני)" ולא לאותו כלי המכיל נוזלים. הנה נתרווח במקומותינו, נזרוק הצידה את עיתוני השבת ונצא למסע. כדי להבין מהו פאלוס, אפשר להיעזר במה שאנחנו רואים סביבנו. מהו הסימן הגרפי של הפאלוס? לעד יהיה זה קונסטרוקט השלוח אל על, בזיקפה תמידית. אחד הדוגמאות המצויינות לכך הם בניינים גבוהים. הנה, למשל, בנייני התאומים.

שני פאלוסים ענקיים ובובה

כבר כאן אפשר להבחין במוגבלותה המצערת של נקודת המבט שלנו. כאשר אנחנו מסתכלים אל הבניינים, אנחנו לעולם מגיעים מנחיתות מבט. אנחנו בדמות הבובה, אשר מביטה אל על. אולם מה רואה האדם אשר בא מן החלל החיצון, האם עבורו הבניינים אינם פאלוס, משום שאינם מזדקפים אל על? ובכן, לא. גם היצור התבוני מן החלל ודאי יראה בבניינים סימן פאלוסי, על אף שאינם גבוהים ממנו.

כך אנחנו יכולים להוריד מן השיח את דרישת ההזדקרות.

עם מה נותרנו, אם כן? עם קונסטרוקט שלוח. האם ייתכן כי אותו קוסטרורט שלוח יישלח לעומק? מדוע לא. הבה נתבונן באותם מגדלי תאומים, אחרי שהאחים המוסלמים ביצעו בהם את מעשיהם.

במרכז התמונה, פאלוס פעור

למה התקבעה המחשבה כי קונסטרוקט חייב להזדקר אל על. בכל אשמה התרבות המערבית, והתאומים הם סימן ברור לכך. הרי מנקודת מבטם של המוסלמים הקיצוניים, הפאלוס העומקי של בנייני התאומים הוא סימן ברור לגבריותם, בדיוק כפי שהפאלוס המזדקר הוא סימן ברור לפאלוס המערבי. כמובן, שלא כולם במערב אשמים באותה מידה. יש גם את אלמודובר, האיש שיצירותיו מעזות ומפרקות את המבט הקונבנציונלי. הנה הוא, בסרטו המופתי "דבר אליה" העז ושבר את ההגמוניה הפאלית המזדקרת. אותו מאהב מתכווץ אשר קופץ אל מעמקי הכוס של אהובתו מוכיח לנו שוב כי הפאלוס הנשי מזדקר גם הוא, רק לעומק.

זו האישה בעלת הכוס הפאלי של אלמודובר

מערבי אחר אשר מעז הוא קורבה, אשר בתמונתו השערוריתית "מקור העולם" מראה לנו שוב את עומקו של הכוס ואת יכולותיו. הכוס הזה, אשר מטריד את המבט, אשר מעמיד את הצופים בו בעמדת נחיתות, מבצע שוב את אותה הזרה מתבקשת, ומוכיח כי הכוס הוא לא רק פאלי בעומקו אלא גם פאלי באישיותו. כמו הבניינים הגבוהים לשעבר במרכז הסחר העולמי, תמונתו של קורבה מעוררת בצופה יראה, בדיוק כמו כל פאלוס ראוי.

מקור העולם

אם לסכם את דברינו עד ×›×”, הכוס הוא פאלי משום שהוא קוסטרוקט שלוח ומשום יכולתו לעורר אימה. אולם מסענו טרם נגמר. לעיתים, מה שמסמן את הפאלוס אינו דבר סטטי אלא תנועה. לרוב, זוהי תנועה החוזרת שוב ושוב, מלמעלה למטה או למטה למעלה, אשר מעוררת בדימיוננו דבר מה, אשר מזוהה במחשבה המערבית עם הפאלוס. לעזרתנו באה בת נוספת לעם הצרפתי – לוס איריגאריי. במסתה "מין ×–×” שאינו אחד" כותבת איריגאריי ×›×™ הדגדגן, אותו חלק של הכוס, הוא "פין זעיר שנעים לאונן עימו כל עוד חרדת הסירוס אינה קיימת" (רסלינג, 2003, עמ' 15). כלומר, גברים אמיתיים, כאלו שאינם מושפעים מלחצים אדיפליים המופעלים עליהם לאחר היכנסם לסדר הסימבולי, היו יכולים בקלות לראות את הכוס כפאלי. למרבה הצער, אין בנמצא הרבה גברים כאלו, ולכן מציעה איריגאריי הסבר נוסף לפאליותו של הכוס. "האישה, היא, נוגעת מ-עצמה וב-עצמה (…) ללא כל צורך במתווך בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות. האישה "נוגעת מעצמה" כל הזמן…" (שם, עמ' 16). כדי להבין זאת, יש לחשוב, × × ×™×—, על אישה בשעת הליכה. אותו ×—×¥ השלוח למעלה ולמטה כאשר מדובר על הזין, נשלח כאן קדימה ואחורה. שפתי הכוס אשר נוגעת זו בזו מבצעות גם הן תנועה מונוטונית, דו-כיוונית, שאפשר בהחלט לראותה כשלוחה של תנועה הפאלית המסורתית. ובכן, יש לנו הזדקרות, יש לנו הון סימבולי ויש לנו תנועה. מ.ש.ל.

הדיון האחרון שהיה פה על סאטירה, עורר בי רצון לתרגם לנוחותכם קטע שכתב דונלד הופמן, שמציג את עצמו כפרופסור למדעים קוגנטיביים. כידוע לכל, אחד האספקטים החשובים בדיון על סאטירה, הוא דיון על גבולות המקום בו התפרסמה היצירה. אין דין הכותרת "חבר, אתה חצר" במדורי הדעות של העיתון כדין הכותרת "חבר, אתה חצר" בעמוד הראשי של אותו עיתון. ולכן, אני חשה חובה לספר שהקטע הבא לקוח מאתר שנקרא "הקצה". לפי עמוד ה"אודות" של האתר, מדובר באתר של קבוצה שנודעת בשם "מועדון המציאות", שאמור לכלול כמה מהמוחות המעניינים ביותר בעולם. מטרת המועדון היא לקדם דיונים בנושאים אינטלקטואלים, פילוסופיים, אמנותיים וספרותיים. כל שנה מעלה המועדון שאלה שנתית. והפעם השאלה היא "היסטורית המדע רצופה בתגליות שנחשבו בזמנן מסוכנות מבחינה חברתית, מוסרית או רגשית; המהפכות הקופרניקית והדרוויניסטית הן הברורות ביותר. מהו הרעיון המסוכן שלך? רעיון שאתה חושב עליו (לא בהכרח רעיון שאתה המצאת) שהוא מסוכן לא משום שהוא נחשב כשגוי, אלא משום שהוא עלול להיות אמיתי?

כף (כאב ראש) בתוך צלחת (כאב בטן). צילום: coveman

ובכן, מה אומר מר הופמן? "×›×£ היא כמו כאב ראש. זהו רעיון מסוכן בכסות כבשה. הוא מאכל את האונתולוגיה התשושה, משמר נטורליזם מתודי ומעורר השראה לבחינה של אונתולוגיה חדשה, אמצעי חזק מספיק כדי לקיים את הצעד הבא של החיפוש שלנו אחר התיאוריה של הכל. איך ×›×£ וכאב ראש יכולים לעשות כל זאת? × × ×™×— שיש לי כאב ראש, ואני מספר לך על כך. × × ×™×— שזהו כאב ראש מהדהד שהחל בעורף ונדד כדי לכתר את המצח והעיניים שלי. אתה מגיב באמפתיה, נזכר בכאב ראש דומה שאתה חווית ומציע שתי תרופות. אנחנו דנים מעט בכאבי הראש ובתרופות שלנו, ואז עוברים לנושאים אחרים. כמובן שאף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את כאבי הראש שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את שלך. אולם הבעיה הזו לא הציבה שום מכשול בפני השיחה מלאת המשמעות שלנו. אתה פשוט הנחת שכאבי הראש שלי דומים שלך, ואני הנחתי את אותה ×”× ×—×” לגבי כאבי הראש שלך. העובדה שאין "כאב ראש ציבורי" – אין כל כאב ראש אחד שאנחנו יכולים לחוות במשותף – היא פשוט לא בעיה. ×›×£ היא כמו כאב ראש. × × ×™×— שאני נותן לך ×›×£. אנו מניחים ×›×™ ×”×›×£ שאני חווה במהלך ההעברה הזו היא ×–×”×” מספרית לכף שחווית אתה. אולם ×”×”× ×—×” הזו היא שגויה. אף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את ×”×›×£ שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את ×”×›×£ שלך. אולם זו אינה בעיה. מספיק לי להניח שחווית ×”×›×£ שלך דומה יחסית לשלי. עבור תקשורת יעילה, אין שום צורך בכף ציבורית, בדיוק כפי שאין צורך בכאב ראש ציבורי. האם קיימת "×›×£ ממשית", חפץ פיזי משוחרר מתפיסות שמדמה בין חוויות ×”×›×£ שלנו? ×›×£ כזו, לא רק שאיננה נחוצה, היא בלתי סבירה. בלתי סביר שהחוויה הוויזואלית של ההומו סאפיינס, שעוצבה כדי לאפשר הישרדות במגוון מסויים של מקומות, תדמה, באופן פלאי, את טבעה האמיתי של מציאות משוחררת ממחשבה…" בניגוד למקרה היפני שהביא איתמר, כאן אנחנו יודעים יותר על כוונת המחבר, על הסביבה התרבותית שלו, ובעיקר על השאלה שבעקבותיה הוא העלה את הפסקאות המשעשעות האלו לאתר. ובכל זאת, האם ייתכן ×›×™ זו אינה פארודיה? אזהרה: למתרגמים שבינינו, התרגום הוא לנוחיות הדיון בלבד, ואינו מועמד למבחן תרגום. אנא שיקלו היטב לפני שאתם מעירים עליו הערות, ונסו לחשוב האם ההתקטננות אכן חיונית לדיון.