כל הפוסטים של מיטל שרון

"היינו משווים חתכים מחוט העפיפון"

1. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לאימא שלי, בעודי עומדת ליד הספריה הסמי מפוארת בביתם. "קחי את 'רודף העפיפונים'", היא אמרה לי. "עוד פעם נורא-עצוב-לגדול-באירן?" "לא, זה בכלל על אפגניסטאן."

2. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לחברתי הטובה. "קחי את רודף העפיפונים", היא אמרה לי. עיוויתי את פרצופי. בדרך כלל אפשר לסמוך עליה, חשבתי לי, אבל הפעם היא בטח קצת השתגעה.

3. אז לקחתי. שתיים זה כבר קהל, כמו שאומרים. וחוץ מזה, תמיד צריך לזכור את "חמסין וציפורים משוגעות".

4. צריך להתנצל על הצורך שלי להתנצל על שקראתי ספר שהוא רב מכר ברשימות של סטימצקי. אין לי הרבה סיבות טובות לכך שאני מרגישה צורך להתנצל לבד מהמילה הזו, שמתחילה ב"יהי" ונגמרת ב"רות".

5. בואו נחשוב ביחד במה יעסוק ספר שכתב אפגאני והפך להיות רב מכר במערב פוסט מערות הטליבאן. ענייני כבוד מוסלמי יהיו? בטח יהיו. ענייני התעללות במולדת האהובה שעברה הרבה משטרים יהיו? כמו גדולים יהיו. שימוש באמצעים רטורים זולים להגברת האפקט הדרמטי של הגולים יבוצע? בטח יבוצע. הכל ודאי ייעטף במעטפת של כבוד-אין-ברירה למערב. ודאי.
למעשה, אתם יכולים לכתוב את הספר הזה בעצמכם, אם קראתם עיתונים במערב אחרי 11 בספטמבר ויש בידיכם מילון בסיסי בפארסי.

6. וזה אפילו לא ספר גרוע.
ספרים טובים מגדירים אותך, משמחים אותך, מעציבים אותך, מרגשים אותך, מראים לך אחרת את העולם, תופסים אותך בגרון. "לעזאזל," אתה אומר, "אני אדם טוב יותר אחרי שקראתי את הספר הזה".

ספרים רעים גם הם מגדירים אותך. אתה יכול ללכת לפאב עם החברים ולהביא אותה במטאפורה מפוצצת שתבהיר עד כמה אתה טוב והספר גרוע: "זה כמו להתלהב עכשיו מ'שושלת'", אתה אומר. או "זה גרוע כמו אבקת כביסה בריח פסיפלורה ומנגו", אתה גורף חיוכי הסכמה.

אבל ספרים בינוניים, הם בזבוז זמן. הם לא גרועים, אז אתה לא מפסיק באמצע. סך הכל, אתה יכול להתעניין בגיבור, אם ממש תאמץ את האנושיות שבך. אתה יכול לגלות פנינה לשונית זו או אחרת בעמוד כזה או כזה. אתה קורא. ורק בסוף, אתה מבין ששוב ראית סרט בערוץ הסרטים. ועכשיו רק נותר לך לתהות, למה לעזאזל הוציאו את הספר הזה לאור, ואף תרגמו אותו לעברית, כשכל כך הרבה ספרים טובים שם בעולם הגדול, מחכים לתורם.

כמעט מטבע הדברים

1. חשבתי לי שמאמרים אקדמיים, מהסוג הנפוץ בקומות הגבוהות בגילמן, דומים למאמרים בנושאי מחשבים (בוא נחשוב מה אני קוראת כל היום) – העיקר הוא לא התוכן, אלא הלינק.
באינטרנט יש הכל, ולכן הבנתו של הכותב המחשבי נמדדת בעיקר בלינקים שהוא מצרף למאמרו – תן לי לינק לאתר סופר מגניב שלא ראיתי עד ×›×”, ואכתיר אותך בתור מלך האינטרנט הזמני.
ובאותו אופן, גם בהסטוריה של חקר הספרות והתרבות יש הכל. ולכן, תן לי הפנייה אקדמית לאיזה פלוץ מהמאה ה-2 לספירה, ואכתיר אותך כמלך הספרות ההשוואתית. (ראו למשל הפניות אינספור ללוקרציוס שאייל דותן אוהב להוציא מפי הטבעת של ההסטוריה).

2. אבל כנראה שזה לא מספיק – מתברר ×›×™ הלינקים וההפניות לא יצרו מדד השוואתי טוב מספיק. ולכן המציאו את השימוש היצירתי במילים ובסימנים. כל כותב אקדמי מתחיל רוצה לנכס לעצמו איזו מילה, ולהטעין אותה במשמעות חדשה, והכל במין מזימה סודית נגד סדרני הדפוס של הוצאת רסלינג. ×”-אחר, המילה הצרפתית להתענגות (אין לי מושג איך כותבים אותה, ואין לי ×›×— לחפש), חפצון, פרפורמנס, הגוף חסר האיברים וגו'.
אם הצליח בכך, הוא מגיע אל ראש רשימת רבי המכר הדימיונית.

3. מה יוצא מכל זה? משפטים כאלו: "(כמעין תרגום נפשי-דינמי לדבר כשלעצמו הקאנטיאני)" (מתוך "ימים רעים" מאת אריאלה אזולאי ועדי אופיר, רסלינג 2004).

4. בטוח יש דרך אחרת להגיד אותם!

סליחה, איתמר, גם הבלוג הזה מצטרף לרשימת הבלוגים המתמרמרים על המאמרים שהם צריכים לקרוא לפני העבודה הסמינריונית

אהההההההה!

מתי קראתם לאחרונה ספר אימה?

לא פרודיה על אימה, כמו סרטי אימה שאולי פעם הפחידו ועכשיו משמשים בעיקר כדי לצחוק וכדי להבין מטאפורה שחוקה מהי. אימה. פחד מהבלתי ידוע. תחושת מועקה בלתי מוסברת שמאיימת על החיים הקטנים שלכם. יד שלדית שנשלחת מבין דפי הספר אל הגרון שלכם. הסתובבות אי-רצונית לאחור, כדי לבדוק מה נמצא מעבר לכתף. "הסיפור שלא נגמר" – גרסת החיים שלכם. תנסו את ×–×”.

הכל נמצא בספר "הילד החמישי" של דוריס לסינג, בהוצאת עם עובד. אני לא יכולה לפרט יותר – תצטרכו לקרוא.

ותודה לג'ני