האינטרנט, כידוע, מלא בפורנוגרפיה, אבל אני רוצה לדבר איתכם על סוג אחר של אוננות, משחיתת אנרגיה ומשעממת הרבה יותר: בלוגים שמדברים על בלוגים. אין ×–×” סוד, וודאי ידוע לכולכם שלפחות מחצית מהתוכן באינטרנט עוסק בתוכן באינטרנט, במעין מעגל אורובורי של רפרור עצמי. לא שלחשוב על עצמנו מדי פעם ×–×” לא טוב, אבל יש משהו בקליטה עצמית חוזרת חלילה של אמצעי מדיה שעושה צליל צורם. אתם מכירים את ×–×”: ×–×” הצליל החד והמנסר של הפידבק. בכלל, תארו לכם שמספרים לכם שהמציאו משהו חדש, נהדר – נאמר, השמינטרנט – ומה שהדבר הנהדר ×”×–×” עושה ×–×” בעיקר לומר כמה הוא עצמו – כלומר השמינטרנט – נהדר. השמינטרנט מדבר על השמינטרנט. אז בשביל ×–×” היינו צריכים את השמינטרנט?

כי הרבה פעמים נדמה לי שההתלהבות מהאינטרנט ממלאת את רוב האינטרנט, עד שלא נותר ממה באמת להתלהב. בלוגים כותבים על כמה טוב לכתוב בלוגים, בלוגים פופולרים כותבים על איך לכתוב בלוגים פופולרים, בלוגים מלומדים חוקרים בלוגים של ילדים, בלוגים של ילדים לועגים לבלוגים של מלומדים. אם יש משהו שמנע ממני במשך שנים להכנס לעולם המגניב (באמת) של הרשת הוא התחושה הזאת של המאגניבות שעלתה ממנו כצחנה שנישאת למרחוק. האם בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט?

תראו, רפלקסיה היא מהתכונות האנושיות ביותר. לעזאזל, אולי זה מותר האדם וכל זה, כלומר היכולת שלנו לחשוב על עצמנו, ולחשוב על עצמנו חושבים על עצמנו. אבל זהו בדיוק: את זה אנחנו כבר יודעים לעשות. בשביל זה לא היה צריך את האינטרנט. את האינטרנט צריך בשביל הרבה דברים אחרים. לכן חבל למלא אותו בהגיגים על עצמו. זה דבילי כמו למלא שיחת טלפון אך ורק בדיבורים על כמה הקול נשמע צלול וברור, כמו להשתמש במחסן כדי לאחסן ארגזים ריקים, כמו לשחות בבריכה שנמצאת על סיפון של ספינה. בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט?

בסופו של דבר העניין הוא בסך הכל אריסטוטלי למדי: יש להבחין בין הצורה לתוכן. האינטרנט מגניב בצורתו. מה שמגניב בה זה שהיא שימושית לאללה בהבאת רעיונות אישיים ומקוריים למקום פומבי שלכולם יש אליו גישה. אותם רעיונות זה התוכן של האינטרנט. אבל אם אותם רעיונות, שהם התוכן, מתחילים לדבר רק על האינטרנט עצמו, שהוא הצורה, אין בזה שום דבר מגניב. אל תערבבו בין הצורה לתוכן. אל תעשו מהצורה תוכן. תנו לצורה להיות צורה, ומלאו אותה בתוכן שהוא תוכן. כי בשביל לדבר על מדיה לא היינו צריכים עוד מדיה. מקלוהן הצליח לעשות את זה והוא אפילו לא שמע על הרשת. בשביל זה לא היינו צריכים את השמינטרנט.

אני יודע מה אתם חושבים: רגע, אתם אומרים, הרי אתה עצמך מדבר על האינטרנט! אולי תעשה משהו פרודוקטיבי במקום לעסוק באוננות מקוונת? אבל זה העניין: אני מדבר בפאב, על האינטרנט. לא באינטרנט על האינטרנט. פאב ואינטרנט מפרים אחד את השני. הבאת האינטרנט לפאב מעניקה לו דוק של היי-טק, של תחכום, של עדכנות ואצבע-על-הדופקיות. ולו הייתי מדבר על פאב באינטרנט? גם טוב, שכן הייתי מביא אליה קצת קוּליות, קצת חספוס, קצת אנושיות. אבל לשבת בפאב ולדבר על כמה הפאב השכן מגניב או איך לבנות פאב מוצלח או איזה גאג'טים אפשר להוסיף לפאב?!? בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט???

אז איך להרוס את אותם בלוגים שמדברים על בלוגים ואותם אתרים שמדברים על אתרים ואותן רשתות חברתיות שמדברות על רשתות חברתיות? ככה: כידוע, העונש צריך להיות מקביל לפשע. מידה כנגד מידה. בשלב א' אני מציע שכל פעם שנתקל באתר ו/או בלוג שידבר (ולא רק יפנה ללינק) על אתר ו/או בלוג אחר ו/או האינטרנט באופן כללי, ראשית נטקבק בזו הצורה: "אתר זה חוטא בסייבר-אוננות", וניתן לינק לאתר עצמו. כן, לינק של רפרור עצמי, שיוביל את המקליק שוב לאותו אתר. שלב ב' כולל פריצה אל האתר והחלפת כלל הלינקים שבו בלינקים אל עצמו. כלומר כל האתר יתמלא ויסבול מלינקוק עצמי רפלקסיבי בלופ פנימי אינסופי. באם יש הרגשה שבעל האתר לא למד את הלקח, שלב ג' כולל כינויו בשמות גנאי. כינוי בשמות גנאי הוא מסוכן כמובן, אלא אם כן אתה עושה את זה בצורה אנונימית לחלוטין, ובשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט.

 

 

 

 

5. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שאלתי איפה מקבלים את התואר. אמרו לי קודם צריך ללמוד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו נלמד בשביל התואר. ישר שאלתי איפה לומדים. אמרו לי הנה יש פה הרבה כיתות תיכנס אל תוכן ותלמד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו ניכנס לכיתות בשביל התואר. ישר נכנסתי לכיתה שהיתה בסביבה וחיכיתי בקוצר רוח שכבר יתחילו הלימודים, כדי שכבר יוכלו להגמר, כדי שכבר יהיה אפשר לקבל את התואר. והנה, נכנס אדם לכיתה, עמד לו ליד הקיר של הלוח, והתחיל לדבר. לא עברו שעתיים והוא גמר ויצא מהכיתה. המשכתי לשבת. נכנס עוד אדם ושוב חזר אותו סיפור. אחרי שעתיים שוב. ושוב. שאלתי מה זה, מתי כבר נתחיל ללמוד. אמרו לי, לא שמת לב, אבל התחלנו, תבוא מחר אולי תבין מחר. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נבוא גם מחר בשביל התואר. באתי למחרת ועוד פעם אותו דבר. הפעם גם ניסיתי להקשיב ולהבין איפה בדיוק לומדים אבל לא ממש הלך. אמרו לי לבוא גם מחר. באתי, לא מצאתי את הלימודים. כך עברו להם שלושה חודשים, אמרו לי עכשיו יש מבחנים. שאלתי מה פירוש, אמרו לי זה כדי לבדוק אם למדת משהו. אמרתי אני יודע שלא למדתי כלום, אמרו לי שתוק אדיוט תבוא למבחנים ותכתוב כאילו שלמדת. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נכתוב גם מבחנים בשביל התואר. באתי כתבתי הצלחתי ושוב התחיל סמסטר ושוב אותו הסרט. מדי פעם עוד הייתי מנסה לחפש איפה ומה לומדים, אבל לרוב כבר לא. סתם ישבתי יפה ונתתי לזמן לעשות את שלו. והוא עשה ועברו להן שלוש שנים אפרוריות ובסופן שאלתי אם עכשיו מקבלים התואר. אמרו לי כן כבר קיבלת. שאלתי איפה הוא. אמרו לי יש לך אותו. אמרתי אני מרגיש אותו דבר. אמרו לי לא יכול להיות הרי אתה זקן בשלוש שנים. אמרתי אה.

 

ד"ר אדוארד לוקס (Lux) היה הראשון[1] שעמד על חשיבותו של מנקה-האסלות (Toilet-Bowl Cleaner) בתרבות המערבית הפוסטמודרנית. למרבה המבוכה רגע ההתגלות האוריקאי תפס אותו דווקא בשעת צורך אמיתי ממש במנקה שכזה, ולא בזמן שירעופים תיאורטיים טהורים (מבוכה, כמובן, לא מפני הלכלוך, אלא מפני הסלידה שלו, כתיאורטיקן בעל שאיפות, מכל דבר גשמי ובעל מהות יציבה).

דרך כלל ×”×™×” נמנע מכך ככל אשר ניתן, אך קציץ הבשר (Meatloaf) אשר אכל יום קודם[2] – הוא ×”×™×” החשוד העיקרי בעיניו – לא השאיר לו כל ברירה, והוא שאל בלחש את מארחיו היכן הם מחזיקים אצלם בבית את השירותים (Nochiyut). הבעיה האמיתית התעוררה אחרי, כשראה את החורבן שנשאר, מכתים ומפליל, על משטחי הפורצלן הלבנבנים של פנים-האסלה[3].

זה קרה לפני לא יותר מארבעים שנה[4] כאשר התארך ד"ר לוקס בבית הקיץ של מארשל מקלוהן בפלורידה[5]. בפנטהאוס היפיפה דלקו בת-אחת וללא הפסקה חמישה מקלטי טלוויזיה ושני טרנזיסטורים, אך מנקה-אסלה, ולו אחד, לא היה.

לוקס הגיע מיד לתובנה שבסוגיית מנקה-האסלות, כמו בסוגיית זכות-ההצבעה לנשים[6], הדעות נחלקות לשתיים: אלה השמרנים, שמבקשים להצניע-לכת, כלומר להחזיק ליד האסלה את המנקה הפשוט ביותר, חסר הצבע ושאר-הרוח, זה שישתלב אינקוגניטו ברקע הפסטל של קיר החדרון; ואלה, המוחצנים, שמשקיעים.

הוא שאל עצמו: אדם שמשקיע בעיצובו של מנקה-האסלות שלו, הרוכש מנקה ממתכת ניקל מבריקה או מעוצב כפרח חמנייה בשל, מה הוא מנסה לומר? הוא ×”×’×™×¢ מיד למסקנה שכמו שבתקופת שיגשוגה, ×”×™×” בכל בית באימפריה הרומית מזבח קטן לוֶסְטָה (Vesta), האלה השומרת על הבית (house), משמש כיום חדר-הנוחיות, ובצורה מזוקקת יותר, מנקה-האסלה, מסמן פיזי למסומן רוחני, דהיינו סימן לבריאות ושגשוג הבית ויושביו. מנקה מהודר, כך לדידו[7], פירושו ניסיון להסוות חולי פתולוגי וחסימה של זרימה קולינרית בריאה – אם ×›×™ בתרבויות אחרות תיתכן, כמובן, משמעות שונה לאותה תופעה.

כששטח את תובנתו המפתיעה בפני מארחיו התקבלו דבריו תחילה בעוינות סמויה, ומיד אחר כך באגרסיביות גלויה ביותר, כאשר העיף אותו מקלוהן מפתח ביתו ואיים עליו לבל יחזור עוד לעולם. לוקס ניסה להסביר לו כי על פי חשיבתו דווקא חסרון המנקה בבית מקלוהן מצביע על הצלחה יציאתית כבירה (success), אך מקלוהן, בניגוד גמור למצופה מהוגה במעמדו, לא גירש אותו משום התיאוריה, אלא בגלל הלכלוך. ולבד מזה, הוא לא היה מוכן שמסקנה הגותית כלשהי תעלה מתוך אסלה.

_______

[1] גם אם ×”×’×™×¢ מר יוג'ין אספס (Asspass) לאותה מסקנה בצורה עצמאית, הרי שהיום כבר ברור שעשה זאת לכל היותר בזמן אחד עם ד"ר לוקס, ובשום פנים לא לפניו. על כך ראו The Southend Quarterly, Vol. 54, 1999, pg. 436-437. [2] כנראה בבית אחותו, והשמועות על מאהבת שלכאורה ×”×™×” אצלה אינן אלא עלילת-דם זדונית, מונעת, ככל הנראה, על ידי קנאה וצרות-עין, כפי שמראה מר אניזד בריקס (Brix) בעבודה שתרם פורסמה.  

[3] אסלת-מלכים מסוג Thundertub, שנת יצור 1954.

[4] אך גם לא פחות, כפי שמוכיח סטון (Stone) בחיבורו When and Where in the 20th century, pg. 2.

[5] רבים אינם יודעים זאת, אך אחרי מותו, הועלה מרשל מקלוהן לדרגת פילד-מארשל.

[6] ראו מחקרו המונומנטלי של פרופ' שפירו (Shapiro) על השפעת מתן הזכות ×”× "ל על תנודות האופנה בארה"ב החל משנות העשרים: "Women vote – fashion desiners gloat" in W.A.R.S, 102, pg. 11-54.

[7]"A load of irish bull", The Southend Quarterly, Vol. 30, 1967, pg. 250-289 .