כל הפוסטים של תומר פרסיקו

חינוך בעידן השיח הפוסטמוזני

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר ×–×” בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, ×›×™ חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ×”"אני" לבין שלילת ×”"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה ×”×™×” הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן ×”× ×” לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי ×¢×¥ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק ×”×™×” נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא ×”×™×” כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

 

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה ×”×™×” לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ×›×›×–×” שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי ×–×” גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

לוחות זהב, עאלק

מיט רומני, מועמדמיט רומני, מושל מסצ'וסטס לשעבר, נראה טוב, מדבר יפה, מאמין באלוהים ושמרן בדעותיו, נקי משחיתות (ככל הידוע) והוא אפילו אחד המועמדים המובילים ×œ×¨××©×•×ª המפלגה הרפובליקנית. הוא ×–×›×” לכתבת שער בניוזוויק ולכתבת רקע ארוכה בניו-יורק טיימס. האם הוא ×™×”×™×” הנשיא הבא של ארה"ב? קשה להאמין. למה? ×›×™ רומני הוא מורמוני.
 
אמריקה היא כידוע לכל מדינה של מהגרים. אבל לא סתם מהגרים. רבים מבין אלו שאכלסו את המדינה, אלו שהגיעו מאירופה, פרצו מערבה וכבשו עוד ועוד שטחים ביבשת המוזהבת, היו אנשים דתיים מאוד, נוצרים פרוטסטנטים שהמניע העיקרי להגירתם היה החופש דתי שהציעה להם אמריקה. בשבילם אותה ארץ נתנה להם אפשרויות בלתי מוגבלות לא מבחינה כלכלית, אלא בראש ובראשונה מבחינת הפולחן הדתי. אירופה, אחרי שנים של מלחמות דת עקובות מדם, לא אפשרה להם לעבוד את האל בשלווה, בייחוד לזרמים היותר מוזרים שביניהם.
 
ג'וסף סמית, נביאמתוך החופש הדתי באמריקה הופיעו גם המורמונים, שהנביא המייסד שלהם, ג'וזף סמית, טען שמלאך הוביל אותו (בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה) לגילוים של לוחות זהב, עליהם חקוק ספר שלם שמגלה שאחרי מותו ותחייתו של ישו, הגיע הלז אל יבשת אמריקה ושם הטיף את הבשורה הטובה לילידים. הילידים, אגב, כלומר האינדיאנים, היו (והינם) בעצם בני-ישראל אבודים שברחו לאמריקה מירושלים הנחרבת סביב 600 לפנה"ס. אחרי ישו הגיעה גם קבוצה של לבנים לאמריקה בספינה ויסדו במקום קהילות גדולות של נוצרים הגונים. ברבות השנים הם נכחדו, אבל סמית נבחר להיות הנביא שיגלה את דבר קיומם ואת המשך המסר האלוהי של ישו. הוא תרגם את הכתוב על אותם לוחות זהב (שהם כתבו) בעזרת "אורים ותומים" שנתן לו המלאך ופרסם את "ספר מורמון" ב- 1830. אחר כך הוא נרצח על ידי המון זועם. כיום יש כ- 13 מיליון מורמונים בעולם, שמפורסמים בעיקר הודות למנהג הפוליגמיה שהיה חביב עליהם עד תחילת המאה התשע-עשרה (ועדיין מתקיים בקרב כמה זרמים משניים של הכנסייה).
 
נדמה לי שאני יודע מה אתם חושבים: לוחות זהב? קשקוש בלבוש. אבל האם יותר הגיוני ששליחות אלוהית תתחיל עם שיח בוער, לידת בתולין או פניה מהמלאך גבריאל? משום מה אנחנו מוכנים להאמין בניסים ונפלאות כל עוד הם התרחשו לפני יותר מאלפיים שנה. אחר כך זה כבר "לא הגיוני". כמובן, רבים גם לא מאמינים בניסים ההם, אבל בכל זאת מוכנים לכבד את המסורות שמבוססות עליהם. מסורות שמבוססות על ניסים מודרניים נחשבות למעשי שרלטנות. אירוני הוא שבכך אימצנו למעשה בדיוק את גרסתן של אותן המסורות העתיקות, שמתעקשות (כל אחת לגבי עצמה כמובן) שאחרי שהן קיבלו את דבר האל שערי שמיים ננעלו ואלוהים החליט לשתוק לנצח. והנה בא אותו סמית ומכריז על עצמו כנביא!
 
זאת רק אחת הסיבות לכך שארה"ב הפרוטסטנטית מאוד לא אוהבת את המורמונים המוזרים (בעבר הרחוק היו אפילו רציחות הדדיות). בכל סקר ששואל "את מי היית מוכן לבחור לנשיא", מורמונים מקבלים אחוזים נמוכים אפילו מיהודים. קשה להאמין שפרוטסטנטים אדוקים, מצביעי המפלגה הרפובליקנית, שמרנים ופונדמנטליסטים יראי שמיים ומנופפי מקרא, יצליחו להתגבר על איבה של שנים ולבחור ברומני כמועמדם לנשיאות.
 
ציור מורמוני של ישו המתקבל על ידי האינדיאנים (צאצאי הישראלים הקדומים כמובן), ומתחיל להרביץ בהם את הבשורה הטובה.אבל למורמונים יש דאגות גדולות מאלו. התפתחויות שונות של המדע בעשרות השנים האחרונות מעלות שאלות בקשר לאמת שסיפרו אותם לוחות זהב. למשל חקר הגנום המודרני: מה לעשות שעל פי מיפוי גנטי פשוט מגיעים למסקנה שלא ייתכן שהאינדיאנים הם עבריים קדמונים? מה לעשות? לשנות! במהדורה האחרונה של ×”- Book of Mormon ×©×•× ×• כמה מילים בהקדמה. במקום שהיה כתוב שהעבריים הם ×”-  "principal ancestors of the American Indians", כתוב עכשיו שהם "among the ancestors of the American Indians", ויחי ההבדל הקטן.
 
אבל יש עוד בעיות עם הספר (לבד מזה, אגב, שהוא אחד הטקסטים הדתיים המשעממים בתבל): סמית טען שהוא תירגם את הלוחות מ"מצרית משודרגת", אבל בלשנים מדופלמים לא שמעו על שפה כזאת, ולא ברור למה שעבריים קדומים לא יכתבו בעברית. הספר גם מציין מתכות, פילים, מרכבות וחיטה, שכולם עדיין לא נתגלו באמריקה באותה תקופה (עד 400 לספירה). אין גם כל ממצא ארכיאולוגי שמעיד על קיומן של ממלכות שמוזכרות בספר, ושל הקרב הסופי (תמיד יש קרב סופי) שאמור היה לכלול מאות אלפי לוחמים. למורמונים כמובן יש תירוצים מתרוצים שונים לכל אלה, כמו גם למאות שינויים שנערכו בספר אחרי מותו של סמית, ושאי אפשר שלא יעמעמו את הילת הקדוּשה שאמורה לאפוף אותו (בהקדמה לספר הוא מושווה לתנ"ך ולברית החדשה כ"עוד התגלות" של אלוהים).
 
מה לעשות, יש בעיה עם המצאתם של מיתוסים מודרניים. הז'אנר הזה היה טוב לזמנו, והיום נראה שאין לו מקום. זה לא מקרה שהסיינטולוגים מסתירים את קשקושי המד"ב שלהם ולא חושפים אותם אפילו לחברי הקהילה עצמם. אנחנו בעידן שבו הדת הולכת ומופנמת, והופכת לעניין נפשי (או, במילה חילונית יותר, פסיכולוגי) בעיקרו. קוראים לזה היום "רוחניות", ולכולנו מובן מאיליו שהתחום שבו אנחנו אמורים להתעמת עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי נמצא בין שתי אוזנינו. בנייתם של מגדלים מטאפיזיים מתקבלת במקרה הטוב בחיוך סלחני, ובמקרה הפחות טוב בזלזול, ובמקרה הגרוע ביותר פשוט נתקלת באדישות.
 
לתהליך ההפנמה של הדת יש לזה יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שכמובן מסוכן מאוד להאמין בכל מני אגדות ולתלות את בטחוננו בקיומן (למשל, אם אנחנו מצפים שבית המקדש III יהווה פתרון מלא לכל עקות האנושות). עדיף להתמודד ברצינות עם המציאות, עם עצמנו, ולנסות להיות בני אדם טובים יותר. החסרון הוא שללא מיתוס שמהווה תשתית משותפת של ראיית עולם ותכליתו, קשה יותר להיות אדם טוב, ×›×™ הסולידריות והדאגה לזולת מתמוססת בין הסיפורים הפרטיים של כולנו. 

חופשה מעשייה

אחרי הביקורות המהללות, ואחרי הראיון ב"הארץ" עם דוד וולך התסריטאי והבמאי (שעושה רושם של מעין עילוי צעיר, היפר-אקטיבי ומבריק), החלטתי שאני חייב לראות את "חופשת קיץ", סיפור קצר על משפחה חרדית קטנה, אבא ואמא ובן קטן.

עם סיום ההקרנה הרגשתי שלמרות שהצפייה היתה עבורי מעניינת, את לבי הסרט לא שבה. אבל זה מסוג הסרטים שממשיכים לשבת לנו בראש ימים ואפילו שבועות אחרי. כמה סצנות נחרטו בזכרוני כתמונות דוממות שנושאות משמעות נעלמה, וכמה פעמים חזרתי והתעניינתי, ביני לבין עצמי, בסרט הקצר (75 דקות) והחכם הזה. והנה אני כותב עליו.

לעבודה ולמלאכה

שתי סצנות מביאות את רוח הדת שספג וולך כילד (אחד מתוך 19 אחים ואחיות!). בראשונה הילד מנחם (אילן גריף) שואל את אביו, הרב אידלמן (אסי דיין – גוש מטושטש של כריזמה, כרגיל) האם לכלבים יש נשמה. "מה פתאום!" עונה האב/הרב, "אין להם רצון, אין להם מצוות ועברות, אין להם כלום!"

בשנייה קורא אחד התלמידים בישיבה לרב אידלמן. הוא מצא על עדן החלון קן של יונה, והוא מכבד את הרב במצוות "שילוח הקן". זו מצווה מהתורה (דברים ×›"ב, ו'-×–') הקובעת שיש "לשלח" את הציפור האם לפני שלוקחים את ביציה או גוזליה. משום מה הטקסט המקראי מבטיח אריכות ימים למקיים המצווה, וכך היום, למרות שכמובן כבר לא מלקטים ביצים בטבע, משתדלים מאוד כל מני שומרי ×”לכה פונדמנטליסטים (או שמא הלכתיים שומרי פונדמנטליזם) לקיים את המצווה, ובכך כמובן להחטיא לחלוטין את מטרתה המקורית (שהרי במקור זו אמורה להיות מעין מצווה מוסרית: לא לקחת ביצי ציפור כאשר האם נוכחת וכך לצער אותה, ולא לקחת את האם יחד עם הביצים וכך לגדוע שושלת בני-×›× ×£ שלמה). הרב אליעזר מלמד מטעים ש"כפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, אדם שאינו צריך גוזלים או ביצים, אין שום מצווה שישלח את האם ויקח את הביצים או הגוזלים בחינם. אבל לדעת חכמי הקבלה, ראוי לחפש קן ציפור כדי לקיים בו לכל הפחות פעם אחת בחיים מצוות שילוח הקן." אה: אם כך מדובר בעניין המסור ליודעי ×—"ן. מעניין אם הציפור עצמה מודעת לזיווגי הספירות שתלויים בחיי גוזליה. בכל אופן, גיבורנו הרב אידלמן ממהר לקיים את המצווה, אם ×›×™ לא בלב שלם.

בשתי הסצנות הללו משתקפת לפנינו דמותה של דת כמערכת של מעשים. מדוע אין לכלבים נשמה? לא מפני שהם לא מסוגלים לאהוב, לא מפני שהם לא מסוגלים לחשוב, אפילו לא מפני שהם לא מסוגלים להאמין באלוהים. אלא משום שהם לא מסוגלים לרצות, ולא יכולים לבחור לעשות, וממילא אין להם ממה לבחור: לא מצוות ולא עבירות. נשמה היא היכולת לרצות לעשות, ולבחור לעשות, את רצון השם.

ומהו רצון השם? כל דבר שכתוב בתורה, או שנקבע בתושב"ע. למשל שילוח הקן. אותו מעשה יזכה את עושהו באריכות ימים. אותו מעשה ולא הכוונה מאחוריו. אותו מעשה ולא מעשה אחר (טוב יותר, חשוב יותר, אוהב יותר, גדול יותר).

ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

חופשת הקיץ של המשפחה היא לים המלח. האב לוקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב אל החוף המוקצה לגברים דתיים ושם, תוך שהוא מתפלל מנחה ועל פי עדותו "עטוף בידיים של הקדוש ברוך הוא", הילד (כנראה – לא רואים) מחליק, דופק ראשו על אבן וטובע למוות. כעת צריך הזוג ירא השמיים להתמודד עם מות בנם. האם (שרון הכהן בר) בוכה. לא מסוגלת לקבל את הדין בהשלמה. האב מתמודד עם המוות כמו עם כל דבר אחר: דרך הפריזמה המצומצמת (אצלו) של מערכת המצוות: הוא למשל מצווה על האשה לא לבכות ×›×™ אסור לבכות בשבת. אבל המצוות לא יכולות לפתור הכל: מה כבוד הרב שילח את אם הגוזלים כדי ליטול גוזליה, כך הקב"×” שילח אותו ונטל את בנו. הרב אידלמן אמנם ×–×›×” לאריכות ימים בשל שקיים במדוקדק ××ª המצווה, אבל בנו נקצר בדמי ימיו.

אמנות מאין תמצא

הסרט הוא סרט אומנותי. למעשה הוא כל כך אמנותי עד שהוא כמעט "אמנותי", וזה לעיתים קצת מציק. אבל הוא עשוי טוב, ואותי, אדם ששתיקות טעונות ותמונות נוף לא מפריעות לו, הוא לא שיעמם. אבל אני בטוח שיש אחרים שהוא ישעמם, ואני גם בטוח שהוא אמור לשעמם רבים. כי בסרט הזה כמעט לא קורה שום דבר. כמעט לא נעשים מעשים. רק דבר אחד בעצם מתרחש: בדמי ימיו, הילד מנחם מת. לפני זה ואחרי זה: הווי. הווי של חיי ישיבה, הווי של תקווה, הווי של משפחה חרדית, הווי של אבל.

אורי קליין כתב: "יש לוולך יכולת מופלאה, בוודאי יחסית לסרט ביכורים, ליצור את האיזון המדויק בין סצינות שבהן לכאורה "לא קורה כלום" לבין סצינות בעלות עוצמה דרמטית; בין רגעים של יום-יום פרוזאי לרגעים של פיוט; בין מבט ממרחק להתקרבות אל פרטי ההוויה. האיזון ×”×–×” נוצר על ידי השילוב המיומן בין תנועות מצלמה ארוכות (לדוגמה, זו שמכניסה את הצופים לבית הכנסת סמוך לתחילת הסרט) לבין עריכה מוקפדת; שילוב שמעיד לא רק על יכולת – גם השימוש הנפלא במוסיקה מעיד עליה – אלא גם על משמעת כבירה, שבלעדיה כישרונו של וולך לא ×”×™×” מקבל ביטוי ×›×” נועז."

"עוצמה דרמטית", "רגעים של פיוט", "מבט מרוחק", "פרטי ההוויה". בדיוק כך: סרט אחד, הרבה שתיקה. ונראה לי שבזה בא לידי ביטוי המרד האמיתי של וולך בחברה ממנו יצא. חברה של פעולות, בה חשיבות עצומה ניתנת למה שעושים (לא בעולם – מול האלוהים), חברה של גוזמאות ודרמות אדירות (נסו פעם לקרוא פשקוויל מצוי ותופתעו מרמת ההיסטריה בכותרות). והנה הוא יוצר סרט של שתיקות, סרט של סאב-טקסט, סרט של רמיזות ושל כאב עדין. וכך, מחברה שאמנות אמיתית בה כמעט לא קיימת (ואולי כדאי לכתוב פעם משהו על אותה סקאלה הנמתחת בין אין-אמנות, לאמנות, ועד ל"אמנות"), יצא אמן. והאין באמנות מרכיב ×ž×”ותי של אי-עשייה?