כל הפוסטים של תומר פרסיקו

פעמון פרה

 


Get your own at Profile Pitstop.com

אנא ליחצו על "נגן".
 
השיר שאתם שומעים הוא אחד השירים האהובים עלי ביותר: חושב רחוק כרגע של תיסלם (את מילותיו אפשר למצוא כאן – לא, אל תלחצו! ×–×” יפריע לשיר). השיר יצא באלבום הראשון שלהם, "רדיו חזק" (1981), הוא סוגר את הצד הראשון של התקליט (נסו להיזכר במציאות של צדדים) ולדעתי הוא פשוט יופי יופי של שיר. אני אוהב לשמוע אותו כפס-קול למקלחת, או לחילופין, למלאכת עטיית הלבוש ×©××—ריה.
 
בערך עכשיו, אני מקווה, אתם שומעים גם מה אני הכי אוהב בשיר (כלמר, אם אני חייב לשים את האצבע על מה ששובה בו את ליבי): הנקישות הקצובות הללו, בעלות הצלילי הגבוה ברקע, שמרביצות פעימות של מרץ ועזוז לתוך הראש.
 
תמיד אמרתי לעצמי: "הו, כמה טוב שהם שמו שם את אותן נקישות", למרות שלא ידעתי איזה כלי זה יכול להיות שנוקש כך. סוג של כלי הקשה, חשבתי לעצמי.
 
לאחרונה חקרתי את התאבדותה הקולקטיבית של כת "מקדש העם", לצורך כתיבתו של מאמר, ונתקלתי בסרטון ביו-טיוב שמראה תמונות רבות מאותה זוועה, כאשר ברקע מנסרים שירי רוק משובחים. באחד מהם ממש התאהבתי, וניסיתי לגלות מי הוא ומה הוא.
 
הגוגל נטה לי מחסדו והצלחתי, על ידי חיפוש שורה מהפזמון, להגיע אל השיר. המדובר ב- Don't Fear the Reaper של להקת ×”- Blue Öyster Cult. השיר, יודעת לספר הויקיפדיה, יצא ב- 1976 והיה להיט גדול. מגזין Mojo דירג את השיר ×”×–×” כאחד ממאה הסינגלים הטובים אי פעם, והרולינג סטון שם אותו במקום ×”- 397 ברשימת חמש מאות השירים הטובים בכל הזמנים.
 
הנה הוא לפניכם (כעת מותר להפסיק את השיר של תיסלם):

 
כפי שאתם ודאי מנחשים, מה שאני כמובן אוהב בו במיוחד הוא אותו כלי הקשה שמימי שניתן לשמוע נותן בראש. שוב התענגתי על המקצב המטמטם של הנקישות הקסומות הללו, על פעימות דקות הצליל, המונוטוניות, שקודחות חור בראש המאזין ומאפשרות ללחץ שהצטבר בתוכו לצאת ולהשתחרר. ושוב תהיתי בליבי מה הוא אותו כלי גאוני, ולמה לא השתמשו בו בכל השירים אי פעם?
 
והנה, שוב, ללא כל סיבה טובה, ירד עלי חסד מתוך הרשת, ומצאתי במקרה, בצד סרטון הקליפ ביו-טיוב, מערכון ישן מ- Saturday Night Live הפותר את התעלומה: הרפליקה כולה נסובה על אותו כלי הקשה רב מעללים (אך עני במנעד-צלילים), והפעם אף מתגלה שמו: הכלי הוא פעמון פרה (Cowbell).
 
הנה המערכון (בכיכובו של כריסטופר ווקן האדיר):
 

דעו זאת, אם כן, שכן אותן נקישות פעמון-פרה, הןה הן הנקישות על ×©×¢×¨×™ גן העדן.
 
לבד מזה, אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.

פוסט אורגזמה

אחרי האורגזמה כל שנותר לעשות הוא לפלוט צחוק חרישי, ספק מתגלגל ספק מדרדר, ובסיומו להוסיף אנחה מחויכת. צחוק אדיוטי וחיוך עגום, ×–×” באמת כל מה שנותר מאיתנו ומבני האדם שהיינו פעם – פעם לפני עשרים שניות. עתה נותר רק להיזכר ביצורים האחרים כל-כך שהיו אנו; להיזכר ולהתבייש. כן, אך לפני רגע היינו לחלוטין שונים: מלאי להט ותשוקה, אש בוערת כחום השמש בקרבנו, מבריקי עיניים ונוטפי ריר של ניצחון, אז היינו בשלמותנו אלים. כל כולנו במעשה ההזדווגות, העולם מסביב נעלם וידענו רק את ההווה – אך, ההווה החמקמק. הו אז, אז היינו בתוך קפסולת-זמן אטומה, עולם ומלואו של מטרה ותכלית, וכל-כך ברור ×”×™×” לנו הכל: מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כן ×–×” כל מה ש"הכל" היווה באותן דקות ממימד אחר, באותו נתח-זמן ששייך למציאות שונה. אבל ידענו, הו כמה ידענו. לא ×”×™×” דבר אחר שרצינו, ואת ×–×” שאכן רצינו – כל-כך, כל-כך רצינו. אוזנינו היו אטומות ועינינו עצומות לכל השאר; אפינו שואף אויר בתזזיתיות בהולה, חמצן חיוני מאי פעם ותערובת ריחות חריפה; פינו נזרק לכל אבר, ולכל איבר נרקק ונדבק; בלוטות הרוק מתקשות לעמוד בדרישות ההספקה, בניסיונות הלחלוח ובניקיונות הלכלוך; והלב? הלב העדין והשברירי הפסיק להרגיש ולהתרגש: מרוץ הפעימות נטל ממנו כל אפשרות להמתין ולחוש והוא פורץ בשרשרת דפיקות כפויה ונמהרת. וכמוהו גם אנו כפאנו שד, ×”×—×™×” שבעומקנו ×”×’×™×¢ זמנה, מר הייד שבנו לקח את ד"ר ×’'קיל שבוי, בוצע פוטש אלים ומפלצת יום הדין, האנטיכריסט, ×”×’×™×—×” ממשכנה בקץ ההסטוריה וצבעה את העולם באדום ×›×”×”. אין אלה אנו, אלה יצורים שונים, אותם נפילים חסרי זמן ומימד, חסרי עומק ורוחב, המושלמים בהוויתם שכולה טלאולוגיה גולמית. אנו איננו שם, מחוקים מהעולם ומכל קיום, ואת מקומנו ממלא עד תום אותו כוח עיוור הנמתח למרוץ מטורף אל תוך האינסוף, אותה הוויה שונה כל-כך וכל-כך משונה, מגונה כל-כך וכל-כך חד-גונית, אחידה כל-כך וכל-כך מפחידה. עד תום ממלאת – ואכן סופה מגיע, אף במהירות-יתר לרוב, ובאחת נעלמת ופסה לה זו. בת אחת כל אותה מלאות, אחידות, שלמות ומושלמות, וודאות והתכוונות – בת אחת היא נגוזה. מתפוררת ונושרת מתעופפת הרחק-הרחק ומסתתרת. אינה ואיננה וכל שנותר, כאמור, הוא גיחוך דבילי. צחוק מבוייש של יצור מובס ומושפל, אדם שגמר את עצמו, שהגיע לעולמות אחרים, שמצא מציאות שונה, שהשתנה, שנברא מחדש – ושאיבד הכל. יובש בפה, עפיצות מסונוורת בראש, חוסר בהירות ותשישות כללית. "איפה הייתי?" הוא שואל את עצמו. "מה בדיוק קרה פה?". הוא מאוכזב, הוא מדוכא. מה שהובטח לו לא קוים, הוגנבו ללבו אשליות והוויות שווא, הוא חשב שתפס דבר-מה אך לא ×”×™×” ×–×” יותר מערפל צבוע. אין לו דבר כעת, הוא אבוד, שכן תמורת העולם החדש שחשב שאוחז בו הוא הרפה מכל נכסיו. מכר הכל בכדי לקנות בלון אויר חם – והנה ×–×” התפוצץ והתיז על הכל חתיכות גומי וטיפות רוק. אדם מרוסק, כבוי, חולה ונכלה. קליפת אדם נבובה. הוא כועס עליה. כועס על עצמו. כועס על העולם שכך הוליך אותו שולל. הוא עצוב ומיואש. "מתי אלמד?" הוא שואל את עצמו – ובו ברגע נשבע "לא עוד!". זהו, הוא גמר עם כל העסק ×”×–×”. אף אחד לא ישתלט עליו, לא יתפוס את כל מהותו בצורה כזו, לא יקח את גופו ויתעלל בו כך ללא כל בקרה. החלטה נחושה זו מחזיקה מעמד בערך עשרים דקות.

אך מה שמעניין ומשומם הם השינויים הקיצוניים במציאות בין הלפני והאחרי. ותופעה הרי מוכרת וידועה: לפני אותם חלקיקי שניות קטסטרופליים הרי כל העולם כולו ×”×™×” שונה. רצונותינו היו שונים, רגשותינו אחרים, יחסינו כלפיה מובדלים בתכלית – הרי כל סדר העדיפויות שלנו ×”×™×” זר: היתה בהילות נוראה, דחיפות ופזיזות, היתה נחישות עצומה ודבקות במטרה, חפצים שהפריעו בדרכינו הועפו, בגדים קומתו ואף נקרעו, משקפיים ללא התחשבות הופלו, נעליים בלי דין על המיטה ננטשו… הכל הכל ×”×™×” מותר, ×›×™ המטרה קידשה את האמצעים, והאמצעים כולם, החיים עצמם, היו למענה ורק למענה. ועתה? עתה אנו מתבוננים סביבנו כבתוך שדה קרב, הרס ואי-סדר בכל, תוהו ובוהו שמזכיר בית-כנסת בזוז ומווּנדל. מסתכלים סביב ואיננו מאמינים: מי עשה את כל ×–×”? מי נכנס כסערה וכסופה קרע מעל כל האזור את כבודו? מי עירטל את כסות החדר, הפשיטו מזהותו ומסדרו הטוב, והותיר אותו חבול ומעוך, פצוע ועלוב?

אבל החידה הרי היא יותר גדולה, היא נוגעת בנפשנו, בהכרתנו הפרטית והאינטימית ביותר, במו הווייתנו הרוטט והמסריח. ×”× ×” היא: איך ×–×” ייתכן שדבר שנראה כל-כך רצוי וטוב יראה כעת כבזוי ורע? כיצד מעשה שלפני דקות מספר נחווה כדבר הנכון ביותר, המושלם ביותר, היפה והנשגב והראוי והנעלה והמתוק והנעים והפלאי והאדיר ו… והטוב, פשוט כל-כך טוב, במובן ×”×›×™ עמוק, ×”×›×™ מלא של המילה; יבוטל עכשיו כאדיוטי, אינפנטילי אפילו, כבזבוז של אנרגיה וזמן, כהרפתקה מיותרת שאינה אלא טרדה ומועקה, ×›… כדבר פשוט רע? איך ×–×”, איך ×–×” שטוב, שהכי טוב, הופך לרע? איך דבר ×›×–×” קורה? איך ×–×” שמשתנה המציאות? כיצד משתנים ביעף סדרי עולם? ואיפה ×–×” משאיר אותנו אחרי חמשת אלפים שנות ציביליזציה?

כמו פיגוע

מרץ הוא החודש האכזרי ביותר. כך לפחות על פי נתוני תאונות הדרכים. מסתבר שעם תחילת האביב נותנים הישראלים דרור ליצריהם, פותחים חלונות ובעיניים בורקות לוחצים עוד קצת על דוושת הגז, כאילו כדי לענות ב"הן" ניטשיאני גדול לשמש ולפריחה. מה שיוצא מזה, לאסונם, הוא ששמחת החיים הגועשת שלהם הופכת בתהליך אלכימי מהיר ומפתיע ליגון של מוות ואבלות כתוצאה מחוסר זהירות בכביש.

כמה פעמים במהלך השבועיים האחרונים, בעודי מתבונן בצער ובכאב בתמונות דיווחי חדשות התאונות, קלטו אזני איזה פרמדיק צעיר, או איזה שוטר, או איזה כתב לענייני, מספרי שכאשר הגיעו לזירת התאונה "לא האמינו" למראה עיניהם, שכן מה שנגלה לאותן עיניים היה ממש "כמו פיגוע". כן: היו שם גופות וגם מכונות ברזל מעוותות, וכל זה יחד הזכיר כמובן זירת פיגוע תופת, אותה זירה ארכיטיפית שלפניה מתראיינת כרגיל עדת ראייה ומוסרת את אותה עדות ארכיטיפית: "פתאום שמעתי בום גדול".

ומסתבר שבאמת ארכיטיפי כל העניין הזה, כלומר כל כך שגורה וברורה לנו מציאות המלחמה המתמדת שאנחנו שרויים בה, עד שחזיונותיה לא רק קיבלו אידאה אפלטונית מושלמת משלהם (שממנה הם נגזרים כמובן בתהליך יורד של האצלה והתפרטות), אלא כאמור אותה אידאה, אותו סוג או זן או מין של מציאות משמשת גם לתיאור אסונות אחרים.

ואין ×–×” מובן מאליו: למעשה, בכל מדינה נורמלית פיגוע (כך נראה לי) ×”×™×” מתואר במונחי תאונה, ופרמדיקים היו "לא מאמינים" כשהיו מגיעים למקום, משום שהכל נראה שם "כמו תאונת דרכים ענקית" (או משהו ×›×–×”). אלא שכמובן, את היוצא מהכלל מתארים על פי הכלל, ואצלנו פיגועים הפכו לסטטוס קוו, ובכך לאמת המדידה האוניברסלית – פיגוע ההתאבדות בשבילנו דומה לאותו מוט מטר מיתולוגי שנמצא בגריניץ‘ ושומר על המידה "האמיתית", אליה מצמידים כל חפץ כדי לדעת מה אורכו המדוייק.

הפיגועים הם המציאות. הנורמה. הנורמליות. כמה ברור עכשיו: אנחנו לא "חוזרים לשגרה" אחרי פיגוע – פיגועים הם השגרה, ולא ניתן לדמיין שגרה אחרת. אולי משום כך קשה לנו כל כך לעשות שלום: מול מה נמדוד את איכות חיינו ללא תופת המלחמה? ללא המכות הקצובות מאותו סרגל קשיח אך אמין-לנצח, האם לא נתרכך לכדי ילדותיות שובבה ואמורפית? קשה לנו להיפרד מהשטן המוכר ×”×–×”, שהפך בן לוויה נאמן למסע חיינו ולהגדרת כל תכליותינו. קשה כל כך עד שאנחנו מעדיפים להישאר מחותנים איתו חתונת דמים, ולו רק תיחסך מאיתנו רווקות של אחריות. פלא שהכל נראה במדינה הזאת כמו תאונת דרכים ענקית?