"פשוט…לומר…לא', אני אומר לה, מוריד את מעיל הארמאני שלי ותולה אותו על מתלה המעילים של אלכס לואב שקניתי בבלומנגדייל'ס. 'פשוט…לומר…לא?' היא חוזרת אחרי. 'ראית את המופע של פטי ויינטרס הבוקר?' אני שואל. 'על אוטיזם?'. 'לא' היא מחייכת כאילו היא איכשהו מוקסמת מההתמכרות שלי לתכנית. 'איך ×”×™×”?'" (עמ' 73-74)

לאחרונה זה קורה יותר ויותר. פעם בערב, בשעות משתנות, זה שב ועולה. מאשימים אותי שאני מדרדר אנשים לשתיה, ושהם לא ישנים בגלל זה. גם הגוף שלי לפעמים מקים איזה חצי צעקה, הוא צועק מהבטן. באחת מהשעות הפנויות שיש לי, אני נכנס לחנות אחת באבן גבירול, מהשורה של אלה שמתפרנסות מהקלת הכאב של יוצאי רופאי השיניים. סניקרס של אלכנסדר מקווין ב 1500 שקל נשארים על המדף, תוצאה של הכנסה שלילית.

זיכרון מארוחה אחת באורקה, די מזמן. מקומות שהוזמנו ארבעה ימים מראש, עשרים דקות כדי לבחור את החולצה המתאימה, שתי דקות להעביר את גליל הקסם של איקאה, זה שמנקה שיערות חתולים ואבק מהג'קט, רבע שעה במונית . אחרי שלוש שעות, שלוש מערכות סכום, בקבוק יין אחד וקצת יותר משבע מאות שקלים, לא כולל ויסקי על הבאר, ממשיכים לשתות במקום אחר. הכל מהוקצע מאוד, מודע.

חמישי בערב, אני מניח קצת לפני אחת. זוגות זוגות על הבאר, לפניהם כוסות של קאווה שכבר התחממה או שלישים של בירה. אם להניח רגע לקצב השתייה שלי, שלהם איטי מדי. יש באוויר קצת תחושה של פחד שהכוס הבאה תהיה מכרעת, שהיא תהיה מבישה, שהכבד לא יעמוד בה, שכרטיס האשראי יכעס. לפחות אף אחד שם לא לובש פולו וורודה. בכוס מספר לא יודע כמה, אני נזכר בבן זונה. שוב בייטמן.

——

דייזי מביטה בי בזהירות ואז מכוונת את הפה שלה אלי ומעיפה עשן מעל ראשי, נושפת, והוא צף מעל השיער שלי, מפספס את ×¢×™× ×™, המוגנות במשקפי אוליבר פיפלס לא אופטיות שהרכבתי רוב הערב. אחת אחרת, ליבי, הנקבה עם ×”×’'ט לג, מנסה להבין איך לפתוח את קשר המפית שלה. רמת התסכול שלי נמוכה במפתיע, מפני שיכול ×”×™×” להיות יותר גרוע. אחרי הכל, הן יכלו להיות נערות אנגליות. יכולנו לשבת פה ולשתות…תה. (עמ' 217)

כתבתי יותר מפעם אחת על הספר ×”×–×”, אני יודע. קראתי אותו לפני הרבה מדי שנים, ומאז אולי עוד פעם אחת. פעם אחת, ועוד כמה פעמים בשבוע. הזכרון שלי, של ספרים ושל דברים אחרים, מחזיק מעט ציטוטים או זכרונות ברורים. במקום ×–×”, הוא מחזיק רעיונות לאורך זמן. הוא לא יודע לצטט במדוייק את הבן זונה או לצייר סצינה מהספר (את הסרט לא ראיתי מעולם), אבל פעם בכמה ימים הוא יציף את עניין ההתאמה המתבקשת בין חגורה – חולצה – נעליים. בכל פעם שמישהו יתן לי כרטיס ביקור, אזכר כנראה באותה סצינה לא-קצרה במסעדה, כשהוא מגיש את כרטיס הביקור החדש שלו וכמעט חוטף התקף כשהוא פוגש בכרטיס מרשים יותר. לא פעם כשאני מתלבט אם להמשיך לכוס הבאה, או להזמין את ×”×–×” עם התווית השחורה, בייטמן עונה.

מה שמרשים אותי אצל הבן זונה, אז והיום, הקיצוניות. היעדר הנימוס, החייתיות, היכולת להיות חנוט בחליפת שני כפתורים (הוא בחיים לא ילבש שלושה) ולהוציא מספיק מזומן מהכיס בשביל להזמין שולחן שלם לקוק, או עוד דום פריניון. יותר מזה, העיסוק האובססיבי במחלקות הלבשה תחתונה ומה שהן מחזיקות, על המופרעות שבו, תמיד קצת מדליק אותי. הבקשה החוזרת ונשנית שלו, עזוב בבקשה את הנימוס הזה שלמדת בבית או את זה שתחתונים קונים בשוק. נכון שלא רואים אותם, אבל אם בחרת לחיות את החיים האלה, חיה אותם עד הסוף, אל תתפשר. במילים אחרות, זה שקנית נעליים באלף שקל ותחתונים בשוק, זה לא צרכנות נבונה, זה בושה. זה שהפסקת לשתות בכוס השנייה כי אתה מפחד מהאנגאובר, זה לא שתיינות נבונה, זה משעמם. זה שאתה לא יודע כמה שמן יש במנה שלך, לך תלמד.

——

לעולם לא אהיה בייטמן. הוא עשיר ממני בהרבה, הוא במנהטן, הלוואי והייתי מתלבש כמוהו. אני קונה (לפעמים) תחתונים בשוק, עוד לא אכלתי במול ים, זוכר שבע מאות שקלים ממסעדה, הוא היה משאיר את זה טיפ. אני מחונך מדי. אני כנראה לא אנסר אף אחד אף פעם, ותוכניות בוקר הן הדרך הקלה והבטוחה לעצבן אותי, ממש.

חוץ מזה, תחושת הסיאוב התמידית שבה האיש הזה חי, היא לא בשבילי. אני מעדיף טי שרט בחום הזה של תל אביב, זה לא מספיק חשוב לי ללכת פה עם חליפה. אבל פעם בכמה ימים, כשאני נזכר בספר הזה, אני מבין על מה הוא מדבר. מעבר לביקורת על חיי העיר, על המצליחן הפסיכי שמזיין בלי סוף ואז רוצח, על תרבות המותגים והצריכה, הוא מדבר על תשוקה. הרסנית אמנם, כזאת שמכאיבה, אבל מאוד החלטית. לעשות עם תשוקה, עם רצון, ללכת עד הסוף. לרצות שהאוכל שלך יהיה הכי טעים גם אם הוא פלאפל, לדבר הכי גלוי, גם בשיחה סתמית עם חבר, לשתות עד שתתעלף, ולדעת שזה הכל משחק, הכל הצגה, והחיים שלך. בן זונה.

——

פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, הוצאת שדוריאן

 

 

(צילום: נדב)

 

——

 

סביבת המגורים הנוכחית שלי, רחוב שינקין. יריקה משורות הסטאן סמית באדידס, שתי דקות משוק הכרמל, שלוש דקות הליכה לשוק בצלאל או לנחלת בנימין. המרפסת, לא שלי, פונה לרחוב, מציגה חלונות ראווה לרוב. בשלטים הזוהרים שלהם הם מבשרים על מכירות סוף העונה. המזגן באורנה ואלה, מגובה במכשיר המפלצתי המכונה פג – חום (מלשון מפיג), יוצר טמפרטורה אחידה בכל חלקי המקום. אני יושב שם, או במרפסת, וקורא את "על הנוחות" מאת ארנה קזין.

 

בסולם הצריכה הקפיטליסטי, היצרנים ודאי מחבבים אותי. דחף הקנייה שלי הוא ילדותי, קצת אימפולסיבי ולא תמיד מתחשב בצורך או בחשבון הבנק. במילים אחרות, אני יכול לקנות טישרט במאה שישים שקל, אמריקאן אפארל, רק כי במקרה עברתי שם. הגיוני זה לא, אבל זה נוח ודוחה את הכביסה בעוד קצת. קזין, בחיבור שלה, מנסה לטעון נגד הנוחות.
 
היא מגייסת לעזרתה את מיטב התרגומים שהוציאו "בבל" והוצאות אחרות לטקסטים מהסוג הזה, אלה שתמיד מרפררים ל"חברת הראווה" ודומיו. הבעיה בחיבור של קזין, היא שהוא סובל בדיוק מהבעיה שנגדה הוא יוצא, הוא נוח מדי. הפרקים קצרים, המובאות חלקיות, ההפניות לא מלאות והחלקים שתורגמו סובלים מתרגום רשלני. עומק של מניפסט, אומרים אצלנו. אפילו מריחת הטקסט על פני כ 170 עמודים נראית מאולצת נוכח השוליים המוגזמים המקיפים אותו, ממקדים את איזור הקריאה במרכז הדף. נוח.

 

כמות הנושאים שקזין מנסה לתקוף היא עצומה. היא נוגעת בשיטפון נעלי הקרוקס, במכירות הרהיטים באיקאה, בניוון שבשימוש בשלט רחוק במקום קימה אקטיבית לכפתורי הטלוויזיה ובתחושת ההחמצה שהיא חשה אחרי סוף שבוע בג'קוזי בצימר בצפון הארץ. במה שנראה כניסיון לעבור לעיסוק גם בדברים "קשים" יותר, עוברת קזין לדיון בנוחות שבהעסקת עובדים זרים, בפונדקאות, באידאל היופי והעיתונות החדשה ובעניינים של זהות מינית ומחסומים בשטחים. תחת הכותרת "שלוש הערות על תרבות הנוחות" שבה קזין על הטיעון לפיו "תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם" ומכנה אותה "הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו" (עמ' 144). החורבן ×”×–×”, היא מרחיבה, הוא כניסתם של עוד ועוד פרטים לחיים ב"איזור הנוחות" התרבותי-פסיכולוגי של אזרחי העולם, עולמה של קזין.

 

ובאמת, הטרדות המפריעות את שגרת יומה של קזין משותפות לחלקים מסויימים מאוד באוכלוסיה. אלה הם בדיוק אותם חלקים שמכירים את בית ההוצאה של הספר הזה, אלה שמבינים מהי מהפכת המים המינרלים השוטפת את ישראל, מהפכה שבבית של הורי, למשל, לא בטוח ששמעו עליה. אלה שראו את תופעת הקרוקס בשינקין בתקופה שלפני זיופי המותג המשונה הזה. אפילו האימאג' על הכריכה, כמה נוח, בא מבית אימאג' בנק. הטקסט הזה, על אף הניסיון שלו להציג תמונה מלאה של הניוון התרבותי שבנוחות, נופל בדיוק בנקודה שנגדה הוא יוצא. אלה הם לא חייהם של אזרחי ישראל כולם, אלא חייהם של קזין, שלי ושל עוד אותם אלה שיצא שיש להם מספיק כדי לחיות את חייהם בנוח.

 

באחרית הדבר של הספר, מביאה קזין כמה עצות מעשיות לקורא שרוצה לעשות דבר. היא מציעה, במילים האלה, "לעשות דבר בעצמנו. לצבוע את הקירות, או לנקות את האמבטיה ואת השירותים או לרסס כתובת של מחאה במקום ציבורי…" (עמ' 164). ×–×” גורם לי להיזכר במעורפל במאמר מערכת שהיה תלוי על קיר השירותים בביתי, מאמר מערכת שכתב מיכאל הנדלזלץ כעורך מדור הספרים של הארץ. הוא כותב שם על כסף, על שינוי התפיסה העולמי מעת המצאתו של הכסף בידי הפיניקים, על מקומם המתרחב של מדורי הכלכלה בעיתונים, ועל הפיכתו של המטבע לכלי המאפשר פתרון זמין ונוח למצבים שונים בחייו של האדם המערבי. בשורת הסיום של המאמר ×”×–×”, אני מצטט מהזכרון, מסכם הנדלזלץ, "כסף הוא רק כסף, אבל את ×–×” יודע רק מי שיש לו אותו".