כל הפוסטים של תומר ליכטש

איך להשמיד את הבלוגוספירה הישראלית

1. השמדת הבלוגוספירה הישראלית, כמו השמדתם של דברים אחרים, מתחילה בהגדרת חזיתות: חזית האויב והחזית שלך. האויב, במקרה ×”×–×” – היא הבלוגוספירה. אתה, במקרה ×”×–×”, אתה.

2. החוק הראשון של כל מלחמה הוא דע את האויב. החוק השני הוא לא לזלזל באויב. החוק השלישי הוא כמובן להעריך את כוחו של האויב, ולפעול נגדו בתחבולות. במקרה של הבלוגוספירה כל אלה אינם תקפים: מדובר באויב טיפש, שראוי לזלזולכם, ושכל תחבולה תשאיר אותו ממצמץ ופעור פה. כך שזו הולכת להיות מלחמה קלה והשמדה זריזה. מוכנים?

3. כל קרב מתחיל על הנייר [להראות את הנייר לקהל] ונגמר בנצחון ובהפסד. בדרך, ישנן אסטרטגיות, מופיעים כלי נשק, ואף נרקמות חברויות מוזרות. לעיתים בין אויבים. במקרה של השמדת הבלוגוספירה כל זה כמעט תופש. כן, יהיה נשק (ר' סעיף 4 ואחריו), אבל הסיכוי שהמלחמה הזו תסתיים בהפסד הוא סיכוי קלוש וזניח. איש לא יפסיד מהשמדת הבלוגוספירה.

4. כלי נשק: אנחנו מדברים על מלחמה נגד אויב גדול אבל טיפש. רחב יריעה ומלא אמוציות, אבל עילג ואיטי ואטום. האמצעי היעיל ביותר, הוא כמובן fight fire with fire. להלחם בבלוגוספירה באמצעות בלוגים. במלים אחרות: הקם מערך בלוגים רחב, הפוך אותו לפופולרי (ר' ישראבלוג, תפוז וכו') והכרז על תחרות נושאת פרסים. בעיקר כסף. כסף מדבר לבלוגרים. ברגע האמת, השמד את האתר, והכחד את הגיבויים. זעקה תשמע בחוצות ישראל. רשום לפניך: הצטייד באטמי אזניים.

5. נשק נוסף שאפשר להכניס למערכה הסופית כנגד הבלוגוספירה הישראלית הוא הדיאלוג האדיוטי והאינסופי, המכונה טוקבקים. השתמשו בטוקבקים כדי להעמיס על בלוגים. שלחו יחידות כותבים מיומנים כדי לחסל כל אפשרות דיונית בתגובות לפוסטים. יחידות שייצרו בלילה אחד את כל מקבת', יחידות שיעשו קופי פייסט לרומאנים שלמים לאורך מאות תגובות בכל בלוג. חסלו את הדיון. בוודאי תיחסמו. היעזרו ביחידות התכנות הצבאיות ובמתכנתים יוצאי צבא כדי לעקוף את החסימות האלה. זה אפשרי. עושים את זה. אני עושה את זה עכשיו, למשל.

6. במלחמה כמו במלחמה יהיו גם מרגלים, גם בוגדים, גם פחדנים עלובים וגם משתמטים. פתחו להם בלוג. צלמו אותם בשירותים והעלו את התמונות לבלוג. ואז, מלאו את הפוסטים הללו בטוקבקים מרומזים מדי וגסים מדי (ר' סעיף 5).

7. הפוך על הפוך: החמיאו לבלוגרים על "פוסט מצויין!” והוסיפו "תודה רבה!”; ×–×” ירכך אותם. במקביל, שסעו את הקהל הרחב בפוסט האדיוטי והסתמי של אותו בלוגר ברברן, וצרו פלאש-מוב של גולשים לפי החוק הפשוט: מי שרוצה להראות כמה הוא שונא את הפוסט ×”×–×”, שיוסיף תגובה חיובית. לכל התגובות הכאילו חיוביות הללו, הוסיפו את הלינק לפוסט השיסוע. הבלוגר יגלה זאת במהרה, וימחק את כל התגובות. מאוחר מדי. אתם כבר העלתם צילומי מסך אינסופיים למערכת הבלוגים שהקמתם. שגם היא (ר' סעיף 4) תושמד בקרוב ובחיוך.

8. כל מלחמה צריכה עורף, וכל אג'נדה צריכה קהילת מאמינים תומכת. חפשו את הלוחמים שלכם – באינטרנט, ברחוב, בבית, בעצמכם. חפשו אותם וגייסו אותם. זכרו: אם הם לא אתכם – הם נגדכם.

9. חטיפות של בכירים במשק עשויות להיות אמצעי יעיל להשיג את מטרתכם. דרשו כופר, והיפטרו מהגופה. רדו למחתרת.

10. בלוגרים אוהבים תנאי שימוש. בכלל, בלוגרים אוהבים תנאים. לפעמים ×–×” נראה כאילו מדובר באוכלוסיה שחיה בשביל הגבלות ובעיות בין-גבוליות, וזה מה שהופך את השמדת האוכלוסיה הזו לכל כך כיפית, ויותר מזה: לדבר שנחוץ לעשותו. במערכת הבלוגים שהקמתם (ושתשמידו, ר' כלי נשק לעיל) צרו מערכות בלתי אפשריות של תנאי שימוש: הקריאה מותנית בוויתור על סודיות רפואית, הוספת תגובה במערכת תקנה למערכת את הזכות לשלוח לבלוגרים קבצים גדולים וחסרי שימוש, כל גולש יתבע – ללא יוצא מן הכלל. תנאים כיד הדמיון הטובה עליכם. ואם אתם רוצים לצאת המלחמה הזאת, כדאי שיהיה לכם דמיון, ואם יש לכם דמיון, אז בטח כבר יצאתם למלחמה הזאת, ואם כבר יצאתם למלחמה הזאת, אז רוב הסיכויים שתנצחו, ×›×™ מישהו חייב לעשות את ×–×” כבר, מישהו חייב להפטר מכל העומס המיותר ×”×–×” כבר, מישהו חייב לסגור את הברז, לתקוע את הפקק, ללחוץ על המתג. מישהו חייב לחסל את הבלוגוספירה.

11. הערה לסיום המלחמה: אחרי הנצחון הסוחף, על ×¢×™×™ החרבות שהיו הבלוגוספירה הישראלית, עצרו לרגע, התבוננו, הפשילו מכנס והשתינו. ×–×” ×™×”×™×” ריקוד הנצחון שלכם. והכי טוב – לא תצטרכו לכתוב על ×–×” שום פוסט. לאף אחד.

נספח לפרויקט העבודה של הסיפור האמיתי והמזעזע של

איתמר: איזה יום היום? אני: שלישי. איתמר: הה, עוד יומיים למנאייק.

האצבע

על לשון שירי וסיפורי זן "זן מצביע ישירות אל הלב האנושי, מביט לתוך אישיותך, ונהפך לבודהה" (הקואין אקאקאו) [נסיון סבוך לטיעון סבוך] לשון – לשון סיפור, לשון דיבור וכו' וכו' – היא מערך סימנים שעוברים x תהליכים והופכים למסמנים. מה הם מסמנים? ובכן, "מתחת" למערך הלשון פחות או יותר, נמצא, מערך של מסומנים, כלומר דברים בעולם, כלומר חומר לשוני שאמצעותו אנו בונים תמונה, סדרת תמונות; סיפור. בין שתי השכבות האלה מתהווים קשרים כלשהם: ישירים ו/או שרירותיים ולעיתים סבוכים יותר, שאף עשויים להיות תלויים בתוכן הטקסט כשלעצמו; הקשרים הללו משחקים בנו, הקוראים, באופנים שונים. אבל × × ×™×— לזה. [ועכשיו] בסיפור הזן, עומד מערך המסמנים בכפיפה אחת עם הטבע. הרוח, הסתו, הציפור, ההר, יש להם יותר ממסומן פיזי ו/או לשוני ו/או משמעות מסויימת; יש להם תנועה וכיוון. בעצם, הם מסמנים תנועה וכיוון שאינם בלעדיים להם. הציפור מסמנת תנועה וכיוון שאינם בלעדיים לציפור. [אעהרמ] מסומני הטבע בסיפורי ובשירי זן מסמנים אופן של יש. [ובכן] אבל מה שבאמת מעניין הוא שמערך המשמעויות, שנמצא "מתחת" ללשון, לשון-סיפור-הזן, למשל, אינו נמצא איפה שאנו מחפשים. אנו קוראים את הסיפור, חופרים ומעמיקים בו, עד שאנחנו מגיעים לים ריק ולבן של כלום, שמתוכו צץ חכם זן שמחייך ומורה באצבעו כלפי מעלה, דווקא. כאילו אומר: לא פה, שם. הדברים נמצאים שם. פה אין לכם מה לחפש. אין פה כלום. רק אני. [כך] ב"לאן נעלמו הקולות" (מסדה) מתרגם יואל הופמן: "כל אימת שפנו אל מורה הזן גוטֵי בשאלה ×”×™×” זוקף אצבע אחת". [נעילה] מישהו שאל את מורה הזן ×’'וֹשוּ: מהי המהות שלי? ×’'ושו אמר: ענפי ×”×¢×¥ נעים. הציפור עומדת לעוף. הדג מזנק. המים עכורים. (שם) {פורסם גם בפנקס הפתוח. איתמר אמר שזה בסדר}