×”×™×” רגע תרבותי, לפני לא הרבה שנים, שבו מיטב כוכבניות הוליווד יצאו לבלות ללא תחתונים. וכאשר את יוצאת מתוך לימוזינה בשמלה קצרה מאד, הכוריאוגרפיה הנדרשת עלולה לחשוף את איבריך המוצנעים ביותר לעדשותיהם המצפות של הפפראצי. כך יצא שמבול מצולם של ערוות שטף את העיתונות העולמית. המוסדות המכובדים יותר נטו לכסות את הבשר המגולה בעלה תאנה גרפי ×›×–×” או אחר; הבחורים הקריפיים מהאינטרנט, לעומת זאת, ויתרו על היומרה לחלוטין. היכן שפורנו עם חיות וזאטוטים ממתין לנו במטווחי הקלקה יחידה, עוד כוס אחד – גם אם הוא מחובר לפרצוף מפורסם – איננו סיבה להתרגשות.
מטרתה של רשימה זו היא להציע רציונאל המסביר את תופעת היעדר התחתונים. אינני יודע מה עבר בראשן של בריטני או פאריס בשעה שיצאו מאחוזתן, כשרק שוליו הבוגדניים של סטרפלס זעיר מפריד בין המה-שמו שלהן ובין תרבות המערב. אבל מכיוון שהתופעה נמשכה זמן-מה גם אחרי שהעלמה הראשונה נתפסה בקלקלתה, כלומר, מכיוון שאותן נערות פוחזות הבינו היטב את הסיכונים וההשלכות של חוסר-בתחתונים, הרי שדבקותן בבחירה האופנתית הזו מילאה פונקציה נפשית או חברתית מסוימת. מהי, אם כן, הפונקציה הזו?
ראשית חכמה, הבה נבחן את הנפשות הפועלות. בריטני ספירס, לינדזי לוהאן, פאריס הילטון. שלוש נשים צעירות, שעיקר פרסומן בה להן, על אף קריירות משחק ושירה ענפות, מחיי האישות הקטסטרופליים שלהן. אין אספקט בחיי הפרט של שלוש המוסקיטריות שלא נבחן לעומקו בשורה של פרסומים צהובים פחות או יותר – ממשקלן, דרך הרגלי הצריכה שלהן ועד העדפותיהן המיניות. במילים אחרות, התקשורת ניסתה לפקח, באמצעות מצלמות הפפראצי, על מה שנכנס אל ויוצא מ- הגוף של בריטני, לינדזי ופאריס. הרי לכם ביו-פוליטיקה ללא ממשלות וללא נתינים; גוברנמנטליות של מדורי רכילות, משטרות אופנה  וארמון הבדולח האינסופי של הרשת.
הסלב הוא אדם שפרטיותו היא, מניה וביה, ציבורית. ומכיוון שמערכת היחסים בין הסלב וקהלו היא אופטית מעיקרה, גופו הופך להיות שדה מערכה ציבורי שמעליו כוחות שונים ומשונים מנסים לקבוע את משמעותו (כלומר, את ערכו הסימבולי) של הסלב.
טענתי העיקרית, אם כן, היא שהכוס החשוף של הכוכבניות הצעירות הוא קריאת תיגר על מידת מעורבות התקשורת בחייהן. התקשורת מנסה לבסס רגולציה של מה שנכנס ויוצא אל הגוף של בריטני ולכן המחווה הנגדית היחידה היא לא לנסות ולהסתתר (מהלך חסר פשר במסגרת שיח רואה-כול) אלא להציג לראווה את מה שהתקשורת המכובדת אינה יכולה להרשות לעצמה להראות. עלינו לזכור שלצד ההנאה הבלתי מרוסנת מסבלן של נסיכות הפופ, נוצר שיח פטרנליסטי (שלא לומר, מטרנליסטי) שהצדיק את ההתעניינות הסליזית בקריסתן של העלמות מהוליווד כדאגה אותנטית לשלומן. לכן, פרסום המכבד את עצמו לא יכול להראות לצופיו את הואגינה המפורשת של לינדזי, לא רק משום שמדובר במוסד בעל מוניטין, אלא גם משום שהחשיפה הבלתי פוסקת של חיי הסלב לא נועדה לספק אי אילו יצרים נלוזים, אלא לאפשר לקוראים לעקוב, כסוסי ציפורניים וספוקי ידיים, אחרי מצבה הפסיכוסומאטי של אלילתם האהובה. במילים אחרות, הכוכבניות חושפות את כוסן, בדיוק משום שחשיפת יתר כזו תאלץ את התקשורת המיינסטרימית להציב גבולות לכיסוי (כלומר, לחישוף) של חייהן. הרי לכן דרך מבריקה לתבוע מחדש בעלות פרטית על גוף ציבורי.
כמובן, כל התופעה מתחננת לטיפול ×–'×™×–'יקאני: אל לנו להתעלם מן הפן המיני הבוטה שבהצעת הכוס לעיני הקוראים. מדובר, בעליל, בהזמנה בוטה לחדירה אופטו-פאלית מין הדרגה האינטימית ביותר. אלא שנדמה שהמציצן מאבד משהו מן ההנאה ברגע שהאובייקט הנצפית נעשית מודעת להיותה נצפית ומציעה את עצמה לצופה; מאזן הכוח משתנה והמציצן הופך מרואה-ואינו-נראה למשתתף פעיל – ולכן פגיע – בשדה המערכה. יש גם לומר משהו על הכוס כעל הממשי העודף, הדבר שאנחנו נהנים לראות בעיני רוחנו, אולם נוכחותו הממשית, המגולה והמגולחת, דוחה אותנו ומבטלת את ההנאה המינית שבהצצה [הכנס כאן רפרנס ל"חלון אחורי"].
לבסוף, קוראות וקוראים, עלינו לשאול, האם מדובר במהלך "פמיניסטי"? אני מעדיף להשאיר שאלה זו ללא תשובה מוחלטת. אין ספק שאפשר ל"קרוא" את חשיפת הכוס ×›"פרטיקת" "התנגדות" "חתרנית" (אלוהים, כמה שהז'רגון ×”×–×” ×¢×™×™×£), אלא, וזו כבר תחושה סובייקטיבית, שהמהלך ×”×–×” מדיף ריח חמוץ של ייאוש ודחיקה אל הקיר. אחד הדברות הפמיניסטיים העיקריים הוא "האישי הוא פוליטי". אלא שהפמיניסטיות לא המציאו את הדיבר ×”×–×”; הוא נוכח כבר בזרמים הביו-פוליטיים שעיצבו את המודרנה; הפמיניזם, במידה רבה, השתמש בעניין ההולך וגובר של מערכות מדינתיות ועסקיות בגוף – כמשאב פוליטי וכלכלי – על מנת לקצור דיווידנדים פוליטיים-כלכליים (לא שיש משהו רע בזה). אבל הבאק-לש הוא בלתי נמנע: אם האישי הוא פוליטי, הגוף, ובמיוחד איברי הרבייה שלו, יהפכו לעניין ציבורי. ייתכן שמבחינת נשים מסוימות, מדובר במחיר ששווה לשלמו; ייתכן שהפיכת הגוף למתחם ציבורי הייתה מתרחשת בכל מקרה והדיווידנדים – כמו חופשות לידה קבועות בחוק – הם בבחינת רווח טהור. אבל אם במערך התרבותי הנוכחי האופציה היחידה של נערות צעירות לשליטה בגופן היא חשיפת-יתר (או הטלת מום, ראו ערך ×”-cutters), אולי ראוי לבחון ברצינות ביסוס מחדש של ההבחנה בין הספרה הפרטית והציבורית, לא כניסיון לדה-פוליטיזציה של האישי, אלא כמהלך פוליטי לעילא שמטרתו יצירת מרחבים שבהם השליטה בגוף חוזרת לידי מי ששוכן בו.

לרוב הגברים הסטרייטים, כך מוסרים לי מקורותיי, יש פנטזיה לסבית. לאחר מחקר מעמיק (וזה המקום להודות לקרן גוגנהיים שאפשרה לי לצאת לשבתון ולבדוק את הנושא) הגעתי למסקנה שכלל לא מדובר בפנטזיה לסבית, אלא בפנטזיה הטרוסקסואלית רגילה. אני מניח, על מנת ליצור שפה משותפת, ×›×™ פנטזיה לסבית פירושה שבחלומו רואה הגבר לפחות שתי נשים מושכות המענגות אחת את השנייה. אלא שהן אינן לסביות. זאת משום שתמיד ישנה האפשרות שזין גברי יחדור את הסצנה, כמו מיקרון מרחף המופיע פתאום, אפל ואטום כעב”ם, בפריים של הסרט. וגם אם אותו גבר סטרייט מפנטז על סצנה כל-נשית, והוא אינו מוכן לכלול ולו בולבול אחד בתרחיש, הוא עדיין הבמאי של העסק, הוא מחליט מי ומה ואיך; הוא, בקיצור, הפאלוס.

במילים אחרות, הלסביות בפנטזיה הגברית הן בסך הכול בי-סקסואליות המוכנות, בכל רגע נתון, לצרף גבר למשחק. המין הלסבי הוא כמו אפריטיף או סורבה בין המנות העיקריות של-אתם-יודעים-מה. לכן, ההבדל בין פנטזיה שכוללת כוס אחד ועשרה כוסים הוא משני, משום שכל הכוסים הללו הם שיבוטים שתשוקתם היא אחת: התורן הרוטט שלי. במונחים הגליאניים, הכוסים בפנטזיה הלסבית הרווחת הם לא בשביל עצמם, אלא בשביל הזין.

אבל בעוד מספר הכוסים בלתי רלוונטי משום ש-, בפרפראזה על גרטרוד סטיין, כוס הוא כוס הוא כוס, כלומר כל כוס בפנטזיה משקף את אחיו (צריך להיות: אחיותיו), מכפיל ומשלש את התשוקה הטמונה בהם להיחדר על ידי בעל הפנטזיה, מספר הזינים בפנטזיה קריטי. בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד; כל בולבול נוסף, זעיר ונבול ככל שיהיה, מיד שולל ממנה את ההגדרה הסטרייטית. מבחינת ההגיון הפנטזמטי, כל הכוסים זהים זה לזה והם נערמים כמו הדרגות בכפתור של הווליום: עוד מאותו דבר. אבל אף בולבול אינו זהה למשנהו. אם בטעות, ככה בהיסח הדעת, מתגנב זין לפנטזיה שלך, כמו ערבי שגונב את הגבול, מיד מתערערת ריבונותך כבעל הפנטזיה, כי עכשיו יש סיכוי שהרמון הוואגינות ירצה להיחדר על ידי הזין האחר, ובכלל מה פתאום נכנס לך לראש פין סורר ואז אתה נזכר בפעם ההיא שאתה ובן דוד שלך הצמדתם בולבולים וישר עובר לך החשק.

אפרופו הצמדת בולבולים, בדרך-כלל נהוג לחשוב שהומוסקסואליות מאיימת על גברים סטרייטים הרבה יותר מלסביות. אני מאמין שההפך הוא הנכון: הלסבית מתחרה עם הסטרייט על אותו פלח-שוק, ומכיוון שסביב “נשיות” יש איזו הילה מיסטית למחצה, רוב הסטרייטים מאמינים שללסביות יש איזה יתרון, מיסטי לא פחות, בהשגת נשים אחרות. תפקידה של הפנטזיה הסטרייטית הוא לנטרל את האיום ×”×–×”, משום שהיא מאששת שוב ושוב שהלסבית לא קיימת: “לסבית” היא בחורה שמזדיינת עם בחורה אחרת עד שיצטרף – או לעיניו של – הבחור. במילים אחרות, סטרייטים בכלל לא אוהבים לסביות. הם פוחדים מהן פחד מוות משום שלסביות הן איום משולש: ראשית, הן מתחרות עם גברים על ליבן של נשים אחרות. שנית, הן בעצמן נשים, כלומר הן מצמצמות עוד את מאגר הואגינות הפוטנציאלי המחכה שאיזה סטרייט יטבול בו את הזין ושלישית, בניגוד לנשים סטרייטיות שב”לא” שלהן תמיד מסתתר איזה “כן” שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו, הלסבית מסמלת בעיני הסטרייט “לא” יציב, קבוע, וגרוע מכל, א-פריורי (ברור שציירתי תמונה פשטנית, שלא לומר סקסיסטית כלפי כולם, ועם זאת, אנחנו עוסקים בפחדים קמאיים, ראשוניים, בעוד המציאות תמיד עשירה ומגוונת יותר). רוב הגברים מפנטזים על לסביות בי-סקסואליות משום שזה המנגנון היחידי שמאפשר להם לתפקד מגדרית בעולם שמאכלס לסביות ממשיות, אדישות לחלוטין לקסמיהם. העונג בפנטזיה הסטרייטית, אם כן, הוא בכלל לא עונג מיני, לפחות לא עונג מיני ישיר; הוא העונג שבהסרת האיום המלתוסינאי שמגלמות הבחורות שזוכות בכל הבחורות הטובות. לכל סטרייט יש פנטזיה לסבית ואין לו פנטזיה הומואית – היעדרה של האחרונה חשוב לא פחות מנוכחותה של האחרונה – משום שהן שתי הפנטזיות שמאפשרות את קיומן של כל הפנטזיות הסטרייטיות האחרות: הראשונה, בקיומה, מכחישה שהלסבית קיימת ואילו האחרונה, בהיעדרה, מדחיקה את קיומו של הפייגלה הקטן שמסתתר בתוך כולנו.

ומצד שני, אני מאמין שאפשר להחזיק בפנטזיה לסבית שאינה תולדה של תחושת חוסר-ביטחון קיצוני. הפנטזיה הזו בנויה לא סביב ההכחשה של ההעדפה הלסבית, אלא דווקא סביב ההקצנה שלה. במקום לדמיין זוג – או לגיון שלם – של בי-סקסואליות דורשות זין, עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי. זו תהיה פנטזיה מינית על חוסר האפשרות לדמיין מין, או לדמיין מין שבו לגבר אין שומקום, אפילו לא ואולי בעיקר לא, כזבוב על הקיר.

מה עונג יש בפנטזיה כזו? במקום להכחיש את העובדה שישנם נשים בלתי מושגות, הפנטזיה הזו חוגגת את אי-מושגותן, את האניגמה שהן מציבות בפני הגבר הסטרייט. כאן, העונג נובע בדיוק מהמבוי הסתום שאליו נקלע האיווי. במובן מסוים האיווי נשאר תלוי באוויר, נכנס למסלול-חוגה סביב הרעיון הבלתי נתפס של זוג נשים מספיקות לעצמן, וחוסר היכולת לספק את האיווי, להביא אותו לכדי גמר וגמירה, הופך לסיפוק מסוג אחר, אינסופי.

שוב, ברור שגם כאן יש מידה של שוביניזם בריא. במקום להדחיק את הלסביות אני מעלה אותה על הדום, הופך אותה לעניין כמעט מטאפיזי. אבל נדמה לי שאי אפשר להיפטר, כאשר מדובר בפנטזיות, ממידה מסוימת של מיסטיפיקציה; פנטזיה, ככלל, היא המקום או התהליך שבו לאקט המיני, שהוא בבסיסו עניין די ארצי וטריוויאלי, מוצמד איזה עודף, איזו שארית, איזו אניגמה הרומזת שיש בתנועות הבוכנתיות ובהתפתלויות ובגניחות יותר מה שנדמה; שמתרחש כאן קסם או טרנס-סובסטנציאציה שאינם יכולים להתרחש בשום אופן אחר. לכל הפחות, הפנטזיה החצרונית שאני מציע או מצביע על קיומה, המתענגת דווקא על אי-האפשרות (כלומר על הפוטנציאל הטהור, לפני שקיבל שם וצורה), אינה מבקשת לכסות על פחד עמוק וילדותי, אלא מנסה להפיק הנאה דווקא ממה שמאיים וכואב. ואולי גם זה משהו.

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג פלצן מתנשא