כל הפוסטים של פלאי גרייצר

בפוסט שנושאו הוא בורחס, מהי המילה האחת שאסור להזכירה?

1.

במשחקי המחשב של ימים משכבר, האפקטים הקוליים לא היו מימטיים, אלא סמלניים. אבל לא כאן העניין – הם לא היו מסמנים של צליל ×©×”אמצעים קצרו מלחקות, אלא מסמנים של משמעות. הם לא מציגים את הצליל של האירוע, אלא מיידעים אודות האירוע, ואודות תפקידו של האירוע ×‘משחק.

 ×”אפקטים ×”קוליים היו מערכת נוקשה ומתודית ×©×œ פרשנות לפעולות ואירועים, וכך ×’ם האובייקט הדה-סוסריאני \סטרוקטורליסטי ×”מושלם.  ×œ×›××•×¨×”, ממש מערכת צרופה של הבדלים, שבה כל צליל בפני עצמו הוא צפצוף שרירותי וחסר אופי, הזוכה לתוכן ומהות רק ×‘חברת צלילים אחרים: 

 ×§×¤×™×¦×” עשויה להיות צפצוף גבוה קצר, ואיבוד פסילה ×¦×¤×¦×•×£ נמוך ארוך, או להפך. מרגע שהדבר נקבע, אפשר כמובן להמשיך ולחלק צליל שונה לגמרי לכל פעולה, אך אפשר גם לנוע מכאן לקראת איזו לכידות שמסמנת יחסים, כפי שאכן קרה במשחקים רבים,ולסמן קפיצה ×’דולה בצפצוף ארוך יותר, ×•××™×‘וד פסילה סופי ×‘צפצוף נמוך חזק יותר (ואז, ראו ×–×” פלא, כבר יש לנו ×’ם "משפחות ×ž×™×œ×™×" ושורשים והטיות).   

×”× ×”, אם כן, ×ž×’דל הקלפים שאציע על מנת לפרקו: החומר שרירותי , ואפשרויות ליכודו לכדי מערכת עשירות ומרובות לאינסוף ( מרובות לאינסוף שכן כל ביטוי צלילי של דמיון והבדל יכול לקדד את המידע).

אבל, כמובן, לא ×”צעתי את האפשריות ×œ×¤×™×” מכת מוות תהיה צפצוף חלש יותר מזו של המכה הרגילה, או קפיצה גדולה תהיה צפצוף קצר יותר, אף שהקידוד אינו מאבד כלל מידע. חשיבה מטאפורית אוטומאטית מקשרת חוזק צליל לחשיבות אירוע, חשיבה סינסתטית מקשרת אורך צליל למרחק קפיצה (או, מנקודת מבט שונה מעט, ×ž×©×š הזמן של הצליל מותאם למשך הזמן של הקפיצה). ××¤×§×˜×™× צפצופיים שכאלו הם ×ž×¢×¨×›×ª מסמנת של הבדלים, ×©× ×™×ª×Ÿ לקדד בה יחסים בין אירועים באמצעות הבדלים בפרמטרים שונים ומשונים ושווים בתועלתם  (כלומר, ×™×©× × ×¦×™×¨×™× רבים ושונים ×©×œ הבדל צלילי בר-כימות בהם ניתן לעשות שימוש  גובה, חוזק, דיסוננטיות, משך זמן, מינור ומאז'ור, סוגי מלודיה, ועוד ×›×”× ×” וכהנה) , אך אופן ההבדלה ×‘כל פרמטר מציית, באופן שונה, לתכתיבי חשיבה מטפורית הקובעים את הקידוד.

וגם הצליל הבדיד איננו, בעצם, שרירותי. קשה לי תמיד להגיע להתמצאות נוחה כאשר במשחק מן הימים ההם מסמנים איסוף אובייקט בונוסי בצליל דיסוננסי , גם אם אין כל צליל בלתי דיסוננסי במערכת הצלילים, ומשחקי נוטה להיות זהיר פחות כשצליל ההיפגעות, אף ×©×”וא × ×™×ª×Ÿ להבדלה בלא כל קושי מצלילים אחרים, אינו דיסוננסי מספיק. הקידוד של האירועים כמו איננו × ×“בק כראוי ××œ האירועים במקרים הללו. 

×™×”×™×” מעניין בודאי, ליצור מערכת אפקטים קוליים מהסוג הישן, שאיננה סימולציה של צלילים אלא סימון של אירועים, באמצעים מודרניים, שמאפשרים ליצור מערכות מורכבות של יחס, ואפקטים בדידים בעלי אפקטיביות ×’בוהה . ישנו  REZ, הידוע לשבח, שעוסק בזה בדיוק, אבל REZ מופשט כולו. מה באשר למשחק מימטי, אפילו נטורליסטי בצורה גבולית, Half Life 2 למשל, בו יוחלפו האפקטים הקוליים המימטיים באפקטים קוליים מפרשים ומסמנים? 

דוגמא אחת ×œ×ž×™×ž×•×© ×›×–×” עולה בדעתי:  ×¡×¦× ×ª הדקירה במקלחת בפסיכו, אם רק מוכנים לחשוב על מוזיקת הרקע שם כאפקטים קוליים, ונדמה לי שיש בה  ×§×•×¨×œ××¦×™×” ×ž×™×§×¨×•×¡×§×•×¤×™×ª מספיק בין צליל ואירוע כדי שיהיה בכך טעם.

2. 

נקודת השבירה של השרירותית של מערכת האפקטים הקוליים המסמנים היא ×”תופעה אותה מכנה בנימין הרשב "מצלול אקספרסיבי" . זוהי הזדמנות סבירה לתהות לרגע על קנקנו של המושג המשונה והחיוני ×”×–×” , המאגד בתוכו כמה תופעות שונות מאוד: 

ברור ×œ×ž×“×™ הוא המקרה של ×›×¢×™×Ÿ אונומטופיאה סינסתטית, שבה צליל נתפס כאנאלוגי לדבר מה מתחומם של החושים האחרים (למעשה, כמעט תמיד חוש הראיה) או למהותו הפיזית של דבר,  ×‘עקבות ×”נטייה הקוגניטיבית לראות ×ž×©×š זמן ,גובה, כוח,  ×•×’ודל פיזי כתופעת מקבילות. ×›×š החד הברתיות של Shoot, Stab, Flash ודומיהם, ×”אורך של Gargantuan ו Humongous, וכך הלאה, נעשים אקספרסיביים בהקשר פואטי  (מן הראוי ×”×™×” להביא דוגמאות בעברית, אך נדמה לי שהיא מצטיינת פחות במקרים מובהקים מסוג ×–×”). 

ברור יחסית הוא גם המקרה שבו יש קישור מטונימי ביסוד האקספרסיביות, כמו למשל ×‘ין ×¦×œ×™×œ גבוה וקטנות, צליל נמוך ×•×’ודל. כך גם אקספרסיביות שנובעת מאונומטופיאה ושרשרת קשרים מטונימיים-  הצטיינותן של S וס' וש'  שורקניות ×‘כל הנוגע לאפלוליות מאגית × ×™×ª× ×ª להסבר באמצעות האונומטופיאה הנחשית, ושורת ההקשרים, האינסטינקטיביים והדתיים, בין הנחש ומיני שקצים שטניים.  ניתן אולי לכלול כאן גם את המקרים שבהם דומיננטיות של מצלול מסוים בחתך של מילים בעלות מכנה משותף רלוונטי. ×›×œ אזור ×”"רוע ירקרק",  ×›×©×ž×•×©×™×‘ים בקבוצה ר' וע' וק' וי'.  נוצרת מקבילה לתופעה שהר-שב מכנה "מצלול ממקד", שבו ×”שיר יוצר ערבוב וקירוב בין משמעויותיהן של מילים באמצעות ×”דגשת ×“מיונן המצלולי, אלא שבמקרה ×”×–×” התופעה נוצרה כבר ברמת הלאנג (השפה ככלל), וכל מילה בעלת מצלול ×–×” ,תמימה ×›×›×œ שתהיה, מקבלת פוטנציאל  תמידי להיות אקספרסיבית במיוחד בתחום הרלוונטי גם בלי שהשיר יחשוף מחדש את הדמיון המצלולי בינה לבין (למשל) "רוע". אבל, ניתן בהחלט לחשוד שבשורש עצם הדומיננטיות של מצלול בקבוצת מילים בעלות מכנה משותף תמטי, עומדת התופעה הבאה בתור והסופית לצורך העניין.

זהו המקרה המסובך ומייאש, המופשט  ×©×œ קשר בין צליל לבין… נפילתה של ממלכה, משחק שח-מט, אהבת אמת,  חשיבה פילוסופית, ארוחת צוהריים. הקשר בין תבנית הצליל  ore**** ×œ×‘ין תוגת העולם, ×ž×§×•×¨ הסוגסטיביות הנפלאה של המילה eerie.  אם להמשיך בקו האפלולי שאני נוקט ×–×” מספר פסקאות, חידת המושלמות עוכרת השלווה של Something wicked this way comes. בשפה טכנית יותר, יחס בין מצלול לבין עצם מופשט, שניתוח מטאפורי או מטונימי לא מסגיר אודותיו דבר, וניתן אולי לנחש שכאם השאלה מתחילה לחפוף עם כל קופת השרצים אודות תוכנה הקוגנטיבי והרגשי של מוזיקה אינסטרומנטלית, תוכנו המימטי של ציור מופשט, ועוד ×›×”× ×” וכהנה.

מה שמטרף כל כך במקרה של האפקטים הקוליים  הוא המינמליות  המושלמת שלו. נדמה כאילו יש כאן את המעט שבמעט הדרוש כדי שנוכל לדבר אודות מערכת של מסמנים, ××ª המקרים הנקיים והברורים ביותר ×©×œ יחס מטאפורי, ניצנים ראשונים של אקספרסיביות מופשטת. ×›×¢×™×Ÿ יצור חד תאי מאותו סוג-של-דברים אליו שייכת שפת הספרות, כפי שהאמבה ×©×™×™×›×ª לאותו סוג-של-דברים כמו בן אנוש.

מתוך דמיון קלוש לאיזו תמונה אודות השיטה המדעית, מתוך איזו הקבלה מעורפלת ×œ×ž×©×—קי השפה המיניאטוריים של ויטגנשטיין, ומתוך הנטייה הבלתי ניתנת לניעור לחשיבה הרמטית, אני ×—ושד ×©×× אביט אל תוך ×”סוגיה ×‘נחישות ×‘לתי מעורערת ××’לה בה ××ª סוד הלשון, או את תמציתה של השירה, או את פני האלוהים. 

קמצוץ של רגע

מי שנוהגים להתעדכן במתרחש בשמי המוזיקה האיזוטרית למחצה, מן הסתם מכירים את השיר הזה. לאו דווקא יצירת מופת טקסטואלית, למרות שמעלותיה חנניות ורבות, אבל הייתי רוצה להקדיש קמצוץ של רגע לאלגנטיות המופלאה של קטע בבית האחרון:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

יש כאן ,באמצעות קונטקסט, הסטה של התוכן של קלישאה שגורה מתוכן טריוואלי לתוכן חלופי, אבל מטונימי בעליל. "we" זה לא הדור, "our parents" זה לא הורי העולם- זה הדובר ואחיו, ואבא ואמא של הדובר ואחיו.

אולי זו ליטראליזציה של מטפורה, ברמה כלשהי? ה"אנחנו" המדומין מומר ב"אנחנו קונקרטי", הטון המתנבא של שופר הדור מקבל הצדקה מחודשת מכיוון שמדובר בסט אחים וסט הורים אחד שהדובר בהחלט מוסמך להעיד אודותיהם, ו- ,וכאן השוס, המקרה הפרטי שהחליף את הקלישאה עובד כסינקדוכה (דהיינו, צמד האחים הם אב-טיפוס של התופעה החברתית השלמה) שמייצרת בהצלחה את כל התכנים הכלליים שה"אנחנו" המדומיין של כלל הדור לא מסוגל לייצר מפאת קלישאתיותו.

דאנס דאנס. רבולושן. (Remixed)

דאנס דאנס רבולושן הוא משחק ארקייד מענג להפליא, שבו צריך להקיש עם הרגליים בהתאם לקצב של שיר ולחיצים המתרוצצים על המסך, ומומלץ גם להיראות ריקודי בזמן שאתה עושה את זה.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן,הוא ענף תחרותי רשמי-למחצה שמשחקים בעזרת מכונת דאנס-דאנס רבולושן. יש למלא אחרי כל ההוראות ולנסות לייצר בכך מופע מוצלח ככל האפשר שילהיב את הקהל והשופטים.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן (מקש ימני בעכבר ולשמור), הוא במהותו סוג של אוליפו. האסתטיקה נובעת דיאלוג בין הריקוד המתקבל והמגבלות שעומדות ביסודו – דיאלוג שיכול ללבוש צורה של אימוץ ההגבלות כמרכיב תמטי; שימוש בהתנגדות שלהם כזרז יצירתי; הפיכת המחווה הריקודית הסתמית ביותר בפני עצמה לוירטואוזית וראוותנית בזכות עוצמת ההתנגדות של המגבלות לביצועה; ואפילו של הומור שנע מסלפסטיק ועד לשנינות מעודנת. היחס בין המהלכים המבוצעים למהלכים שחובה לבצע הוא, כך מסתבר, עורק עשיר להדהים אפילו כשמדובר בלא יותר מסדרי הקשה על ארבעה כפתורי רגל.

מבין ריקודי הפריסטייל המהוללים, יש כאלה שפשוט מתחילים עם הקשות החובה, ומעניקים להן פרשנות אישית וסבוכה על ידי הרחבתן לכדי ריקוד מפואר, שהוא פיתוח של הסגנון והצורה שמכתיבות הקשות-החובה בפרשנות הפשוטה והמינימלית שלהן. כאן הבנה של ההגבלות היא חיונית, בעיקר כדי להעריך את עומק התכנון, הגמישות וזריזות המחשבה המעורבים: התענוג למתבונן הוא שילוב בין איכות הריקוד למורכבות של התהליך הגנטי שמאחוריו, וקושי הביצוע המוגבר ביחס לביצוע של ריקוד כזה בתנאים חופשיים.

אבל הריקודים עטורי התהילה ביותר, כמו ×–×” שבלינק, הם לא אלו שמרהיביםב יותר לעין התמימה, אלא אלו שמפתחים את הדינאמיקה המעניינת ביותר עם מיקודי הרגליים המוכתבים מראש, ובעיקר עם סגנון הריקוד שצעדי ברירת המחדל – אלו שנוצרים בפרשנות פשוטה וישירה של הקשות החובה – מרכיבים. המעלה שלהם היא על טהרת האינטרטקסטואליות בין הריקוד המינימלי, האינטואיטיבי שההקשות מזמינות והריקוד המבוצע הסוטה ממנו. כשהצמד רוקד ואלס על הלוח, ×–×” מצחיק מאוד בגלל שזו דרך בלתי כלכלית במידה שערורייתית ללחוץ על שני מקשים.

וישנו גם המשחק בין ערטול התחבולה – הכרה בכך שהציות להגבלות של המשחק הוא המחולל והשולט בריקוד – לבין יצירת אשליה של אירוע שלם ואוטונומי. בריקוד המקושר המשחק ×”×–×” לובש צורה של מטא-בדיון: כשהנערה נוטשת בסערה והנער גורר אותה בחזרה אל הלוח, זאת אינטרפטציה דרמטית של חמש השניות השקטות שבתכתיבי המשחק כנראטיב בדיוני על השחקנים, כאילו ובנס הויכוח פרץ ברגע היחיד בו הוא לא ×™×”×™×” הרסני, וכאשר הוא מניח את הנערה על המקש, בתוך המסגרת של הסיפור הנתווה, בעבור הגרסה הבדיונית של המשחקים, זו הצלה של הרגע האחרון מקטסטרופה מתקרבת.
[והתמונה: מכאן]