עבור תיירים לא עשירים, לוס אנג'לס קשה לתמרון, להתמצאות, לתנועה. על כן מפתה להישאר בשדרת הוליווד, להוריד עורף צרוב-שמש במניין אינסוף הכוכבים (איפה נועה תשבי?) ולהמשיך הלאה. אבל חצי שעה נסיעה משם קרו דברים מעניינים.

שיטוט קל ביותר בליטל טוקיו, אם צולחים את מבוך הבנקים, יביא למרכז החנויות, מעין שוסטר מקומי בשתי קומות. מעל הסופר העצום, המציע גלידת שעועית אדומה ומוצ'×™ ואלף דברים אחרים שעין ישראלית מעולם לא שזפה, יש חנות ספרים. רשת, מסתבר, קינוקויה. השפע שם, עבור לא יפנים, די מהמם: מדריכי מנגה לכלכלה, לכימיה, ליפן למתחילים; אינסוף אינסוף אינסוף קומיקס דחוס, ביפנית ובאנגלית, ושלושה מדפי הייקו. אין לי שום דבר חוכמה להוסיף על החנות – אפילו תמונות אין, מטעמים רב תרבותיים – למעט אולי ההמלצה לבקר בחנות ספרים "אתנית" ולהיחשף לעולם שלא נועד לך ואין לך סיכוי להשתייך אל אפס קצהו, אבל טוב לדעת שהוא קיים.

עוד סביבה שלא נועדה לי ובכל זאת באתי, היא ×¢× ×£ הספרייה הציבורית בשכונה. בשכונות לא טובות, אין דרך יפה להגיד את ×–×”, ספריות ציבוריות הן בית-מחסה. הואיל וזו לוס אנג'לס אפשר ממש לשמוע את אנתוני קידיס. פיזור ×”×’×–×¢, כמו שאומרים האמריקאים בלי למצמץ באתרי האינטרנט של הממשל המוניציפלי, נמוך ביותר: למעט כמה תיירים שמנקדים את הנוף האנושי בלבן, אין שם ולו WASP אחד (סטנדאפיסט ששמענו אחר כך ינסח זאת בפרוזאיות ובהצלחה מרובה יותר: לבנים ושחורים לא מסתדרים בלוס אנג'לס – הם פשוט לא מדברים ספרדית).

חלק מהמחשבים נטולי הפיירפוקס מוכהים, מיועדים לקשי ראייה, והעדות הכי טובה לכך שלא הזיתי או מיהרתי לשפוט נמצאה על דלת השירותים. (יצאתי לצלם את הדלת במבוכה מה אחרי שהאדם לפני בתור יצא מהתא מסורק למשעי ופנה לצחצח שיניים).

מן הסתם, עולות שאלות לגבי התפקידים ותחומי האחריות של ספרייה ציבורית בחברה – האם חסרי הבית קוראים או לא, איך נראות ספריות בשכונות טובות יותר, מי אמור להיות קהל היעד הפוטנציאלי והאם זו תמונת ראי לישראל בעוד כמה שנים. אבל בזמן השהייה שם (הגעתי ממניעים ארציים למדי, בל נכחיש, בדמות אינטרנט חינם) עלו גם מחשבות נוספות, על הקוטב השני של עקומת הביקוש לספרים.

אני לא מתכוון לקוטב איכותי או סוציו-אקונומי, אלא טכנולוגי. במקום כזה השאלות על הצומת הבלתי נמנע ספרות-קדמה ועד כמה הוא מסוכן/נושא בשורה מקבלות תפנית. בניו-יורק למשל פגשתי שני חבר'ה שמקדמים כתב עת, אלקטריק ליטרצ'ר שמו, שמבקש לסנכרן סיפורים קצרים לאיי-פון, טוויטר, פייסבוק ומה עוד; גם עצם ההיכרות שלי עם מילים כמו טקסונומיה ופולקס ונומיה מעידה שהעתיד כבר כאן.

אבל הדקות הארוכות בליטל טוקיו הן תזכורת טובה לכך שלא ל-כ-ו-ל-ם יש או יהיה לבסוף אייפון, לא כ-ו-ל-ם חלק מהמשחק. ברור שהחבר'ה האלה, המגיעים אל הספרים רק אחרי שהתקלחו בשירותים בתור לאינטרנט חינם, הם מופע קיצוני ונטול כל משקל או השפעה בכל קנה מידה. ועדיין זה מרענן, ושווה לקחת גם אותם ואחרים בחשבון.

האדם שאני בארץ, בחיים, זה שהוא אני, לא נמצא כאן. אני יונתן וכאן, בחדר הזה, על המיטה הזו, מקליד את השורות האלה, זה jonathan. מה פשר ההבדל? איזה קשרים טמירים נפרמים בהארכת ה-'יוֹ' ל-'j' בוֹטח ובריכוך ה-תַּ הקפוץ ל-tha?

***

בחוץ היה זה יום מוזר, אפור. רוח באה והלכה, סוודרים נפשטו ונלבשו ברטינה. כמדומה, התנהל ככל ימי הרביעי שקדמו לו: לשבת בשיעור איטלקית ולאכול בהֶיְידן; לחלום ולהפליג באינטרנט עד שייגמר כבר מידְל-איִסט; לרוץ לשיעור הבא שבצ'יינהטאון, לשוב למַדֶרְן יזראל שנייה לפני הזמן – הכל כמצוות ההרגל. אבל משהו בכל זאת לא נע על פי סדירות מערכת השעות. לאורך היום נמתח בין נקודות שונות חוט לא-מרפה של טִרדה: דקירות אי-נוחות בִּכְלוב הצלעות; איתותי-שווא שהבהבו בתוקף, אך ברגע שהגעתי לאסלה נגוזו; צמא ניחר. ניכר היה שמשהו, משהו שאיני יוכל לגלְמוֹ במלה, אינו כשורה.

***

אומדן הזמן הטוב שלי נשמט ממני כליל, ותוך דילוג על ארוחה הגעתי עשרים דקות לפני תחילת האירוע. על דלת הכניסה לאולם תלויה הייתה כרזה, זהה להזמנה שקיבלתי מאחת מרשימות התפוצה אליהן צורפתי ברחוב, בעת סקרנות וחולשה. בכל ערב וַערב מתקיימים במנהטן אין ספור אירועים כאלה, מאחורי אינספור דלתות של אינספור אולמות ובתי קפה, מציעים גילדה לבעלי העניין ותנומה קלה להמון הקשיש. איני יודע מדוע דווקא הזמנה זו חצתה את הסינון הטבעי של תיבת הדואר, ומדוע דווקא אותה לא רק שלא מחקתי, גם כהרף-עין ברור היה שאיענה לה. באותו הרף עצמו עיני לא קלטו אלא תמונה שניצבה בלב המסך, ובה כמה חפצים. אבל אני נמשכתי דווקא אל הרקע השחור, זה שנועד להבליטם.

הצעירה בשולחן שהוסב לעמדת קבלה שאלה לשמי. כשעניתי היא הופתעה, וחייכה בשפתיים קפוצות מרוב אדיבות, משל פלטתי את אחת מאותן השנינויות שמרבים בהן כאן כשרוצים להפגין חוצפה מבלי להרגיז אף אחד. מה השם שוב, שאלה. Jonathan fein, עניתי, תמֵהַ. היא הנהנה והביעה, כדרך האמריקנים, צער רב. ביקשה את סליחתי ונבלעה בעומק באולם. ההתייעצות שהתייעצה פעלה כנראה לטובתי, כי במקום הצעירה חזרה אישה מבוגרת יותר, עם תג אומר-רשמיות ענוד לצווארה.

Hello jonathan, we are so happy to have you

הנהנתי. הבהרתי שהשמחה הדדית. תודעת שירות, חשבתי. אך היא לא החוותה לעבר האולם ביד מזמינה ואיחלה לי ליהנות כפי שצפיתי שיקרה. נשארה לעמוד בידיים שלובות. ורק כעבור שניות ארוכות, או זו הייתה התחושה דרך הקרעים שנקרעו באומדן הזמן המפורסם שלי, נשברה הרשמיות בה אחזה ובהטיית פלג גופה העליון על הצד אמרה:

?So, will you like to give your speech before the screening or afterwards

כעת גם הצעירה ממקודם נעמדה לידינו, באותן שפתיים קפוצות וחוסר מנוחה. רציתי להעמיד על הטעות, אבל גץ נבזי ניעור ומנע מבעדי, ותוך מאבק תזזיתי כפה עלי לומר:

…I’m not sure

חזרנו לשתוק, ועכשיו גם המבוגרת האחראית ביקשה את סליחתי. הן יצרו קשר עין ולמרבה הפתעתי לא פירשו הצידה אלא דיברו בפניי, באיטלקית קולחת. גם מחושי האיטלקית הדקים, שעודם מתהווים, שברשותי, הספיקו לי בכדי  להבין שהן מדברות עלי. קלטתי בקושי: bizzaro, pazzo, capelli, pantaloni (מוזר, מטורף, שיער, מכנסיים). הנשים לא טיכסו עצה מה לעשות עם מושא הצפנים, ובמקום שאתרגז הרעב והעייפות הביאו אותי לידי אדישות. הסבתי את מבטי הלאה מהן, אל רחבת הכניסה. ואז פתאום הבנתי הכל, בין רגע, כשמבטי נח שנית על ההזמנה שקודם סקרתי רק בחטף.

כוחי שוב לא עמד לי, ובראותי את שתי הנשים מדברות אל טלפונים ניידים מן העתיד, בניסיון לפענח את התעלומה או לפחות להסדיר אותה, זרקתי לעברן buona sera, ragazze, חציתי בגופי את את הוילון העבה לשניים ונכנסתי.

(המשך יבוא)

אני ממשיך ומפרסם כאן מדברי ימיו של הקורס המיוחד הזה, שלא נוגע במישרין לספרות או לתיעוב אבל כסטודנטים, ובעיקר כשוחרי הפצת מידע מעניין בדרכים מעניינות, אני מקווה שקוראי הבלוג לא ישתעממו ממנו לחלוטין.

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל להיום בזכות מזג האוויר היפה התוכית הייתה שונה, ופרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, במהופך לאליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ומעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנות ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.

[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

"if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"]

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית בשעתו על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearlאת שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.

ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את ×–×” אין להן? – ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא ×—×™.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביאו לכאן האוניות מסין.

 

לפרק הקודם: צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 5-6#