כל הפוסטים של ערן חכים

כללי, ערן חכים

ים וחרדים

33 תגובות

שלשום בערב הייתי בים, היתה שקיעה יפהפה, אחת היפות שראיתי. האדום עיגול מושלם צנח ונעלם בים במהירות מפתיעה ונכונה. לאחר שהשמש נבלעה התחיל הסבב השני של זריחה ושקיעה: זריחת השמים בפסים צבעוניים שמגיעים לשיא של זוהר ואז נמוגים בהדרגתיות ומשאירים חשכה. בזמן בו השמים נצבעים בגוונים שבין אדום לכחול ללא מקור אור מרכזי נראה, המים, בייחוד אלה שליד החוף, מקבלים גון מטאלי, הם נראים כמו חומר אחר, כבד ומסתורי. בערך כשהזריחה השניה הגיעה לשיאה (שגם היה יוצא דופן במרהיבותו) התיישבתי על המזח של הדולפינריום, מהופנט מהיופי[1]. אחרי כ-רבע שעה של ישיבה על המזח התיישבו ממש לידי שלוש בחורות. הן דיברו אנגלית בקול רם וכמה שניות אחרי שהתיישבו החלו להשמיע מוסיקה בעזרת הטלפון. זה היה נורא, במקום הקול של הים שמעתי איזו זמרת אמריקאית משעממת דרך פלאפון שמשטיח את הצלילים למשהו שנשמע כמו הסאונד של המשחק נינג'ה ששיחקתי באטארי (סיפור בפני עצמו לפעם אחרת). המזח גדול, והרעש של הים חזק, זזתי חמישה סלעים הצידה ושוב הצליל של הים היה הדבר היחיד שנשמע.

אבל מה עם לאורך כל המזח, לאורך כל החוף, היו מתיישבים אנשים ושומעים מוסיקה מהפלאפון שלהם ? אין ספק מה, הייתי מבקש מהם להפסיק, פונה לעירייה בדרישה שתאסור השמעת מוסיקה בים ואח"כ דורש שיהיו פקחים שיאכפו את זה. הייתי תומך בחוף מוגדר שבו מותר לשמוע מוסיקה דרך הפלאפון אבל מעבר לזה הייתי נלחם כמה שאני יכול, הים הוא מקום שמאוד חשוב לי, והוא מרחב ציבורי, וככזה יש לי זכות להשפיע על איך שהוא נראה ונשמע, גם במחיר מניעה מאחרים לעשות דברים שהם רוצים כיוון שזה מפריע לי (ובהנחה שזה לא מפריע רק לי ואולי גם על בסיס הנחות בנוגע לאיך אמור להראות ולהישמע מרחב ציבורי), זה מרחב שהוא גם שלי.

אני מציע לקחת את המקרה הזה כבסיס לחשיבה על הדרישה של קבוצות חרדיות בישראל למרחבים שיתאימו לתרבות שלהם. חילונים רבים, אשכנזים בעיקר, מאשימים לעתים קרובות חרדים בכפייה דתית, כלומר, טוענים שקבוצות דתיות מפעילות את כוחן על מנת להכריח את אנשים חילונים לקיים פרקטיקות דתיות ובכך מונעות מחילונים זכויות בסיס כמו חופש התנועה וכדומה כאשר הדוגמא הבולטת היא נסיעה בשבת במכונית. הנימוק הנפוץ לכך שמדובר בכפייה מתבסס על מושגים כמו זכות, בחירה וחופש, משהו בנוסח "אם הם לא רוצים לנהוג בשבת, שיפעלו לפי מצפונם ולא ינהגו, אין להם זכות לפגוע בחופש שלי לבחור כן לנסוע, אין להם זכות לכפות עליי שאני לא אסע בשבת". אז זהו שזאת כן זכותם, זאת זכותם באותו מובן שזכותי לדרוש לא להשמיע מוסיקה בפלאפון על חוף הים או לדרוש מאנשים לא להסתובב ערומים ברחוב. כי המרחב הציבורי הוא גם הפעולות שנעשות בו, ואני חש (שומע, רואה, וכו') אותן כיוון שהן נעשות במרחב הציבורי. הויכוח על נסיעה בשבת ואלה הדומים לו, הם ריבים בין קבוצות חברתיות על האופי של המרחב הציבורי כאשר במקרה של נסיעה בשבת, קבוצה שיש לה פחות כח דורשת שבאזורים מוגדרים בהם היא מהווה את הרוב, המרחב הציבורי יותאם לרצונות שלה. זאת לא דרישה שהיא רק לגיטמית, היא אפילו ממש צודקת אם אנחנו רוצים לחיות בחברה דמוקרטית באמת (ולא כזו שמשתמשת במנגנונים דמוקרטים כדי לדכא את המיעוט).

דיון בגזענות של חילונים כלפי חרדים רלבנטי היום במיוחד. אנחנו עדים למאבק חברתי עצום, אבל למאבק חברתי שלא כולל בתוכו קבוצות חברתיות מרכזיות בחברה בישראל. בקרב פעילים במאבק נתקלתי בדיונים נרחבים בנוגע להכלת\הדרת ערבים במאבק החברתי, בנוגע לקשר בין צדק חברתי לכיבוש, אבל כמעט ולא נתקלתי בשאלה למה חרדים לא לוקחים חלק במאבק וכיצד ניתן לשנות זאת. התשובה לשאלה הראשונה ברורה, לעתים קרובות חרדים מסומנים כאויב, כמי שבגללו אין צדק חברתי, כמי שלוקח את הכסף לחילונים, שחי כנטל על חשבונם. במצב הזה, הצטרפות לקול הזעקה מסוכן מאוד, הרי מאוד לא ברור למי מתכוונים כשאומרים שהמחאה היא של כ-ו-ל-ם (לדיון מהימים האחרונים סביב הסוגיה הזאת בדיוק ראו http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%A8-%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA.html).

האשמה מרכזית כלפי חרדים על בסיסה מסמנים את הקבוצה כנטל היא שמדובר בקבוצה של לא עובדים שחייה ממומנים על ידי העובד\ת החילוני\ת שמשלם\ת מיסים. טענה זו היא חלקית ומתעלמת מנתונים רבים אחרים רלבנטים, שלושה מהבולטים בהם הם: חרדים משלמים מסים גבוהים מאוד בצורת מע"מ על צריכה, נשים חרדיות עובדות בשיעורים גבוהים, גם נשים וגם גברים חרדים שעובדים במרבית המקרים עובדים בעבודות בשכר נמוך כיוון שהסלקציה שהשוק מבצע נשענת על מאפיינים חילונים כמו תואר באוניברסיטה. לצד זאת, לפי הסטטיסטיקה בנושא, אכן שיעור הגברים החרדים שלא עובדים גבוה בהרבה מהשיעור המקביל בקרב החילונים. יכול להיות שזאת בעיה ושצריך לפעול לשנות זאת. יש צעד אחד שבטוח חייבים לעשות, וזה לבטל את התניית הפטור מצה"ל בלימודים עד גיל 40 בערך, זה מטופש. מעבר לכך, שינוי של נתון זה חייב להיעשות בשיתוף: צריך לשבת ביחד עם נציגים של הקבוצה החברתית החרדית, לשאול אם הם רוצים לעבוד, ומהם האופנים בהם הם חושבים שיוכלו לעבוד, איך צריך לשנות את שוק העבודה וההכשרה כך שיוכלו לעבוד וכדומה. בכל אופן, האשמה כלפי הקבוצה החברתית והחברים בה היא מגוחכת, הרי מדובר במאפיין מבני, שאולי צריך לשנות ואולי לא, אבל המבנה נשלט בראש ובראשונה על ידי המדינה, ומי ששולט במדינה אלה לא החרדים, מעולם לא.

חשוב לציין שמדובר בקבוצה שבמובנים רבים היא שותפה טבעית למאבק שמתקיים כיום. קבוצה שחיה ×—×™×™ קהילה שהם ×”×›×™ אנטי-קפיטליסטיים מבין החיים החברתיים הקיימים היום בישראל בשלושה מובנים לפחות: ראשית, לפי נתוני צריכה, החרדים הם הקבוצה החברתית שמבצעת את הצרכנות הנבונה ביותר, כלומר שנתונה ×”×›×™ פחות למניפולציות פרסומיות ושיווקיות, שאינה מחפשת לרכוש מותגים, ולא נפוץ בה קישור בין זהות לצריכה (שני הראשונים מבוססים על נתונים שהציג מנכ"ל אחת חברות המזון הגדולות שמייצרת מוצרי מותג ומוצרים מקבילים בעלות נמוכה יותר מראיון לאחרונה שאני לא מוצא לינק אליו. השלישי מבוסס על הכרות שטחית ודורש עוד מידע בשביל להיות בחזקת נתון מבוסס). שנית, בקבוצה מנגנוני תמיכה קהילתית מדהימים שעוקפים מנגנונים מקבילים קפיטליסטיים. החבר ×”×›×™ טוב שלי בילדות חזר בתשובה וכמה שנים לאחר מכן התחתן. כיוון שלא ×”×™×” לו כסף, לקראת החתונה הוא עבר בין הבתים בשכונה בה התגורר וביקש מגבית לחתונה, לדבריו, פרקטיקה נפוצה. כמעט כל משק בית תרם לו בין 20 ל 100 ₪. בעזרת סכום ×–×”, הוא הצליח לממן את החתונה. ×–×” מנגנון מדהים, זאת בעצם הלוואה קהילתית ללא ריבית – הרי אם כל אחד יתרום לכל חתונה אותו סכום, בסופו של דבר, כל אחד יממן חתונה שלמה, אבל ניעשת פה פריסת תשלומים שמאפשרת לשאת בהוצאות מימון לאירוע גדול ללא תשלום ריבית לגוף חיצוני (אם × ×”×™×” מדויקים, כיוון שמשפחות מבוססות יותר לא יבקשו מגביות ובממוצע יתנו יותר, בפועל מדובר במנגנון חלוקה מחדש, כלומר בשילוב בין הלוואה ללא ריבית לבין מס פרוגרסיבי). שלישית, כסף הוא לא ×”-ערך ×”-מרכזי בתרבות החרדית, כמובן שכסף הוא חשוב, אבל הוא לא ערך עליון, הוא לא מושא שאיפתם העיקרי של החברים בחברה כפי שהוא בתרבות החילונית. באחד משיעורי התואר השני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שאל ד"ר חאלד פורני מה הרגע הסוציולוגי הראשון שלנו. לא הבנתי את השאלה וגמגמתי משהו. בהמשך של אותו שבוע מצאתי שתי תשובות טובות. אחת מהן היתה נסיעה בקו 61 מרמת גן לתל-אביב (נסיעה שעשיתי כל יום בערך מגיל 10 עד גיל 17) בה שמעתי שיחה של שתי טינאייג'יריות חרדיות שהלכה בערך ×›×›×”: "שיו הוא ×›×–×” מדהים – נכון, הוא מה ×–×” צנוע – ואיזה ידע בתורה יש לו". אני לא משוכנע שהשיחה היתה בדיוק ×›×›×”, אבל אלה היו שמות התואר והדיאלוג במבנהו ×”×™×” מקביל לחלוטין לדיאלוג חילוני על יהודה לוי (×–×” גם מה שחשבתי כששמעתי אותו). הדיאלוג ×”×–×” חושף המון סוציולוגיה. מצד אחד עולה מיד טענה סטרוקטורלית, התוכן לא משנה, הוא מקבל את התפקיד שלו מהמבנה, במקום צנוע וידע בתורה אפשר ×”×™×” לומר חתיך ותחת ושום דבר לא ×”×™×” משתנה. מצד שני, אני חושב שברור שהתוכן גם כן משנה, שהערכים שמטעינים עליהם תשוקות של ילדות בנות 16 להעריץ (שגם בעצמה אינה אוניברסאלית אבל משותפת לשתי התרבויות האלה ×›×™ בכל זאת, על כל ההבדלים ביניהן, יש גם המון דמיון) משנים את תפיסת העולם שלהן ואת הפעולות שלהן. ברור שהערכה לצניעות וענוה מייצרת סגידה לדמויות אחרות מאשר הערכה לשרירים בבטן ולשיער בלונדיני, למרות המבנה המשותף של נשיות שמתורגלת ברכילות בהערצה של גברים באחיות נשית (האמת שבקטע ×”×–×” נראה לי שבחברה החילונית יש קצת יותר שוויוניות אבל לא בטוח שזה טוב, גם גברים וגם נשים אובססיביים למראה של מי שהם חושקים בו\בה. נשים גם יעריכו כסף או סממנים שלו וגברים פחות. אבל בכל אופן, אני לא בטוח שמדיאלוג היהודה לוי החילוני אפשר לדבר על הערצה של גברים באותו אופן שעולה מהדיאלוג החרדי שכבר בגיל צעיר עוסק בתכונות המוערכות ביותר בחברה שגם, באופן מפתיע, מיוחסות לגברים. כבר בגיל ×–×” אלה אותן תכונות שנשים מבוגרות צריכות להדגיש בגברים שהן מעוניינות בהם לעומת נשים חילוניות שלא מצופות לתת משקל מרכזי למראה של מי שהן בסופו של דבר מתחתנות איתו. אולי). העובדה שכסף אינו ערך מרכזי מפורש, ושישנם ערכים הרבה יותר חשובים ממנו (כמו גדלות בתורה) מהווה התנגדות לקפיטליזם שהחילוניות בישראל איבדה מזמן (וכשהיתה לה הערכים כללו לצד פילוסופיה ושירה פרקטיקות מדכאות כמו ציונות והגשמת הארץ, אבל ×–×” לסיפור אחר). אבל לפני האנטי-קפיטליסטיות המאפיין את תרבות הקבוצה, הקבוצה החרדית היא שותפה טבעית למאבק ×”×–×” כיוון שרבים מהחברים בה הם עניים שצפויים להרוויח מאוד משיקום מנגנון הרווחה, אם ×–×” ישוקם באופן אוניברסלי. האיום שמזהים חברי הקבוצה החרדית גדול ×›"×› שאפילו אריה דערי, שהיה אמור להוביל מאבק מסוג ×›×–×”, נאלם ונזהר מהליכה בצוותא עם הקריאה לצדק חברתי.

חשוב לומר, הדרת הקבוצה מהמאבק החברתי מהווה טעות קריטית שבטוח תפגע בתוצאות שהמאבק יניב, גם אם אלה יהיו טובות מאוד. ייתכן ועוד לא מאוחר מידי, וחברים מהקבוצה יצטרפו למאבק, כאדם פעיל אני שואל את עצמי האם ביכולתי לתרום לכך ומציע לכם לשאול את עצמכם אותה שאלה. במקביל אני מבקש מכל הנאבקים והנאבקות למען צדק חברתי שתקפידו לזכור מי מרוויח מייבוש מנגנון הרווחה ומהריכוזיות במשק, ותפנו את האצבע המאשימה אליהם, ולא אל קבוצות חברתיות עניות, גם אם התרבות שלהם שונה משלכם ונמצאת, במובן מסוים, במאבק איתה.

לצורך הדיון בהדרת הקבוצה החרדית מהמאבק ניתן היה לעצור כאן, אני חושב שזה טיעון שלם, ושחשוב מאוד לפעול מהר על מנת לקרב את הקבוצה למאבק שכרגע שייך אך ורק לקבוצה החילונית.

עם זאת, לצורך הדיון ביחסים שבין הקבוצות, מה שנכתב עד כאן ממש לא מספק ויש להתייחס לנושא מרכזי נוסף עליו מתבססת ההתנשאות הזהותית, בעיקר של חילונים שמאלנים, כלפי חרדים: הדיכוי של נשים ולהט"בים בחברה החרדית. ופה דברים מסתבכים. בנוגע לדיכוי נשים, אני באמת לא יודע להגיד באיזו חברה הדיכוי של נשים חזק יותר, אני לא יודע אם לדרוש לשבת באוטובוס במקום נפרד גרוע יותר מאובייקטיביזציה תמידית (וגברים – תמידית ×›×™ בכל פעם שבחורה הולכת ברחוב, גברים בוהים בגוף שלה באופן מאבייקט, ולעתים ממש קרובות גם אומרים איזה משפט "מחמיא" ולעתים יותר קרובות ממה שגברים שלא שואלים יודעים גם מרשים לעצמם איזה מגע "מחמיא"). לא יודע אם מישהו או מישהי יכולים לענות על דבר ×›×–×”, מישהו בטוח לא, אבל גם לא בטוח שמישהי (כאלה שעברו מפה לשם יש משני הצדדים והן אומרות, באופן לא מפתיע, דברים הפוכים). מה שמשותף לנשים בשתי הקבוצות ×–×” הפנמת הדיכוי, נשים חרדיות רבות תומכות בפרקטיקות דכאניות כלפיהן וכך גם נשים חילוניות רבות – כמעט כל הנשים החילוניות הסטרייטיות שנתקלתי בהן גם רוצות להיות אובייקט מיני, עובדות בשביל ×–×” בכללן נשים שמאלניות, וגם ×–×” מורכב. הרבה נשים שמאלניות אשכנזיות ממעמד גבוה (וכו') אמרו לי שהן לפעמים אוהבות שמסתכלים עליהן כאל אובייקט מיני, אבל תלוי מי מתי ואיך, ואחד התנאים הוא שאלה "לא יהיו ערסים", כלומר, שיהיו אנשים מהמעמד הנכון או מהצבע הנכון, כאלה שהמבט שלהם, גם אם הוא אותו מבט בדיוק, לא מאיים. וברור גם למה הוא לא מאיים, אבל על ×–×” שמישהי שאמרה לי תרחיב ותכתוב [2].

אבל "נשים מדוכאות לא פחות בחברה החילונית" זאת לא תשובה טובה, זאת לא תשובה טובה כיוון שמה אם נשים היו מדוכאות יותר בחברה החרדית ? ומה עם כך שלהט"בים אכן מדוכאים יותר בחברה החרדית מאשר בחילונית (ויתקנו אותי מי שחושבים\ות אחרת, אני מתייחס לזה כרגע כמובן מאליו) ? התשובה הראשונית לזה היא שחשוב להלחם בדיכוי של אוכלוסיות מוחלשות בכל קבוצה על כל רקע, מגדרי מיני אתני גזעי לאומי אזרחי וכל אלה ששכחתי. ואני ממש עומד בקלות מאחורי הטענה שבחברה החילונית קיים דיכוי שאינו "קטן יותר" מזה שקיים בחברה החרדית.

אבל גם זה פתרון חלקי, כיוון שגם הערך הבסיס הזה הוא, כמובן, תרבותי, מדובר בערך נאורותי-חילוני (שמכליל בתוכו הגיונות שונים: ליברליזם, פוליטיקת זהויות וכו', אבל כולם נשענים על ההנחה של שוויון זכויות על בסיס אנושיות משותפת). שאלת עמדתה של התרבות החרדית לערך בסיס הנאורותי-חילוני הזה היא שאלה של קונטקסט: תרבויות הן דבר דינמי שנמצא ביחסי גומלי מורכבים עם תרבויות אחרות. התרבות החרדית של היום מושפעת מאוד ומשפיעה מאוד על התרבות החילונית, בין אם בדברים שהתרבויות שואלות זו מזו (כמו מבנה השיח שתואר מעלה שהוא בבירור לא אוניברסלי, אבל כן משותף) ובין אם בהגדרת כנגדיות זו של זו (והאופן בו החרדיות מתנהלת היום הוא במידה רבה ריאקציה לחילוניות). לכן, השאלה שאני מציע היא אחרת, כיצד אנחנו כחילונים יכולים לאפשר לתרבות החרדית לאמץ את הערך הזה. יש לשים לב לכך שמדובר בקולוניאליזם תרבותי, בניסיון למסיינר ערך תרבותי שלי כך שיוכל בתרבות אחרת. ומזה אני לא מצליח לצאת, אבל אני מקווה שאפשר יהיה לעשות אותו בדמות משא ומתן, כלומר, שלצד שינוי זה חילונים יקבלו על עצמם מאפיינים תרבותיים שחשובים מאוד לתרבות החרדית, גם אם רק בפרקטיקות ולא באמונה (מה שיספק אותי לגמרי מצד התרבות החרדית). אני מאמין שסיבה חלקית ליחס כלפי נשים ולהט"בים בחברה החרדית היא תגובה לחברה החילונית, ובהתאם לזאת, מקווה שאם היחסים בין הקבוצות החברתיות ישתנו וחילונים לא יתנגדו לערכים מרכזיים של התרבות החרדית ואף יעשו מאמצים לאפשר אותם יכול להיות שיהיה קל יותר לתהליכים מקבילים לקרות וששינויים ביחס כלפי נשים ולהט"בים לא ייתפסו כאיום על ערכי יסוד בתרבות החרדית.

אין לי תשובה טובה ל-"ומה אם לא ?", כי בכל אופן אני רוצה להמשיך להילחם בדיכוי בשתי החברות, כלפי כל קבוצה מדוכאת, ולהרחיב את קבוצת האנשים שמחויבים למאבק כזה. אבל אם לא לנסוע באוטו בשבת בתוך שכונות מגורים זה תנאי בשביל לבחון את האמונה\תקווה הזאת, ממילא אני מתנייד בעיקר באופניים.

 

[1] הערה קטנה על זיכרון: לפני שיצאתי לכיוון הים לא ממש רציתי ללכת. זכרתי שזה אמור להיות יפה, אבל לא הבנתי בשביל מה לי ללכת לשם, אפילו שזה יפה. זכרתי שאמור לקרות במפגש עם יופי משהו כיפי, אבל לא היה לי זיכרון של החוויה הזאתי, ולכן הייתי קצת סקפטי בנוגע לכך שזה באמת כיף, חשדתי שמדובר בזיכרון מהונדס שמתבסס בעיקר על חוויות של אחרים ועל כך שזה מה שאמור לקרות מלהיות בים. אבל זה באמת באמת כיף, חוויה משמחת, ומזל שיש זיכרון שכלי ולא רק זיכרון חוויתי.

[2] חשוב להגיד שבמקרה החילוני היחסים המיניים האלה מדכאים מאוד גם גברים ודופקים אותנו לגמרי, מספיק לקרוא ספר אחד של מישל וולבק כדי להבין עד כמה (אבל באמת מספיק רק אחד ואין סיבה לקרוא יותר משניים), אני לא יודע עד כמה זה ליחסים מגדריים בתרבות החרדית, ובכלל עד כמה מיניות משחקת שם תפקיד.

 

 

כללי

חלומות

6 תגובות

המון נכתב ונאמר על ההשפעה של השיח הטיפולי, ובפרט של פסיכואנליזה ופסיכולוגיה על חיינו. אין ספק שפסיכואנליזה היא אחת ההמצאות החשובות של המאה ×”-20. בעקבותה, בני אדם, במספרים עצומים, התחילו לחשוב על עצמם כסובייקטים שמחולקים לשניים – חלק מודע ושאינו מודע, שהחלק השני מסוגל להפעיל את הראשון בצורה שהראשון לא מבין (תוך שימוש יומיומי במושגים שמתאימים לכך – השלכות הדחקות וכו'), ושחלומות הם מסר מוצפן שהלא-מודע שולח למודע. מובן שלא כל בני האדם חושבים ×›×›×”, ושהאופן בו ההגיונות האלה מופעלים על ידם אם בכלל משתנה בהתאם למשתנים חברתיים רבים, כאשר מעמד והתכוונות תרבותית אירופו-אמריקאית נראים לי המשמעותיים ביותר. ובכל זאת, קשה להבין איך תיאוריה מורכבת וכל כך לא אינטואיטיבית הצליחה הצלחה כזאת מסחרחרת. וויליאם ×’'ימס אמר בתחילת המאה שלמרות שלפסיכולוגיה אין שום בסיס תיאורטי, היא תצליח כיוון שהיא מאפשרת לאנשים to make sense of their lives (הציטוט ×”×–×” גנוב מנסים מזרחי). ×–×” הסבר מבריק בעיני, ואופיו הנבואי בהחלט מוסיף לו. בהמשך לו או כפירוט שלו, אני רוצה לחשוב קצת על המקום המרכזי של חלומות בתיאוריה (כפי שהיא פועלת בעולם, כלומר מפורשת על ידי רבים מאלה שמשתמשים בה טו מייק סנס. אני לא נכנס כאן למי כתב מה ולמה).

לפני שאני מתחיל לכתוב על חלומות ופרשנות של חלומות, הנחות בסיס: תהליכי פרשנות והענקת משמעות הם חלק מרכזי מהאנושיות, בני אדם מפרשים את העולם, בין אם את ההתנהגות של אחרים, את עולם לא אנושי, או רגשות ותחושות שלהם, ותהליכי הפרשנות האלה הם תנאי הכרחי ליצירה של העצמי, לעולם בעל משמעות ושל שינויים בהם. כלומר, אנחנו חיים בהליך מתמיד של פרשנות שמייצר במידה רבה את האופן בו אנחנו חווים ופועלים. זה אמרו מספיק ובאופן מאוד משכנע רבים וטובים.

אז הסכמנו שאנחנו יצורים פרשניים שמייצרים ומשנים מציאות באמצעות פרשנות לחוויות ורשמים. חלומות הם חלק מחוויות ורשמים אך בעלי מאפיינים ייחודיים, עליהם ארחיב מיד.

בהיותי חלק מסביבה מאוד פסיכולוגיסטית, יצא לי פעמים רבות לשבת עם אנשים כאשר מישהו מספר חלום והשאר מפרשים אותו וביחד מנסים להבין מה המשמעות שלו (כלומר, מה המסר שנשלח מהלא מודע). לאחרונה שמתי לב שכמעט כל חלום יכול ×”×™×” להיות מפורש באופן מבריק ומלא תובנות בנוגע לכל אחד. כלומר (כלומר שהוא קפיצה עצומה, אבל ×–×” לא אקדמיה פה), נראה שאחת הסיבות לכך שמיתולוגית החלומות כקשר בין שני חצאים של העצמי מצליחה כל כך, היא אופיים האסתטי של חלומות המאפשר טווח פרשנויות עצום (לצד אופיינו הפרשני הקיצוני). לאלה מתווסף מאפיין חשוב, התיאוריה מעניקה ערך מוחלט לפרשנות שנעניק לחלום שלנו, לפיה, רק החולם מסוגל לפרשנות הנכונה כיוון ששני החלקים מהם הוא מורכב לא נפרדים לחלוטין– הלא מודע שהוא היוצר האסתטי (בורחס קורה לחלומות היצירה האסתטית הראשונה, ×–×” יפה) והמודע שהוא הפרשן – והעדר ההפרדה הזו היא תנאי לפרשנות, היכולת של המודע לפרש תלויה בקרבה שלו ללא מודע.

בנוגע ליצירה אסתטית שניתנת לפרשנות בדרכים רבות ושונת, הקוראים בקפה, קלפים, ×›×£ היד וכדומה גם הם ביקשו לפרש מבנים אסתטים מופשטים שניתנים לטווח רחב מאוד של פרשניות, לקשר אותם לתכונות או לעתיד של בני אדם, ובעזרת המבנים המוחשיים להעניק לפרשנויות ממשות פיסית שמגבה אותם (לא מזמן, באמצע שיחה בנושא, לקחתי לאח שלי את המזלג והתחלתי לקרוא בכתמים שבו, אח שלי לא ×›"×› זרם עם ×–×”, בעיקר ×›×™ הוא ×”×™×” רעב, אבל בראשי הצלחתי תוך שניה לייצר סיפור, שבאמת תואם לכתמים שעל המזלג, ובאמת יכול לספר עליו משהו). אך יש הבדל אחד בולט בפעולה, במקרים הראשונים הפרשנות היא של אדם חיצוני ולא של האדם עליו מדובר (הערת שוליים: עוד שני הבדלים ששווה להתייחס אליהם: ייתכן וקיים הבדל במה שהפעולה אמורה לעשות, בשביל לחשוב על מה קריאות בקפה\קלפים\×›×£ יד אני צריך להכיר תרבויות בהן הם היו דומיננטיות ולראות מה קורה שם, ייתכן שגם במקרים אלה, הפעולה משנה את האופן בו המפורש חווה את העולם, אבל גם יכול מאוד להיות שלא, כרגע אין לי מושג, מעניין. הבדל בולט נוסף הוא המעמד האונטולוגי של חלום בהשוואה לזה של כוס קפה או קלפים. ×–×” מאוד בולט אז אי אפשר להתעלם מזה, אבל אין לי מחשבות שמעניינות אותי בנושא. תתכבדו). לפרשנות העצמית יש שני מאפיינים שנראים לי חשובים. ראשית, העובדה שאנחנו מפרשים ומעניקים משמעות לחלום קריטית לאפשרות של הפעולה לשנות את המשמעות שאנחנו מעניקים לפעולות ולחוויות שלנו, על האופן בו אנחנו חווים את העולם. יש מרצה באונ' שנוהג לבקש מסטודנטים שיענו לשאלות של עצמם ומנחה אותם כך שהם יעלו טיעון שהוא כיוון אליו מראש, אני משוכנע שאת הטענות האלה הם לא שוכחים. שנית, כשאנחנו מובילים את הקו הפרשני, סביר הרבה פחות שהפרשנות תתנגש או תתנגד לאופנים מרכזיים בהם אנחנו מציגים בפני עצמנו ואחרים את העצמי שלנו, וכך ניתן לקחת סיכונים גדולים הרבה יותר בפרשניות האפשריות – בכל רגע וביחס לכל פרשנות, לחולם יש את האפשרות לומר – ×–×” לא פוגש אותי בשום מקום וכך לבטל את הרלבנטיות של הפרשנות.

עד עכשיו היה: 1. אנחנו יצורים פרשניים שמעניקים משמעות ויוצרים מציאות בעזרת פרשנות 2. פרשנות של חלומות היא פרקטיקה שמאפשרת לנו לשחק עם המשמעות של העצמי שלנו ושל היחס בינו לבין העולם, ולעצב אותה בהתאם לתנאים המשתנים של חיינו 3. האסתטיקה של חלומות מאפשרת להציע להם טווח רחב מאוד של פרשנויות 4. הפרשנות היא פעולה שאנחנו מבצעים בעצמנו, זה חשוב לאפשרות שלה לשנות את האופן בו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם וכן, מאפשר להגן על עצמנו מפני פרשנויות מסוכנות. בנוסף לאלה, נראה לי שגם מדובר בארגון טקסי שמצדיק הקדשת זמן לעניין (אני זוכר חלום, זה סימן שאני צריך לנתח אותו), ואם אני הולך לטיפול אז בכלל. לכן, למרות שהסיפור על מסר מחלק אחד של הסובייקט לאחר הוא מהמופרכים שבסיפורים אם לא ה, מדובר בהמצאה מבריקה ושימושית ביותר. והיא באמת עובדת, אני יכול לספר חלום, לנתח אותו, ולשנות את האופן בו אני מבין את היחס עצמי-עולם, ובמקרים הטובים ביותר, להיות גם יותר שמח בגלל זה.

בהתחשב בזה שמבחינתי ביססתי שהקסם במיתולוגיה של הפסיכואנליזה לגבי חלומות הוא באופן בו הוא מאפשר לנו להעניק משמעות ולשנות משמעות לעצמנו ולעולם, אולי שווה לשאול האם מדובר בפרקטיקה הפרשנית הטובה ביותר שהיינו יכולים להציע, ולנסות לחשוב על אופנים אחרים בהם אפשר יהיה לעשות את זה. שאלה קריטית לשם כך היא כמה קל\קשה לייצר אמונה. אבל אם לדבר הזה הצליחו ליצור אמונה רווחת, אז להכל אפשר :).

ואם כבר חלומות, אז גם משהו אחר לגמרי. כשאני חולם אני הרבה פעמים מרגיש משהו בין תחושת המשכיות לבין דה ז'ה וו. אני נמצא בסיטואציה שמתקשרת לסיטואציה קודמת בה הייתי אבל הזיכרון שלה מעורפל. מה שמדהים הוא שכשאני קם אין לי שום יכולת להכריע האם החלום הוא אכן המשך של חלום אחר שנחלם בעבר (ככה זה מרגיש בזמן החלום), או שחלמתי רק חלום אחד, ולא היה חלום קודם, אבל בחלום האחד הזה חלמתי גם זיכרון, כלומר חלמתי עבר והווה באותו זמן מציאות. יש בזה משהו מאוד מטריד, כיצד יכול להיות שאין לי יכולת להכריע בשאלה האם חוויה התקיימה או שלא ? אני הרבה פעמים לא זוכר דברים, ממש הרבה, אבל כשאני זוכר, אני תמיד יודע איזה אופן קיום היה לדבר (אם אני לא בטוח אם משהו היה חלום או לא לוקח שלוש שניות עד שאני משתכנע לכאן או לכאן), במקרה הזה, אין לי דרך להקריס את חוסר הודאות. קשה לי לחשוב על עוד מקרה בו אני לא מבין מה חוויתי לפני דקה, ולא יודע להבדיל האם זה היה המצאה שלי או באמת התרחש (נראה לי שאפילו על סמים יש את היכולת להבחנה הזאת). או יותר מדויק, לא מצליח להבין איזה סוג של המצאה הוא היה (כי הרי בכל מקרה, מדובר בחלום).

זה מעניין שהחלום הוא דבר שמתקיים בזמן אבל בעולם מקביל. בעוד שהמרחב הוא רק המרחב המדומיין (נכון, אני נמצא בעולם ישן, אבל זה בקושי רלבנטי), הזמן באמת חולף. קשה לי מאוד לנסות להשוות האם תחושת הזמן בחלום תואמת לזמן שעובר או שהזמן שם יכול לעבור מהר מאוד או לאט מאוד. מעניין נורא, אם יש לכם משהו להגיד על זה, תגידו.

ואם כבר זמן משמעות ובורחס, אחד הסיפורים היפים של בורחס מספר על סופר שמסיבה שאני לא זוכר מוצא להורג וממש לקראת ביצוע גזר הדין מתפלל ומבקש מאלוהים שיאפשר לו להשלים את הספר עליו הוא עובד לפני שימות. אלוהים נעתר ומשהה את הזמן כאשר תודעתו של הסופר ממשיכה להתקיים כך שהוא יוכל להשלים את הספר בשלמותו בראשו. הסופר עובד על הספר במשך שנה כאשר כל תודעתו מוקדשת אך ורק לזה, בסוף השנה הוא יודע מה נכתב בכל עמוד ועמוד ומצליח להגיע ליצירה השלמה אליה כיוון, ברגע זה הזמן ממשיך והוא נורה. אפרופו משמעות, זה מעמיד בסימן שאלה עמוק מאוד ובאופן מבריק שאלות שלרוב אנחנו לא יכולים לשמוע אלא כקלישאות. הנס התרחש, ההתערבות האלוהית התרחשה, היא גררה עבודה סיזיפית של שנה, השלמת היצירה (שמהווה את הגשמת כל הרצונות של הסופר), שניה של כאב ומוות. אולי זאת החיבה שלי למשאים ומתנים אבל לא נשמע כמו עסקה מי יודע מה.

ערן חכים

חגיגות קולקטיביות

3 תגובות

לא מזמן היה יום עצמאות שייצר בי תחושות שלמרות שהן מוכרות מאוד לא היו ברורות לי עד הסוף, תחושות מרכזיות לחוויה שלי (ואני מנחש ששל עוד אנשים) של חגים.

יום העצמאות הוא ×—×’ עם לאומיות חזקה מאוד, ובהקשר ×”×–×” הוא, וחגים רבים אחרים, בעייתיים פוליטית מסיבות שכולנו מכירים, או לפחות הכולנו שלי מכירים. אבל יש בו, ובחגים אחרים, יחס לקולקטיבים רבים. חגים מייצרים ציווים להשתייכות לקולקטיבים מסוגים שונים – לאומיות היא אחד מהם, אבל יש גם אחרים, מסוג שונה, כאלה שאינם מדומיינים או שמדומיינים פחות, שהחגים פועלים בנוגע להם באופן שונה. נראה לי שרוב הדבר המוכר ולא ברור מההתחלה הוא שהם מעמידים במבחן את יכולת התפקוד החברתית שלנו.

דוגמא (שנבחרה ×›×™ היא מוכרת לי ×”×›×™ טוב, אבל היא לא בהכרח ×”×›×™ טובה): לרוב, ימים של חגיגות קולקטיביות קוראים לי החוצה בכח מפתיע. אני יודע שאיפה שהוא, בפאב או באיזו מסיבה פרטית של חברים של חברים שלי שכולם בה חברים של חברים שלי וקצת יפים יותר, מסובכים פחות ומעניינים פחות, כל האקשן קורה. וזה העניין, ×–×” הקול שמשתלט על הסיטואציה – הכל קורה עכשיו במקום אחר, וצריך למצוא דרך להיות חלק מה"הכל קורה" ×›×™ זאת הזדמנות וזה מבחן, וכי שם נמצאים כולם: כולם חוגגים עכשיו, כולם חוגגים עכשיו ביחד, וחווים את החוויה המדהימה של הביחד החד פעמי, חוויה שהאפשרות שלה ידועה גם למי שלא מממש אותה והייחודיות של האפשרות הזאת (אי אפשר תמיד, אפשר עכשיו וצריך לנצל את האפשרות כל עוד אפשר) ידועה היטב גם היא.

לעוצמה חזקה כל כך של ציווי לפעול חייבת להתלוות תחושה של חד פעמיות. פספוס וכורח לא יכולים להתלוות למשהו יומיומי. אם ×™×”×™×” ×—×’ גם מחר, אז לא נורא, לא יצאתי, נצא מחר, שטויות. חייבים להרגיש כאילו ×–×” אירוע נדיר. ומה שמדהים שאכן החגיגות הקולקטיביות האלה מציגות את עצמן תמיד כאירוע של "פעם ב..", כזמנים נדירים שבהם ורק בהם הכל קורה – "פורים פעם בשנה – ואתה יושב בבית ? ", וזה למרות שבפועל, הן מתרחשות אחת לחודשיים בערך, ×›×™ גם "סילבסטר פעם בשנה – ואתה יושב בבית" וכן, גם "יום העצמאות פעם בשנה – ואתה יושב בבית" ויש עוד רבים (הבא הוא ל"×’ בעומר).

מיפוי

אם אנסה רגע למפות חגיגות קולקטיביות, סוגי קולקטיבים, ואת הקשרים ביניהם בהתאם להכרות שלי עם העולם, יוצא משהו כזה (שמיד אחרי שאציג אותו אסייג):

  1. הזוג. החגים הרלבנטיים הם טו באב, ולנטיינז דיי, סילבסטר ואולי יש עוד כאלה. כזוג, אני, וכמעט כל מי שאני מכיר, לא עושה בהם כלום, אבל כלבד, הם גורמים כמעט לכולם להרגיש רע בלא בזוגיות שלנו.
  1. המשפחה המצומצמת והרחבה. החגים הרלבנטיים ביותר הם פסח וראש השנה. אני, והרבה מאלה שחייבים ללכת עם המשפחה, מתבאסים עליהם לעתים קרובות, אבל מי שאין לו לאן ללכת, בייחוד כשהם ההורים, לרוב מרגישים רע מאוד.
  1. החברים הקרובים וקשרים חברתיים חלשים יותר, שבנפרד מהווים תנאי הכרחי למשהו מעניין:

3.א. היכולת להשתייך לקבוצה רחבה של אנשים שאני מכיר חלק מהם אבל לא את כולם – קולקטיב חצי מדומיין – בו את אלה שלא מכירים, לא מכירים בצורה הרצויה. ×–×” הקולקטיב שמרכיב את האנשים שאני רוצה להיות איתם באותו אירוע. אנחנו לא מכירים אחד את השניה אבל יש לנו אנחנו חזק והנה אנחנו נמצאים במקום שכולנו בו.

יש כאן עניין חזק של יכולת תפקוד: האם אני מוזמן לאירועים, כמה אנשים אני מכיר שם, האם נח לי שם, האם אני יודע לדבר עם האנשים הלא מוכרים בצורה רצויה, האם הם לא מוכרים לחלוטין או שיש הכרות קטנה, מה יש יותר, אנשים שאני לא מכיר אבל מזהה או אנשים שלא מכירים אותי אבל מזהים אותי ואפשר לחשוב על שאלות נוספות.

הערת שוליים: אני חושב שהקולקטיב הרלבנטי עבורי, שאני (והרבה שמשויכים אליו) ביחסים אמביולנטיים מאוד איתו הוא תל אביבים-שמאלנים-אקדמיים-אמנים- צרכני תרבות. שפה יש כמו תמיד ניואנסים שאפילו אני לא מבין. אני לא אוהב לחשוב על עצמי כחלק מאף אחת מהקבוצות האלה. אני לא יושב אף פעם בפרוזדור, אבל שם נמצאים חברים שלי וחברים של חברים שלי ואני נראה ומתנהג בדיוק כמוהם. יש פה הבדלה שפועלת בלי שאני מצליח להעניק לה תוכן.

הקולקטיבים של החברים מקושרים להמון חגים, הבולטים הם יום העצמאות, סוכות, ל"ג בעומר, יום כיפור, פורים. אבל כנראה שרלבנטי גם לכל השאר, לפחות חברים קרובים רלבנטיים גם לכל השאר.

הבהרה: בנוגע לקולקטיבים, בולט בהעדרו הקולקטיב הלאומי. הדגש שלי הוא על הקולקטיבים שאנחנו מצווים לתפעל ובוחנים את עצמנו על סמך היכולת שלנו לתפעל אותם ועל סמך המיקום שלנו בהם, אני לא חושב שהלאומיות עונה לדבר הזה. טקס יום השואה או יום הזיכרון יכול להיות רלבנטי כשהוא מתרחש בתוך בי"ס או בקיבוץ, אבל לא בעולם שלי, הוא פשוט לא מפעיל אותי ככה, הוא לא מעמיד את הרשת החברתית שלי במבחן. אם זה הקריטריון, אני חושב שאלה הקולקטיביים המרכזיים.

.

הסתייגות: השיוך בין החגים לסוגי הקולקטיב לא מדויק לחלוטין, רובם קשורים בצורה קצת שונה לכל אחת מהקבוצות וליותר מאחת מהן – סילבסטר גם קשור לרשתות חברתיות, יום כיפור קשור גם למשפחה המצומצמת, ערבי פסח וראש השנה קשורים גם הם לרשתות חברתיות, ל"×’ בעומר קשור לזוגיות ואפשר להמשיך. שמתי כל ×—×’ איפה שנראה לי שהוא פועל ×”×›×™ חזק.

תוכן הציווי (ממסדי או אלטרנטיבי) ופעולת הציווי

לאנשים שמתפקדים חברתית מצוין, החגים האלה חסרי משמעות כמעט. ×–×” נכון גם, ולא פחות, אם הם מתפקדים חברתית בכיוונים אלטרנטיביים חתרניים, שהם בעצם, בהקשר ×”×–×”, לא אלטרנטיביים ולא חתרניים (וממש לא בטוח שכדאי להיות אלטרנטיביים וחתרניים במובן העמוק של המילה ×›×™ לא ברור אם אפשר לייצר אלטרנטיבה שמחה מהסוג ×”×–×”). הטקסים האלטרנטיביים מחליפים את התוכן של הטקס אבל שומרים על הצורה. ×›×›×” גם אפשר להבין למה לכל טקס לאומי יש טקס אלטרנטיבי באותו יום. בעקרון, הייתי חושב (ואפילו הייתי) שאם הטקס לא מייצר את תחושת הקולקטיביות הרצויה, פשוט לא תרצה להשתתף בו. למה לערוך טקס אלטרנטיבי באותו הזמן ? אז ההצדקה היא גם פוליטית, אבל פוליטית לא בטוח שנכון לערוך טקס אלטרנטיבי באותו יום בדיוק – אולי כן, אולי לא, לא יודע, ובטח שאין סיבה פוליטית לקיים אירוע חברתי בפסח או בערב יום העצמאות.

אבל אי אפשר פשוט לא לרצות, באמת לא לרצות, זה קשה, זה דורש המון כח, כח שקל לשאוב קולקטיבית, וטקסים אלטרנטיביים יכולים לספק אותו, אבל קשה מאוד להשיג לבד. הציווי לתפקוד חברתי חזק מאוד והוא נשאר (או תחושת הכישלון נשארת) גם אם יש חוסר הזדהות עם קולקטיב מסוים נפוץ, הכישלון\הצלחה הוא כשלון\הצלחה צורני של האישיות החברתית.

בכל אופן, לאנשים שמתפקדים חברתית מצוין בכל המישורים – זוגיות, חברים קרובים ורחוקים, משפחה מצומצמת ורחבה, החגים האלה לרוב יהיו יום ×›×™×£ אבל הם קורים ועוברים, לא ביג דיל. הם פועלים חזק הרבה יותר על המתקשים חברתית. או אז מופיעה הסנקציה – אם הציווי לא × ×¢× ×”, ואני לא מאשר מיקום חברתי עוצמתי ואפשרויות חברתיות רבות, תחושת כשלון חזקה עוטפת אותי מבפנים.

זאת בעצם טענה שהחג מייצר ציווי לאשר קומפטנטיות החברתית, שהעולם החברתי שלנו מעוצב בצורה כזאתי שאנשים שלא חלק, ידרשו להרגיש את זה, כל כמה זמן. מס אי שיתוף פעולה, מס קשיים חברתיים. וזאת הסיבה שבחגים האלה הלבד נוכח יותר. ושוב בולט שמדובר בציווי לצורה: אפילו לא צריך לרצות לחוות את החוויה המשותפת המקובלת, לא צריך שיהיה העדר של משהו ספציפי רצוי בשביל להרגיש רע, גם אם אני מוזמן למסיבה ולא הולך כי אני יודע שלא הייתי נהנה בה, וגם אם יש אפשרות ללכת לאירוע פוליטי לציון הנכבה ואני לא בוחר בה, הכישלון מורגש, לא הצלחתי להפוך לקולקטיב ברגע של ציווי לכך (כמובן שיש פה היררכיה, יכול ולא רוצה הרבה יותר טוב מלא רוצה ולא יכול, שהוא הרבה יותר טוב מרוצה ולא יכול), כלומר, הישות החברתית שלי אינה קומפטנטית. התוכן האפשרי שנדחה לא משנה את העובדה שאף תוכן לא נבחר.

אפשר להסתכל על ×–×” גם מהצד ההפוך – "חגים מעצבים ומתחזקים את המבנה החברתי שקיים בתודעה וברצונות של פרטים", וזה באמת גם ×›×›×”, אבל נראה לי שבאופן גורף הם גם גורמים להרגיש רע, ×›×™ בעצם, מעטים האנשים שמתפקדים חברתית מצוין בכל המישורים, אני לא מכיר כאלה.

יחסים בין עצמי לקולקטיביים

אני כותב פה מתוך נקודת המבט שלי וזה מורגש, מה שלי תמיד היה קל זה משפחה מצומצמת וחברים קרובים. זוגיות ורשת חברתית רחבה היו קשים יותר. בשנות התיכון וקצת אחרי קשה מאוד, ואז החגים האלה היו מבאסים ממש. עם הזמן השתפרתי מאוד בשני האתרים האלה ואפשר להגיד שאני מתפקד יופי, אבל בכל זאת, שניהם לא תמיד פשוטים לי.

היחסים שנוצרים בין העצמי לקולקטיבים השונים מעניינים ומשתנים. עבורי כיום, הזוגיות היא הצורה החזקה ביותר במשחק הפוקר של הציוויים הקולקטיביים. כשיש לי ביחד של זוגיות אני יכול לסרב לציווים ליצירת קולקטיבים אחרים בלי תחושת כשלון (לדוגמא עכשיו ממש ביום העצמאות המדובר). וזה לא תלוי בכך שאני אהיה עם בת הזוג בזמן שהייתי אמור להתחבר ולהפעיל את הרשת החברתית שלי. מספיק לי להיות איש בזוגיות בשביל להיות מוגן. אני יכול להרגיש (וזאת מילת המפתח פה) שאני לא מתיישר והופך לחלק מקולקטיב שכרגע קראו לי להיות, אבל שזה לא נורא (אולי כי אני כן חלק מהקולקטיב המקודש ביותר).

אבל זה מאוד משתנה, זה לא תמיד היה ככה, היו זוגיות שלא הגנו עלי. היו זמנים שכל שאיפתי היתה רשתות חברתיות מפותחות וזמנים אחרים שבהם היו רשתות חברתיות מפותחות שרציתי שייעלמו, היו פעמים שחברים קרובים הגנו על העדר זוגיות, היו הרבה יחסים שונים לקולקטיבים האלה, כאשר תמיד אלה שהתפקוד בהם לא משהו, עוברים רמה מסוימת של פטישיזציה.

אני מנחש שאצל אחרים היחסים רבים ומעניינים, אני מכיר אנשים שכל אחד מהקולקטיבים האלה פשוט ומסובך להם ברמות שונות, מעניין לראות איך החגים פועלים על אנשים באופן שונה.